כפילים – פרק 1 חלק א'

*נק' המבט של מאט*

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. צפצוף מחריש אוזניים רעם בכל המטוס וכל הנוסעים התפתלו במקומם. סתמתי את אוזניי בידיי. קול הקברניט נשמע שנייה לאחר מכן "שלום, כאן הקברניט, טיסה 584 לאי הנסיך אדוארד, קנדה, ממריאה! אנא הדקו חגורות". נשענתי לאחור בעוד שהמטוס תפס תאוצה והחל לנסוע במהירות עצומה.
מחשבותיי נדדו חזרה הבייתה, בעצם, לכאן, לקליפורניה, שבעוד שעות ספורות לא אראה שוב לעולם. זו הייתה אחת החלטות הקשות ביותר בחיי, אך גם הנחוצות ביותר בחיי.
אמי השאירה לי כמה אלפים בחשבון כי אמרתי לה שהתקבלתי לאיזו פנימייה יוקרתית שאפילו לא קיימת.
אני אתגעגע למשפחה שלי ולבית, אפילו להיילי, למרות שאנחנו מכירים זמן מועט, היא הכירה אותי כל חיי. היא תמיד ראתה אותי, גדל, מתבגר, היא הכירה את כל נקודות החולשה שלי ואת כל הדברים אשר הסבו לי אושר, אבל אני אף פעם לא ראיתי אותה.
כשפגשתי את היילי לראשונה, זה היה בחדרי. היא הופיעה שם באורח פלא, ואני חייב להודות, אכן חשבתי שהיא מטורפת ואפילו נבהלתי מעט. עזרתי לה להחליף שם כי השם המקורי שלה היה "מאט" כלומר שם זהה לשלי, וכמובן שזו דיי אשמתי.
ריחמתי עליה, למרות שהיא סירבה לספק לי מידע מסוג כל שהוא. כשהגענו למשרד הפנים, גילינו שאין רישומים שלה בשום מקום. כאילו שבכלל לא הייתה קיימת במשך שמונה עשר שנים. עכשיו כשאני יודע את האמת עליה, החלטנו שזה הזמן להתרחק זה מזו כדי שאנשים לא יתחילו לשאול שאלות.
הרי כל תושבי השכונה מכירים אותי, ויודעים שאין לי אחות תאומה, ולכן, לא היה לנו סיפור כיסויי. היילי תמיד הבינה אותי, אבל היא התאמצה יותר מידיי להסתיר את זה תחת מסכת 'הבחורה הקשוחה'. האמת היא שבפנים, היא הייתה בחורה מדהימה.
היא עסקה רבות בפעילות התנדבותית, ושלוותה הייתה המחשבה שמעולם לא ידעתי על כך. אבל אני כן. תמיד ידעתי איפה היא. תמיד ידעתי לאתר אותה לפי… מין תחשות בטן, וכשהתקרבנו יותר מידיי ולא הבחנו זה בזו, תחושת הבטן התגברה עד לכאב. אבל כשהלכנו יחדיו והבחנו בקיומו אחד של השנייה, הכאב נעלם כליל.
הכאב, היה אחת הסיבות שבגללם לא יכולתי להישאר בקליפורניה. ולא רק בגלל תחושת הבטן עזבתי, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאגמור כמו אבא שלי, בבית משוגעים. למרות שהוא הוא צדק לגבי ההתהוות. היא קיימת. אבל, לא הייתי מאשים את האנשים שאשפזו אותו. בנאדם לעולם לא יאמין לסיפורים על יקום מקביל, אלא אם יחווה אותם בעצמו.
המטוס נכנס לתוך כיס אוויר וקפץ קלות, דבר שעורר אותי מחלומותיי בהקיץ. במושב ליידי, ישן בחור , מלא ביותר יש לציין, בשנות ה20 לחייו. הוא הניח את ראשו עליי כשהמטוס התפתל. זזתי הצידה בסלידה. המטוס קפץ שוב ושוב מצאתי את ראשו של הבחור על כתפי. "היי שמנצ'יק רק אם אתה יכול…" המטוס קפץ פעם שלישית לפני שסיימתי את המשפט. הקפיצה הייתה חזקה והעירה אותו. הוא התעורר למחצה ופלט מלמול עמום של "מ..מה..ממ…?" גלגלתי את עיניי וחזרתי לחלום בהקיץ.
