כשאהבה ותיעוב נפגשו לראשונה פרק -17-

אני בן אדם טוב יותר…חזרתי בשעה שבע ורבע בערב היום לאחר שלוש בגרויות באנגלית..לא אכלתי כלום מאז הבוקר! וכחזרתי מה שזכיתי לאכול זה חצי כוס כריות וכוס חלב!!
ועכשיו אני מעלה לכם פרק נוסף, תהנו!!!
אני מותשת!
דרך אגב לכל הבנות, אני צריכה לעשות G שוב.. בתקווה שאני לא אצטרך לעשות F ו-E גם…

פרק -17-

סופי התעוררה לקול לחישות ליד מיטתה. היא פקחה את עיניה והסתכלה סביב. היא הייתה במרפאה, וארתור וג'ניפר ישבו מכונסים ליד מיטתה.
"סופי!" אמרה ג'ניפר בחיוך חלש. "איך את מרגישה?"
סופי הרגישה כאב מוזר בצד הימני של הראש שלה ושאלה, "מה קרה?"
"איבדת את ההכרה," אמרה ג'ניפר.
"ואני חשבתי שאיבדתי אותך," אמר ארתור בדאגה והתקרב לעבר סופי.
"אדון שיינסן, אמרתי לך, היא לא מתה. היא פשוט איבדה את ההכרה," שמעה סופי את קולה של מאדאם פומפרי.
"כן, אבל לאבד הכרה ליומיים זה קצת מלחיץ. אם תסלחי לי שאני אומר, גברתי."
מאדאם פומפרי גילגלה עיניים והתקרבה לעבר סופי. "איך את מרגישה?"
"הראש קצת כואב," אמרה והוסיפה במהירות כשראתה את פרצופו המודאג של ארתור, "אבל אני בסדר."
"יופי, תשארי כאן עוד כמה שעות ואת משוחררת. אני אלך להביא לך משהו לשתות." והיא התרחקה מהמיטה לעבר חדרה.
ארתור הסתכל על סופי ואמר, "הדאגת אותי."
היא חייכה חיוך קטן ואמרה, "אני מצטערת, אני לא-"
"אל תצטערי, רק אם הייתי מגיע קודם. את יודעת איך זה קרה?" שאל והסתכל עליה בסקרנות.
סופי הסתכלה על ג'ניפר שהסתכלה עליה בחשדנות. היא נזכרה שהיא פתחה את הקופסה ואז שהיא איבדה את ההכרה, אבל רגע לפני שהיא איבדה את ההכרה היא שמעה את דניאל קורא לה.
"סופי?" שמעה לפתע את ארתור קורא.
היא הסתכלה עליו ואמרה, "לא, לא כל כך."
הוא הנהן בראשו. כעבור כמה רגעים מאדאם פומפרי חזרה עם כוס מלאה בנוזל ירוק והגישה לסופי. "שתי!" ציוותה.
סופי לקחה את הכוס וסיימה אותו בלגימה, לשתייה היה טעם של מנטה עדין וסופי העוותה את פיה מעט.
"זהו, את אמורה להרגיש עוד שעה בערך יותר טוב," אמרה ואז פנתה לעבר ג'ניפר וארתור במבט חמור ואמרה, "ואתם, שעת הביקור נגמרה, החוצה!"
ארתור הנהן, נשק לסופי על שפתיה ועזב את המרפאה.
ג'ניפר הסתכלה על סופי ושאלה, "את זוכרת?" כשסופי הנהנה בראשה ג'ניפר המשיכה, "את כועסת?"
סופי הנהנה בראשה לאות לאו ושאלה, "איפה דניאל?"
"בטח בחדר שלו."
"מה השעה?" שאלה סופי והסתכלה על ג'ניפר שהציצה בשעונה.
"שתיים וחצי, למה?"
"סתם, סקרנות. את יודעת, כשאת מאבדת את ההכרה את מאבדת תחושת זמן," אמרה סופי והציצה בג'ניפר בחיוך.
ג'ניפר הסתכלה על סופי והן פרצו בצחוק. לפתע הן שמעו את קול עקביה של מאדאם פומפרי.
"אני חייבת ללכת, נדבר?"
סופי הנהנה בראשה וג'ניפר ברחה מהחדר. במשך כמה דקות סופי ישבה בשקט, מתבוננת בחדר הלבן והירוק ואז היא ראתה על השידה ספר קריאה. היא לקחה אותו והתחילה לקרוא.
כעבור כמה שעות לסופי כבר נמאס לשכב על המיטה והיא יצאה מהמיטה וצעדה לעבר חדרה של מאדאם פומפרי. "מאדאם?" שאלה סופי, ונקשה קלות על דלת חדרה.
מאדאם פומפרי הרימה את ראשה מהשולחן והסתכלה על סופי בסקרנות.
"אני יכולה ללכת?"
"איך את מרגישה?" שאלה והסתכלה עליה בחשדנות.
"נהדר, אז אני יכולה ללכת?"
מאדאם פומפרי הנהנה בראשה ואמרה, "אם לא תרגישי טוב תבואי מיד, אוקי?"
סופי הנהנה ויצאה מהמרפאה, צועדת לעבר מועדון גריפינדור. בחדר שררה אווירת חג, כולם ישבו ופטפטו על התחפושות שלהם.
סופי עלתה לחדרה, אך ג'ניפר לא הייתה בחדר. היא לקחה את המגבת ונכנסה להתקלח.
