כשאהבה ותיעוב נפגשו לראשונה פרק -19-

פרק -19-

סופי עלתה במהירות לחדרה. היא סגרה את דלת החדר, נשענה עליה ונשמה עמוקות.
'מה לעזאזל קרה לי?' חשבה לעצמה. היא זכרה שרגע אחד היא עמדה מול דניאל, זועמת, ורגע לאחר מכן מצאה את עצמה נצמדת אליו בתשוקה.
היא עדיין הרגישה את טעם שפתיו על פיה. היא לא ידעה למה, אבל היא רצתה עוד. עוד ממנו, מידו הנוגעת במותניה, מלשונו החודרת לתוך פיה, חוקרת, מלטפת.
"לא! אסור לי לחשוב ככה, יש לי חבר!" מלמלה לעצמה. אבל היא ידעה שזה שקר. 'איך אמרה ג'ניפר?' חשבה סופי, 'מהרגע שדניאל התחיל לרקוד איתי הרגשתי שמשהו השתנה. או שזה אולי היה עוד קודם ולא שמתי לב.'
היא זכרה שדניאל לא היה עוד הנער הצנום והרזה שהכירה, הוא השתנה. היא בקושי הייתה מסוגלת לשלוט בעצמה, היא רצתה לחזור לשם ולנשק את דניאל שוב. בעל כורחה היא פתחה את דלת חדרה וירדה לעבר האולם הגדול.
ארתור התקרב לעברה, מחייך בהקלה ואמר, "מה קרה לך? חשבתי שנעלמת לי."
היא חייכה חיוך עייף ואמרה, "ארתור, אני לא מרגישה כל כך טוב, אני חושבת שכדי שאני אלך לישון."
הוא הנהן ואמר בהבנה, "בואי, אני אלווה אותך לחדרך."
היא חייכה.
לאחר שהייתה שוב בחדרה, לבדה, היא פשטה את שמלתה ונכנסה למקלחת. כעבור זמן מה היא שמעה את דלת חדרה נפתחת ונסגרת.
"ג'יי?" שאלה סופי בקול רם.
"כן," שמעה סופי את קולה של ג'ניפר.
היא נאנחה, נותנת למים החמים לחמם את גופה הקפוא. היא ישבה ככה עוד כמה דקות ואז יצאה החוצה. היא התעטפה במגבת ולבשה את הפיג'מה.
ג'ניפר ישבה על המיטה עדיין בתחפושת, מחייכת חיוך רחב.
"הי," אמרה סופי והתיישבה על מיטתה.
ג'ניפר הסתכלה עלייה בבלבול ושאלה, "זו הפיג'מה שלך?"
סופי הסתכלה על עצמה. היא לבשה את הסווטשירט והמכנסיים האפורות של דניאל.
"לא, זה של דניאל, הייתי צריכה… עזבי, מסובך," אמרה סופי וכדי להתחמק מנושא השיחה שאלה בחיוך, "ואיך לך היה הערב?"
ג'ניפר חייכה והתחילה לספר לה במרץ אך סופי כבר לא הקשיבה. היא חשבה על דניאל, על מגע ידיו על….
"סופי, את איתי?" שמעה לפתע את ג'ניפר שואלת.
"נישקתי את דניאל," אמרה סופי לפתע.
במשך כמה שניות ג'ניפר סופי נעצה בה מבט המום ואז היא התחילה לחייך חיוך רחב ואמרה, "ספרי פרטים! איך זה קרה!"
סופי נשמה עמוק והתחילה לספר לה לבסוף כשסיימה היא נעמדה ואמרה, "ג'ניפר, זה לא יכול להיות! למה אני מרגישה ככה? זה דניאל! הוא הידיד שלי! וחוץ מזה, יש לי חבר." היא פנתה להביט בג'ניפר שחייכה בשלווה.
"סופי, את תמיד אהבת את דניאל, בתת מודע שלך את תמיד רצית אותו וזאת הסיבה שלמרות שהוא זה שעצבן אותך את הגבת לו חזרה." היא המשיכה שראתה את סופי מתחילה לפצות את פיה למחות. "סופי, אל תשקרי. את יודעת שהיו המון בחורים שניסו להרגיז אותך ותמיד שתקת ולא הגבת, אבל כשזה היה דניאל את לא יכולת שלא להגיב לו. את חייבת להודות, תמיד הרגשת משהו כלפיו."
סופי נאנחה ואמרה, "טוב, אני לא מסוגלת לחשוב על זה, אני אחשוב על זה בבוקר. תודה על העצות, ג'יי, הלכתי לישון." והיא נכנסה לתוך המיטה הקרה.
במשך כמה דקות היא ישבה מכונסת בתוך עצמה, השמיכה מעליה. היא הייתה מכווצת בתנוחת עובר. היא חשבה על מה שג'ניפר אמרה לה. היא חשבה על הפעמים הרבות שהיא ודניאל התווכחו, שצחקו. היא הכירה את דניאל מאז ומתמיד, ידעה כל פרט ופרט עליו.
"אבל אם אני תמיד אהבתי אותו למה רק עכשיו אני מגיבה בצורה כזאת?" מלמלה לעצמה ואז נרדמה.

