כפיות- פרק 7

אז נסענו ברכב שלו שותקים. הוא הסתכל על הדרך וכשהבין שאני לא עומדת לדבר הוא הדליק את הרדיו. מוסיקה נעימה נשמעה ברקע. הרבה זמן לא שמעתי מוסיקה. התמסרתי לכיסא והשענתי את ראשי לאחור. לא ידעתי לאן הוא לוקח אותי, הוא בטח מכיר מסעדות טובות באיזור. הוא נראה אחד מפוצץ בכסף, ועדיין עובד כי בא לו לעבוד. מישהו שלא היה מפוצץ בכסף לא היה נוסע באוטו כמו שלו.
"את לא מתכוונת לדבר הא?" הוא שאל אותי. סובבתי את מבטי אליו והסתכלתי על הפרופיל שלו. מכוער הוא לא, מושך הוא מאוד. היה משהו בפנים שלו, כל כך סקסיים, ששמרתי את המחשבות האלה לעצמי. "לא הרבה" אמרתי מיד, "אני לא בנאדם מדבר". הוא הבין והגביר קצת את המוסיקה. שתקתי ושיחקתי עם אצבעות ידיי. לא ידעתי מה לחשוב. אני עם גבר זר שהכרתי לפני שעה ואני יודעת שאיתו בערב אני לא הולכת להיכנס למיטה. זו תחושה מוזרה מידי. אני לא רגילה לסיטואציות כאלה, אני כבר כל כך מקולקלת.
"הגענו" הוא אמר. הוא החנה את הרכב ויצא ממנו. יצאתי בעקבותיו. מולי נגלה פארק די גדול ומואר. "המסעדה נמצאת ממש באמצע שלו" הוא אמר לי בחיוך. הוא נעל את הרכב ושנינו התחלנו ללכת על השביל. השביל היה מואר ובצדדים שלו היה גן מקסים. לאט לאט התחלתי לזהות את אורות המסעדה. מסעדה בצורה עגולה שהייתה בדיוק באמצע הפארק. זה היה נראה כל כך קסום ולא ריאליסטי שלרגע חשבתי שזה חלום. "זה לא חלום" הוא צחק, "זו באמת המסעדה" הוא חייך אליי. הנהנתי בחיוב והלכתי אחריו למארחת. "נחמד לראות אותך שוב" היא חייכה אליו. גם טחון וגם מכיר מסעדות, הוא משתמש בכל הקלפים כדי להרשים אותי. מה שהוא לא יודע זה שלא קונים אותי בכסף. הא, הצחקתי את עצמי.
"אתה משתמש בכל הקלפים שלך כבר עכשיו?" שאלתי בחיוך, "תשמור משהו. גם מסיע אותי באוטו שלך, גם לוקח אותי למסעדה שאתה כבר מכיר ומכירים אותך בה. אני לא מתלהבת מדברים כאלה.." נאנחתי. הוא הסתכל עליי בחיוך. "אני נשבע לך שלא חשבתי על זה ככה- זה האוטו שלי, ככה אני מתנייד וככה אני הולך ממקום למקום. לא שכרתי רכב במיוחד בשבילך, בכלל לא ידעתי שאפגוש אותך היום. והמסעדה, כבר תקופה רציתי לבוא לכאן עם מישהי מיוחדת. פעמים רבות אני מגיע לכאן לבד, אוכל והולך. בגלל זה כל כך מכירים אותי". "מה מיוחד במקום הזה?". "לא סתם אמרתי לך לצאת מהחלום" הוא חייך אליי, "יש כאן משהו קסום. כשאני כאן אני נרגע". "אני לא חושבת שזו המסעדה" אמרתי מיד. הוא הסתכל עליי וחייך חיוך נבוך. "לדעתי זה החוץ. כשאתה נמצא בסביבה מלאה בעצים, מלאה בצומח, מלאה בחיים.. זה משפיע עלייך. לראות הרבה ירוק בין חבורות של בניינים זה דבר שונה". הוא הסתכל עליי בחיוך תמים. "את מקסימה את יודעת?" הוא אמר לי. צחקתי צחוק קטן והרמתי את כוס היין שהניחו לנו בתחילת השיחה. "לחייך" אמרתי לו. הוא צחק ונשמע גלינג מתוק בין הכוסות.
"אם אני אספר על עצמי קודם, את תספרי אחר כך?" הוא שאל כשהאוכל כבר הונח מולנו. חייכתי אליו ואמרתי לו שזה תלוי בכמה מעניין יהיה מה שהוא יספר. הוא התחיל להציג את עצמו ולומר מי הוא, מה עשה בצבא ומה הוא עושה כרגע. הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו. את רוב הפרטים שהוא סיפק לי אני ממש לא מרגישה בנוח להגיד מעצמי. "הדבר היחיד שאני כן יכולה להגיד לך" אמרתי, "זה שהייתי במכינה קדם צבאית. על הצבא אני לא מדברת, על המשפחה עוד פחות, והכי פחות על מה שאני עושה כרגע. אני בחורה של סודות". "אחים ואחיות?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה. "בת יחידה" אמרתי. הוא הסתכל עליי וקלט את המידע אליו. "אני חושב שבלי אחותי הקטנה החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי" הוא אמר אחרי שתיקה. הרמתי את מבטי אליו מהאוכל וחיכיתי שימשיך את דבריו. "תמיד דאגתי לה, ותמיד היה אכפת לי ממנה. בלעדיה לא הייתי האח המתחשב, שעוזר מול המציקים או מגן עליה. אני לא הייתי מהמגנים הנודניקים שלא מאפשרים לעשות כלום, אבל היא ידעה שהיא יכולה לפנות אליי". חשבתי במוח שלי אף פעם לא היה למי לפנות, לא היה עם מי לדבר. אבל הדבר האחרון שאני אעשה זה לחשוף את זה כרגע.