כעבור כמעט שעה היא יצאה מהאמבטיה ולבשה מכנסי סקיני ג'ינס, חולצת סבא ומעליה חולצה מכופתרת בגוון אפור ונעלה מגפיים נמוכים בגוון כהה. לשיערה היא שמה סרט צבעוני. היא הסתכלה על עצמה במראה וחייכה.
היא יצאה מהחדר וצעדה לעבר חדרו של דניאל. היא פתחה את דלת חדרו וראתה את דניאל יושב על מיטתו קורא ספר. הוא היה לבוש בחולצת בית ספר שעכשיו הייתה פתוחה מעט והעניבה הייתה מעט משוחררת. ברגע שנכנסה הוא הרים את מבטו מהספר ופלט קריאת הפתעה.
"סופיה! איך את מרגישה? את בסדר? את-"
"מספיק, אתה מלחיץ אותי, אני בסדר, הרבה יתר טוב מאי פעם," אמרה וצחקה.
הוא הנהן ואמר, "סופיה, תקשיבי, לגבי מה שקרה, אני-"
היא הסתכלה עליו בכעס מעושה ואמרה, "דניאל! אתה חושב שאני באמת כועסת עלייך? חוץ מזה," אמרה והתקרבה לעברו. הוא התיישב על המיטה, היא עמדה פנים מול פנים ואמרה בלחש, "אני צריכה עזרה."
הוא חייך חיוך עקום ושאל, "איזה עזרה?"
היא חייכה חיוך מפתה ואמרה, "אני צריכה שתעזור לי ללמוד איך לרקוד וואלס."
הוא הסתכל עליה מופתע והיא אמרה בחיוך עקום, "אתה לא רוצה לעזור לחברה המסכנה שלך?" היא נעמדה משכה את עניבת בית הספר שלו, כך שעמדו פנים מול פנים.
"למה את לא מבקשת מחבר שלך?" שאל מביט בה בסקרנות מעטה.
"אתה רוצה שאני אבקש מחבר שלי?" שאלה והעטה על עצמה הבעה נעלבת.
הוא חייך ואמר, "טוב, זה ריקוד די פשוט."
"אני יודעת, אבל אני רוצה לנסות אותו עם מקצב יותר חזק. אתה יכול לנסות?"
הוא הנהן והיא קפצה בהלהבות. היא הוציאה מכיס מכנסיה את הנגן שלה והדליקה איזה שיר מוגלגי בעל מקצב פופ.
"אתה מוכן? זה שיר מאד אהוב עליי. אז כדאי שתדע לרקוד איתו," אמרה והסתכלה עליו בחשדנות.
הוא צחק ואמר, "אני מוכן, השאלה אם את מוכנה."
"רוצה להתערב?"
הוא צחק ואז לקח את יד ימינה ואחז ביד אחרת במותנה והם התחילו לרקוד, במשך כמה שניות כל אחד היה מרוכז בצעדים עד שסופי אמרה לפתע, "מוכן? אני מעלה את רמת הריקוד."
דניאל הסתכל עליה ולפני שהספיק להגיב מצא את עצמו רוקד עם סופי ריקוד חושני ולוהט. סופי ראתה אותו נוגע, חוקר, ממשש. היא הרימה את מבטה וראתה את הכמיהה בעיניו. לפתע היה לה חשק בלתי מוסבר לכרוך את זרועותיה סביבו ולנשק את שפתיו האדומות שנראו לפתע מלאות תשוקה. הריקוד נגמר והם עמדו שלובי ידיים אחד מול השני.
במשך כמה שניות אף אחד לא אמר מילה לבסוף דניאל אמר, "אני חושב שאת מוכנה."
היא הסתכלה עליו, היא הרגישה שמשהו השתנה אצלה, אצלו. היא לא ידעה אבל אמרה, "אתה חושב?"
הוא הנהן, בולע את רוקו.
היא הסתכלה עליו שהחל לצעוד אחורה. היא לא הייתה עדיין מוכנה לסיים את מה שקרה כאן ולכן שאלה, "אז, אני רוקדת טוב?" וצעדה צעד לעברו על כל פסיעה שדניאל לקח אחורה.
"מעולה," אמר.
היא המשיכו ללכת עד שדניאל נתקע בארון וסופי עמדה מולו מחייכת חיוך מפתה.
"ואני יכולה לרקוד ריקוד דומה עם ארתור?"
דניאל שתק ולא ענה. הוא רצה לצרוח עליה שלא תעז. שזה הריקוד שלהם ורק שלהם.
הם הסתכלו אחד על השני. דניאל עמד במרחק סנטימטרים ספורים משפתיה של סופי, 'אנחנו כל כך קרובים,' חשב דניאל. סופי הסתכלה על דניאל שנראה לה קרוב אליה מתמיד. היא הרגישה את המשיכה של שפתיה לעבר שפתיו. היא הרגישה את פיו מתקרב בצעד מהוסס, איטי לעבר שפתיה.
לפתע דלת החדר נפתחה ודון נכנס מתנשף ומתנשם. "דניאל, רציתי להזהיר אותך שסופי יצאה מהמרפאה ו-" הוא הפסיק באמצע המשפט כשקלט את המראה שלמולו. דון הסתכל על סופי ודניאל בהרמת גבה ואז חייך חיוך רחב ושאל, "אני מפריע?"
סופי התרחקה מדניאל ואמרה במהירות, "אני סיימתי. ביי, דניאל."
היא יצאה מהחדר, משאירה את דניאל ואת דון מבולבלים.