למחרת בבוקר התעוררה סופי לקול רעש המגירות הנפתחות והנסגרות. היא פקחה את עיניה וראתה את ג'ניפר מחפשת בקדחתנות אחר חפץ מסוים.
"איבדת משהו?" שאלה סופי בעייפות. היא התרוממה מהמיטה והתיישבה עליה.
"בוקר טוב, אני מתנצלת על הרעש, אני מחפשת את המסקרה שלי ואני לא מוצאת אותה, אולי ראית אותה?" והיא הסתכלה על סופי בתסכול.
סופי הנהנה לאות לאו ואמרה, "קחי את שלי, היא נמצאת על השידה שלך." היא יצאה מהמיטה ונכנסה לחדר האמבטיה.
היא שמעה את קולה של ג'ניפר אומר להתראות ואז את הדלת נטרקת.
סופי התארגנה וכעבור חצי שעה היא הייתה מוכנה. היא לא רצתה לרדת למטה. היא לא רצתה לפגוש בדניאל, היא לא ידעה איך תגיב או מה יקרה. חלק ממנה רצה לראות אותו ולראות את עיניו החומות והיפות מביטות בה בכמיהה, בערגה, וחלק אחר חשש. היא לא הכירה כזאת תשוקה ועוד עם מישהו שהיה החבר הכי טוב שלה. אבל מה שהכריע בסוף את הכף הייתה בטנה המקרקרת. היא לקחה את חפציה וירדה לעבר האולם הגדול.
במהלך היום סופי נמנעה מלהיתקל בדניאל, אבל זה היה קשה כי הם חלקו את אותם השיעורים. במהלך השיעור היא הרגישה את מבטו של דניאל נח על עורפה, קודח בה חור. היא ישבה קפואה, לא מסוגלת לזוז.
לאחר שיעור מתיש ומעייף במיוחד בשינוי צורה סופי לקחה את חפציה בזריזות וברחה לעבר השיעור הבא, שיעור גילוי עתידות.
היא התיישבה בכיסא שליד ג'ניפר וראתה את הלה מביטה בה במבט מודאג, "סופי, זה לא יכול להמשך ככה, את חייבת לסדר את זה איכשהו."
"אני לא מסוגלת להתמודד עם דניאל, אני מפחדת," הודתה סופי.
פרופסור טרלוני יצאה מהצללים, מברכת את התלמידים בברכת צהריים טובים ואז פניה נחו על ג'ניפר והיא אמרה ברכות, "מיס בלאק. התואילי להחליף מקום עם אדון וויליאמס?"
סופי הסתכלה על ג'ניפר בבהלה ואמרה לה בקול אילם, "אל תעזבי אותי."
ג'ניפר משכה בכתפיה בחוסר אונים. היא לקחה את חפציה ועברה ליד דון. דניאל התיישב ליד סופי, בכורסא, מבטו נעוץ בפרופסור טרלוני.
סופי ישבה קפואה, לא מסוגלת לזוז. היא הסתכלה על דניאל בחשש שעדיין הביט בפרופסור. היא הרגישה לפתע את החום המעקצץ בכפות ידיה, את קוצר הנשימה, את הדחף לגעת בו.
הוא שלח אליה מבט ולחש, "סופי, את בסדר?"
היא פישקה את שפתיה כדי לדבר ואז שבה וסגרה אותן. היא ניסתה להסדיר את נשמתה.
היא לא צריכה את זה, היא לא רוצה… 'אלוהים,' חשבה סופי, היא לפתע הייתה מודעת לנקודת חן קטנה שהייתה במורד צווארו של דניאל, לפתע היה לה חשק לגעת בה וללטף אותה.
"מה יש לי, אני נשמעת כמו איזה סוג של זנזונת קטנה," מלמלה לעצמה ואז חבטה קלות על השולחן. השולחן רעד מעט והדיו נשפך על השולחן, מלכלך את הקלף של דניאל.
"אני מצטערת," אמרה סופי במהירות ומיהרה להרים את הקלף. באותו רגע ידו של דניאל נגעה בידה וכשהרגישה את ידו על ידה, היא רעדה.
הוא הרים את מבטו והתבונן בה, דניאל הרגיש את ידה החם של סופי, הוא ידע שזה לא החדר, אלא משהו אחר. הוא רצה להצמיד את סופי אליו, לנשק כל חלק מפנייה היפות, הוא רצה להפיל אותה על הספה הרכה ולעזאזל, רק לנשק אותה.
הם התרחקו אחד מהשני בקפיצה למשמע קולה של פרופסור טרלוני, "אתם מסתדרים?"
סופי ודניאל הנהנו במרץ והיא חייכה חיוך קטן והמשיכה הלאה.
במשך השיעור סופי ודניאל השתדלו שלא לגעת או לדבר אחד עם השני. סופי לא הבינה למה היא מגיבה בצורה כזאת והיא הרגישה שהיא חייבת לדבר עם ג'ניפר. השיעור עבר באיטיות מייסרת אבל לבסוף היא שמעה את קולה של פרופסור אומרת, "זה הכל, אנא החזירו את הספרים למקום, יום טוב."
סופי ברחה מהכיתה, משאירה את חפציה ורצה. כבר לא היה איכפת לה לאן היא הולכת. כל מה שהיא רצתה לעשות זה רק להתרחק מדניאל והחזיר לעצמה את תחושת השליטה.
היא מצאה את עצמה במועדון גריפינדור. החדר היה ריק מתלמידים וסופי ניצלה את זה והתיישבה על אחת הספות לחשוב.