כפילים- פתח דבר

תחושה מוזרה עקצצה בחזה שלו. הוא ישב בחדרו והביט בצג המחשב שלו ללא מעש. החום הקיצי של קליפורניה עלה על הממוצע באותו יום ומיזוג האוויר של משפחת ראיין בדיוק התקלקל. הוא נשען אחורנית כשידיו מתחת לעורפו, ונתן לעצמו לעצום עיניים בנינוחות. הוא חלם בהקיץ על חופשה רחוקה בהרים. רק הוא והטבע. גניחת כאב עמומה העירה אותו מחלומותיו בהקיץ והנער פתח את עיניו בבת אחת. הוא הסתובב לאט בכיסאו ותחושת העקצוץ בחזהו התגברה. היא עמדה שם, ללא ניע, נערה מכופפת שאחזה את בטנה בכאב. שערה השחור כפחם הסתיר את פניה לחלוטין. הוא לא נבהל כלל, למרות כאבה, היא שידרה נינוחות, וחוץ מזה, היא הייתה בחורה. הוא לא ידע מה לשאול קודם "מה את עושה בחדר שלי?" או "האם את בסדר?" לכן הוא רק פתח את פיו ולא הוציא הגה. "אל…תדבר" אמרה הנערה בקול דומיננטי בעודה נאבקת בכאב שפילח את חזה. כעת, הוא חש את הכאב גם כן. "מה את עושה ?! " הוא שאל למרות שציוותה עליו לשתוק ברוב חוצפתה. אילו בחור היה פורץ לחדרו, הוא היה מכה אותו, אבל נוחכות הנערה שיעשעה אותו יותר מאשר הדאיגה אותו. "איך הגעת לכאן?" הוא שאל שוב בדאגה כששם לב שידיה עדיין לחוצות על בטנה. "אני.." היא קרסה על הרצפה לפני שסייימה את המשפט. הוא חש בחבטה בגבו, בדיוק ברגע שנחבטה הנערה בגבה. היא ישבה על ברכיה, פניה עדיין מוטות אל הרצפה. הנער לא ידע מה לעשות ולכן רק בחן אותה בשתיקה. היא לבשה שמלת חוף בצבע ורוד פוקסיה והייתה יחפה. נראה כי בדיוק בילתה על חוף הים ולפתע, באורח פלא, הופיעה בחדרו. 'משהו לא בסדר בה' הוא חשב לנוכח הכאב שפילח את כל גופו וניכר כי גם היא חשה באותו כאב. היא פלטה צחוק חלוש בין נשימותיה הקטועות, כאילו קראה את מחשבותיו. הוא היה בחור צלול מחשבה, בן 19 בלבד. הוא לא היה משוגע אבל הוא פחד. לראשונה בחייו, הוא פחד מאדם נוסף חוץ מאביו. אמנם הוא התלבט מיהו האדם שפחד ממנו יותר, הנערה המאיימת ששלטה בכאבו וקראה את מחשבותיו, או ממנו עצמו , כי אולי דמיין את כל זה. תמיד נאמר לו שהוא דומה לאביו, וברגעים כאלה, תהה האם התכוונו גם מבחינה מנטלית. ברגע שהחלה לפרכס, הוא הפסיק לצפות בה ורץ אל מחוץ לחדר לחפש משהו שיוכל לעזור לה. הוא פסע לעבר המטבח. "חם מידיי" לחש לעצמו בעוד שנשען על השיש הקר. "אתה הוזה מהחום". הוא מילא כוס מים מהברז, ולמרות ששיכנע את עצמו שכל המקרה הוא הזייה, הוא לא שתה את המים. כשחזר אל החדר, הנערה לא זזה מתנוחתה הקודמת. לפתע אחזה בשערה וצרחה בפראות. "היי, את יולדת שם או משו?!" הוא צעק אליה ממפתן הדלת. הוא התקדם אליה בצעדים זהירים וניסה להרים אותה. להפתעתו, הנערה שקלה יותר ממה שחשב. למרות גודלה המזערי ומבנה גופה הדקיק, שהיה דומה באופן מחריד למבנה גופו, בצורה נשית כמובן, היא שקלה כמו שק לבנים. הוא הניח את כוס המים