כשאהבה ותיעוב נפגשו לראשונה פרק -9-

פרק -9-

דניאל התעורר למחרת בבוקר לקול נחרותיו של דון. הוא זרק את הכרית על ראשו של האחרון, וקרא, "דון!!"
דון פקח את עניו בבלבול והסתכל סביבו. "מה קרה?" שאל בעייפות.
"אתה נוחר, ואתה מעיר אותי," אמר דניאל והתיישב על המיטה.
דון התיישב על מיטתו והרכיב את משקפיו. "אז מה קורה?" שאל והתבונן בדניאל שהסתכל על החדר הקטן ללא עניין.
"שום דבר, השיינסן הזה מעצבן אותי," אמר דניאל.
"כי הוא גונב לך את הבחורה?" שאל דון בהבנה.
דניאל הסתכל על דון, נאנח ואמר, "אתה יודע שהיא לא הבחורה שלי. היא אף פעם לא הייתה, וככל הנראה לא תהיה."
"מה יש לך? אתה נאבק עליה כבר כמה שנים? מגיל חמש?" שאל דון והסתכל על דניאל בחדות.
"כן, אבל מאז השנה השלישית שבה היא הסבירה לי בצורה די מפורשת ששום דבר לא יקרה בינינו, לא חשבתי שהיא באמת תבוא ותקבל אותי בזרועות פתוחות. אז הלכתי לכיוון הידיד המעצבן שלה."
"חבל, יכול להיות שאם היית נאבק אז הייתם יכולים להיות זוג די מעניין," אמר דון וחייך חיוך קטן.
דניאל הסתכל עליו ואמר, "לא נראה לי. אם הייתי נאבק – היא הייתה שונאת אותי."
"לא בטוח."
דניאל הסתכל על השעון. השעה הייתה שבע וחצי. "אני קם להתארגן." אמר וצעד לעבר האמבטיה.
"אז מה אתה מתכוון לעשות?" שמע דניאל את דון שואל.
"להמשיך במה שהיה עד היום," אמר דניאל בפשטות מבעד לדלת הסגורה. הוא פתח את ברז המים, חיכה שיתחממו ואז התפשט ונכנס לאמבטיה.
כעבור רבע שעה דניאל היה מאורגן ומוכן לצאת, הוא הסתכל על דון ששכב במיטה.
"אתה לא בא?" שאל דניאל.
"לא, אני ארד אחר כך, אני עייף," אמר דון.
דניאל חייך ואמר, "טוב, אני ירדתי", ויצא מהחדר.
הוא ירד במדרגות וראה את סופי יורדת במדרגות. היא נראתה יפה; שיערה הארוך היה מפוזר והיא נראתה כאילו שמה מעט איפור. "בוקר טוב," אמר וחייך חיוך רחב.
"אל," אמרה והרימה את ידה.
"מה?" שאל מבולבל.
"אל תגיד משהו שיעלה לי על העצבים, לא אחרי שקמתי על צד ימין."
הוא הסתכל עליה בחיוך ואמר, "לא תכננתי."
"יופי, כי מה זה לא היה לי כוח לעצבים שלך," אמרה.
הוא הנהן והם יצאו מחדר המועדון, נתקלים בארתור שעמד והמתין לסופי.
"בוקר טוב," אמר ארתור. הוא התקרב לעבר סופי ונשק בעדינות לידה. "איך ישנת?"
"נהדר," אמרה וחייכה חיוך רחב.
דניאל הסתכל על ארתור ואמר, "אז שנלך לאולם הגדול?"
"תלך אתה, אני רוצה להראות לסופי משהו," אמר ארתור והסתכל על סופי שהביטה בו בהתרגשות.
דניאל הנהן בראשו, אך מבפנים הוא רתח מזעם. "'אני צריך להראות לסופי משהו'," מלמל בארסיות לעצמו וצעד לעבר האולם הגדול.
סופי הסתכלה על דניאל, שצעד בשקט לעבר האולם, ואז הסתובבה והסתכלה על ארתור בחיוך ושאלה, "אז מה רצית להראות לי?"
הוא חייך ואמר, "אוה, זה כלום. אתמול אמרת שלא יהיה לנו קצת זמן לדבר אז תהיתי מה לגבי עכשיו."
סופי הסתכלה עליו ואמרה, "אוה, אבל לא הייתי חייב לעשות את זה, מסכן דניאל."
"הוא יהיה בסדר."
סופי גלגלה עיניים ואמרה, "אז שנלך?"
הוא הנהן בראשו והם התחילו ללכת לעבר האולם הגדול. במשך כמה דקות היה שתיקה עד שלבסוף אמר ארתור, "ספרי לי על מה את חושבת."
היא הסתכלה עליו ואמרה, "אני חושבת על מה שסיפרו לי על המשפחה שלך."
"אז מה את חושבת?"
"קצת מופתעת, בחיים לא ידעתי על כך," הודתה, מעט נבוכה.
"את בת מוגלגלים, נכון?" שאל בחיוך.
"אל תצחק! מה לעשות שלא נולדתי במשפחה של קוסמים, כמוך," אמרה וחבטה קלות בזרועו.
הוא צחק ואמר, "זה בסדר."
הם נכנסו לאולם הגדול וארתור הסתובב והסתכל על סופי, "אני אראה אותך בשיעור שינוי צורה?"
היא הנהנה בראשה. לאחר היסוס קל היא נשקה ללחיו, פלטה "להתראות" חפוז ורצה לעבר שולחן הבית שלה.
ארתור הסתכל על סופי רצה, נגע בלחיו ואז חייך וצעד לעבר שולחן הבית שלו.