"למה אמרת שאת מביאה רק צרות?" הוא שאל כשהמלצר פינה את הצלחות. הסתכלתי עליו בפרצוף עצוב ושתקתי. "מה, הגעת לשלב שאת שותקת?". הנהנתי בעצב. "אדווה את יכולה לסמוך עליי, את באמת יכולה להגיד לי דברים". חייכתי חיוך קטן. "אני לא מכירה אותך" אמרתי לו, "אני לא אומרת דברים לאנשים שאני לא מכירה". "מצטער שאין לי מה לעשות כדי להראות לך שאת יכולה לסמוך עליי". הרכנתי את ראשי. "נבגדתי מכל כך הרבה כיוונים" אמרתי לו בקול חלש, "לסמוך על אנשים זה לא דבר קל". הוא קם והסתכלתי עליו כשנעמד. הוא לקח את הכיסא והעביר אותו לצד ימין שלי כשקודם הוא ישב מולי. הוא התיישב בחזרה. הניח את ידו על כתפי ועיסה אותה. "אל" אמרתי לו, לקחתי את ידי אל ידו והנחתי אותה על השולחן בחזרה, "אני לא צריכה את התמיכה הזו. אני חזקה גם בלעדיה". הוא הסתכל עליי במבט עצוב. הוא לקח את ידו מהשולחן והתחיל לשחק ביחד עם השנייה. לא היה לו מה לומר, יכולתי להבין את זה. "חשבון?" שאלתי את המלצרית כשהיא הגיעה לפנות את מה שעוד נשאר. היא הנהנה בחזרה.
כשצעדנו בחוץ הוריד ירדן את הז'קט ממנו ושם אותו על כתפיי כי הוא חשב שקר לי, באמת היה קצת קריר בחוץ. "תודה" אמרתי בחיוך. צעדנו בשביל בחזרה אל המכונית. הרגשתי ממש רע. כל המוח שלי היה מלא במחשבות, על הפגישה הכי גרועה של החיים שלו, על זה ששוב אני לא נותנת לרגש לשחק תפקיד. על זה שאני פשוט מפחדת להיכנס למערכת יחסים כשאני סתם זונה שעוברת מאחד לשני. "אדווה חכי שנייה" הוא ביקש ונעמד. עמדתי מולו והסתכלתי עליו. כל ההליכה שמתי לב שהוא מרכין את הראש, גם עכשיו הוא היה ככה. "אני יודעת, זו הייתה הפגישה הכי גרועה של החיים שלך" אמרתי מיד והסתכלתי עליו. הכנסתי את ידיי לכיסי הג'קט שלו, "זה בסדר. אני יודעת באמת". הוא גיחף לעצמו גיחוך קטן. "אני מת לפגוש אותך עוד פעם" הוא חייך והסתכל עליי, "זו ממש לא הייתה פגישה גרועה, יותר מסקרנת, מעניינת. סודית כזו, אני אוהב את זה". הסתכלתי עליו לא מבינה. "אז למה אתה כל כך עצוב?". "אני מבין שאת בחורה שהכל ילך איתה לאט, ואני לא רגיל לזה. את מסקרנת אותי ואני מת לנסות ולהמשיך, אבל לפעמים הקצב האיטי פשוט מונע ממני את זה". "מתי הייתה מערכת היחסים האחרונה שלך?". "עד לפני חצי שנה" הוא אמר, "ושם הכל בא מאוד מהר. הפגישות זרמו, היה כיף, והיינו ביחד די הרבה זמן. כמעט שנה, ליתר דיוק". הסתכלתי עליו מופתעת. "ומה קרה?" שאלתי. שנינו עדיין המשכנו לעמוד על השביל. "היא נפרדה ממני, הפרטים לא חשובים". "אני לא יכולה לעשות דברים בקצב יותר מהיר" אמרתי לו, "אני אף פעם לא ככה". "אני יודע" הוא אמר והסתכל עליי. הוא חיוך חיוך קטן ואז קירב את ראשו לשלי. מתקרב לאט לאט, חושש מכל צעד, מחכה לרגע שאעצור אותו. לא אני עצרתי אותו, אלא הטלפון. "סליחה שנייה" נשכתי את השפתיים שלי והלכתי שנייה הצידה. "שבע מאות שקל מוכנים פה. תגיעי?". שגיא. "חצי שעה כזה" אמרתי לו. הוא ניתק את השיחה ואני עצמתי עיניים כלא מאמינה שזה קורה לי.
"אני חייבת ללכת" אמרתי לירדן כשחזרתי אליו. "מה קרה?". "אמרתי לך, הזמן שלי מפסיק כשיש לי שיחת טלפון. עכשיו הוא נפסק". "אבל.." הוא נאנח ושוב התקרב. הסטתי את מבטי. "אני לא מנשקת בפגישה הראשונה". בולשיט אפילו לעצמי, אני עושה הרבה יותר מזה. "אני מבין" הוא נאנח, "לפחות את המספר שלך אני יכול לקבל?". הנהנתי הנהון קטן והוא הגיש לי את הטלפון הנייד שלו. "אז לאן להסיע אותך?" הוא שאל אותי אחרי שהמספר נרשם. "תחנת המוניות הקרובה באיזור". "את לא רוצה שאסיע אותך לאן שאת צריכה להגיע?". הנדתי את ראשי לשלילה. "טוב, כרצונך" הוא אמר והמשכנו את הצעידה לכיוון הרכב שלו.