חשבתי, שמפניי שלמרות שאני בן שמונה עשרה, סיימתי את לימודיי בתוכנית מואצת, ועכשיו, כשאני לא חייב ללמוד, אוכל לצאת לטיול בחיק הטבע שתמיד חלמתי עליו. תמיד התביישתי בחוכמה שלי, אבל היום אני גאה בה. ובעיקר, לא באמת משתמש בה בחי היום יום.
כיסיתי את פניי בקפוצ'ון השחור שלי ונתתי לעצמי לשקוע בשינה עמוקה. טלטול המטוס העיר אותי ואחריו נשמע קולו של הקברניט "נוסעים נכבדים, כאן הקברניט, היכונו לנחיתה בשרלוט-טאון בעוד כעשר דקות." התמתחתי קלות ולפתע חשתי בעקצוץ קל בגבי. כשהושטתי את ידי לבדוק, גיליתי דף נייר מקופל. פתחתי את המסמך וקראתי את הכותרת שהייתה כתובה באותיות ענק "אשרת עבודה" ואחריה פירוט; "אשרת עבודה זו ניתנת לסקוט ווילסון" בתחתית העמוד הופיעה חותמת של משרד הפנים העירוני ותמונתו של הבחור שישב לצידי.
"תו-דה לך סקוט ווילסון" אמרתי בהתלהבות יתרה לבחור הישן, בעוד שתחבתי את הנייר לכיס הקפוצ'ון. באמת אזדקק לאחד כזה.
המטוס נחת נחיתה רכה למדיי ושניות ספורות לאחר מכן, החלל התמלא במחיאות כפיים סוערות. אחרי הנחיתה השעה הייתה כבר שעת בוקר מוקדמת. אספתי את המזוודה שלי, שהכילה מעט מאוד בגדים ותפסתי מונית לכיוון המלון שמצאתי באינטרנט. לאחר כשעה של נסיעה, הגענו סוף סוף ליעד. הבניין היה עצום בגודלו. יותר משניתן לדמיין. דלתות זכוכית אוטומטיות נפתחו לפניי בכניסה וחשפו רחבה ענקית שבסופה דלפק.
המקום היה יוקרתי ומקושט בטוב טעם. החל משטיח אדום בצורת עיגול, שכנראה היה ארוג בעבודת יד והתפרס על כמחצית משטח הרחבה, וכלה בנברשות קריסטל ענקיות שהשתלשלו מהתקרה הגבוהה להחריד. על ספת עור שחורה אחת, שהייתה ממוקמת על השטיח, ישבו זוג זקנים וקראו עיתון ועל ספה שנייה, ישבה בחורה צעירה ודיברה בטלפון. חמשת הספות הנותרות היו ריקות. התקדמתי אל הדלפק, בעוד שהבטתי לכל עבר בהתלהבות. מאחורי הדפלק, ישבה אישה בנות השלושים לחייה, לבושה במדים שחורים והשפילה מבטה בחוסר מעש. השתעלתי קלות והיא הרימה את מבטה. כעת, ניתן היה לראות את צג שמה שהיה חרוט עליו באותיות שחורות "מגי".
"שלום" אמרה וחיוך התפרס על פניה, כאילו הייתי לקוחה הראשון.
"שלום. הזמנתי חדר על שם מאט ראיין" עניתי לה.
היא הנהנה בראשה והקלידה דבר מה במחשב שהיה לצידה. לאחר מכן, הוציאה מפתח מהמגירה ומסרה לי אותו.
"חופשה נעימה!" צעקה אליי בזמן שהזמנתי את המעלית. הלוואי וזאת הייתה חופשה.
נכנסתי לחדרי והופתעתי לגלות שהתקרה הייתה נמוכה יותר.
במרכז החדר עמדה מיטה ענקית, שהייתה מוצעת בלבן, היה שם מטבחון עם קומקום וכלי אוכל, מקלחת, שרותים ומרפסת שמש. זרקתי את המזוודה שלי לייד שידת נעליים שהייתה מונחת בכניסה ונשכבתי על מיטתי בקפיצה. בעוד שיידי מונחות בשילוב מתחת לראשי מלמלתי לעצמי, "זה הולך להיות נהדר".
ואז צלצול רועם הקפיץ אותי ממקומי. "מה זה ?!" שאלתי את עצמי בעוד שהתקדמתי לעבר המרפסת. זה היה צלצול של בית ספר. פתחתי את דלת המרפסת ומעבר לכביש, נגלה אליי שער כניסה ומעליו השלט "תיכון שרלוט-היי". נאנחתי קלות. הייתה לי תחושה שזאת רק ההתחלה.