סופי וג'ניפר היו בדרך לשיעור גילוי עתידות שסופי אמרה לפתע, "ג'יי, אני חושבת שאני מתאהבת."
הן נכנסו לכיתה – או מה שנראה יותר כמו הכלאה בין עליית גג של מישהו לבין בית קפה קטן. הכל היה מואר באור עמום, אדמדם; הווילונות היו משוכים בצעיפים אדומים. היה חם מאד, וקומקום נחושת גדול שהתחמם באח המבוערת העלה ניחוח מתקתק וכבד. המדפים שלאורך הקירות העגולים היו עמוסים בנוצות מאובקות למראה, בדלי נרות, חפיסות רבות של קלפים מרוטים, אינספור כדורי בדולח כסופים ומגוון גדול של ספלי תה.
סופי וג'ניפר התיישבו על זוג כורסאות פרחוניות מרופדות שהיה בצד. ברגע שסופי הסתכלה לראות שאין מי שמקשיב לשיחתן המשיכה, "הוא כזה מדהים, את לא מבינה. הוא כזה ג'נטלמן." והיא הוציאה מתוך תיקה את הספר של גילוי עתידות. היא ראתה שדון ודניאל נכנסים, מדברים בלחש, ומתיישבים מושב אחד מאחוריהם.
דניאל הסתכל על סופי שדיברה עם ג'ניפר בהתלהבות שלפתע שמע אותה אומרת, "אני לא מסוגלת לחשוב כמו שצריך לידו."
הוא הסתכל על סופי בסקרנות; היא נראתה חולמנית. "הלוואי והוא היה בבית שלנו, הייתי יכולה לראות את הפנים המדהימות שלו כל בוקר."
פניו של דניאל קפאו. הוא שמע את דון קורא לו, "דניאל, דניאל, שמעת מה אמרתי?"
דניאל הסתכל על דון בפנים חסרות הבעה.
"מה קרה?" שאל דון בדאגה.
"כלום." אמר דניאל בשקט. "מה אמרת?"
"אמרתי שאולי אנחנו צריכים להרים קצת את הבעיות בבית הספר, מה אתה חושב?"
דניאל הנהן בחוסר ריכוז ואז לפתע קלט מה דון אמר וחייך. "ואני חושב על לאתגר את ארתור."
דון הסתכל על דניאל בבלבול ואז חייך לפתע חיוך רחב ושאל, "מה עלה במחשבתך?"
"משהו לא מזיק, אולי גאווה פגועה."
דון חייך ואמר, "טוב, אני רק מקווה שמה שתעשה לא יעצבן את סופי."
דניאל הסתכל על סופי שהניחה את ידיה על השולחן והתבוננה בחולמנות על החפצים בחדר.
"אוה, היא תאהב את זה."