לידה. "אני לא צריכה את זה" היא סיננה מתנשמת. לפתע הוא חש חמלה כלפי הנערה, היא נראתה כמו חתולה שברירית ובודדה שחיפשה לה מקום לגסוס בו, הרחק מן הבית. לאחר כמה שניות, כבר נראה כי כאבה חלף בחלקו, מפני שהיא יכלה לנשום בחופשיות. "איפה היא?" היא שאלה כשגבה מופנה אליו. "מי?" הוא שאל מופתע והתיישב מאחוריה בתנוחת ישיבה דומה לשלה. "מי את?! מה את עושה כאן? איך הגעת לכאן? את גוססת?" כל השאלות שרצה לשאול הציפו אותו עכשיו. "אני חייה אם אתה לא רואה. אידיוט. איפה הבחורה ?!" שאלה בנימה מאופקת אך מפחידה, מבלי להסתובב אליו. צורת הדיבור שלה, הזכירה את צורת הדיבור שלו עד פחד. "צאי לי מהבית פסיכופטית! אין כאן שום בחורה!" הוא התכוון לבעוט בה או להכניס לה אגרוף או לקום ולזרוק עליה כיסא, אבל התלבט, הן בגלל היותה בחורה והן בגלל משקלה שנראה רב מנשוא. הוא ידע שאם ילכו מכות, הבחורה תנצח. היא הסתובבה בתנועה חדה וכשראתה את פניו, הבעת אימה נראתה על פניה. היא חשה בלבול מעורב בפחד ותהיה. "אלוהים…את…אתה… אתה בן! זכר!" הוא הביט בפליאה רבה, בפניה העדינות שכוסו טיפות זיעה עדינות. היא נראתה עדינה ומטופחת, ומשהו בפניה נראה מוכר. "ככה אומרים ה.." הוא התכוון להגיב על הערתה המטופשת, אך פיו נפער לרווחה כשהבין מאיפה היא מוכרת לו. היא הייתה דומה לו מכף רגל ועד ראש, העתק נשי מדויק שלו, התאומה שמעולם לא הייתה לו. אפילו הדרך שבה הרימו את גבתם כשהיו מופתעים הייתה זהה. הוא חש מחנק בגרונו. "את…נראית…בדיוק כמוני" הוא מצמץ קלות על מנת לוודא שהוא אכן לא הוזה. "אתה קוקסינל?" היא שאלה בקול מפענח חידה. "אני נולדתי זכר!" הוא צעק עליה. "מה יש לך ? את מטורפת!" עכשיו, היה בטוח שהיא נמלטה מבית משוגעים. "בגלל זה הכאבים. בנזונה מסריח!" היא התכוונה לסטור לו, אך להפתעתו הוא הצליח להחזיק את ידה ולעצור אותה. הפעם הוא היה חזק ממנה. הוא החליט להיות עדין ולאחר מכן להביא אותה לבית החולים הקרוב, כנראה היא חטפה מכת חום קשה. אמנם את דיבוריה המוזרים יכל להסביר, אבל את מראה היחודי, לא יכל לפענח. "זה התפוגג" היא לחשה. "מה?" הוא השיב לה בלחש, כאילו משחק את המשחק שלה. "תהליך ההתהוות" היא ענתה לו בחצי חיוך. הוא הסיק מכך שזה דבר טוב. הוא זכר, בשברירי זיכרון, שגם אביו נהג לדבר על התהוות. "ואיפה אבא שלך עכשיו?!" שאלה כאילו קראה את מחשבותיו. הפעם, הוא היה משוכנע שזה לא היה במקרה. הוא לא אמר את הדברים בקול. "מאושפז במחלקה פסיכיאטרית". השיב לה מבלי להתייחס לקריאת המחשבות, כי פחד ללכת בדרך של אביו. "אגב" אמרה הנערה מתעלמת מדבריו "שחכתי להציג את עצמי, אני מאט ראיין". ליבו של הנער הלם בחזהו. "את מכשפה" הוא לחש. הוא לא ידע אם באמת היה לה שם של בן, או שהיא סתם צחקה עליו, מפני ששמו היה מאט ראיין, והוא מעולם לא הזכיר זאת בפניה.