כפיות- פרק 5

התעוררתי בבוקר במיטה המעופשת שבדירת השותפים המסריחה שלי. לא היה לי כוח לקום מהמיטה. הסתכלתי מסביב על חדרי חסר כל הרגש, חסר כל הדברים. רוב הדברים שלי עדיין היו ארוזים בארגזים כאילו עוד שנייה יגידו לי ללכת ותוך שעה אהיה מוכנה. רוב הדברים שהייתי צריכה היו עליי או בתיק אחד מסוים. שאר הדברים שהיו בארגזים היו קצת מזכרות, כמה יומנים, תמונות מתקופות יפות יותר. אהבה מאנשים, זה מה שהכילו אותם הארגזים.
קמתי בבוקר ושתיתי קפה שחור, זה בערך הדבר היחיד שאני יכולה להרשות לעצמי לשתות בבוקר. אני במילא לא הרבה פעמים פה, אז אין טעם לקנות חלב שאחרים ישתו, ואין טעם לקנות קפה איכותי שבמילא לא מעיר אותי כמו קפה שחור. אני חושבת שקפה שחור מדמה את החיים שלי, זולים וכהים.
שם בבית חיכיתי, חיכיתי שתגיע השעה הנכונה. השעות עברו מהר כשפשוט בהיתי בכמה נקודות מסוימות בקיר. מידי פעם קמתי למראה כדי לראות אם יש לי סימנים ליחסי המין האחרונים, אם משהו הכאיב או אם משהו השאיר צלקת. הגוף שלם. למדתי איך לעשות את זה בלי שיפצעו אותי. אני עושה את זה בצורה שבה אני גם מצליחה ליהנות. אני אפילו לא יודעת מאיפה למדתי את זה.
בצבא בכלל לא הייתי כזו. כששירתתי בצבא, בדבר סודי מידי שבכלל אסור לדבר עליו, הייתי אדם נחמד. הייתי מדברת עם מי שישב איתי בחדר או הלך איתי להדרכה, הייתי די נחמדה לכל השאר וכמובן הקשבתי למפקדים. זה לא שעשיתי דברים נוראיים. אהבתי את הצבא כי הוא נתן לי לא להיות בבית, ולכן עשיתי כל מיני דברים כדי שיעריכו אותי בו, אולי יתנו לי לשרת עוד קצת, אולי יתנו לי לחתום קבע. לא נתנו לי לחתום קבע בגלל כל מה שהלך במשפחה. הצבא הזה ידע יותר מידי על מה שהולך במשפחה שלי והדבר האחרון שרציתי אבל שבסוף קרה זה שאחרי השירות הרגיל הם אמרו שהם לא זקוקים לכוחותיי יותר. עוד מקום ויתר עליי.
הייתי רגילה לזה שמוותרים עליי, מוותרים על הניסיון לעזור לי להצליח. כולם ויתרו- המורים, ההורים, החברים. כבר שנים שאין לי אנשים שאני ממש מדברת איתם. כבר שנים שאותה מסכה מלאה בכאב וטראומה נמצאת לי על הפנים ומשדרת הפוך ממה שהיא מסתירה. כבר שנים שאני אוגרת הכל בפנים.
בסביבות שעה ארבע יצאתי מהבית ולקחתי אוטובוס. ידעתי שהיא לא תהיה שם, ידעתי שאף אחד לא אמור להיות שם, הם תמיד הולכים בבוקר. מאוד מעניין אם היא בכלל הצליחה לזכור את התאריך או אם היא בכלל הצליחה לקום מהמיטה בבוקר. כבר יותר משנתיים שאני לא יודעת מה קורה איתה.
"אבא," אמרתי לקבר הדומם שנעמד מולי. ראיתי עליו ורד קטן בצבע אדום, הוא היה נראה טרי. היא הייתה פה, ידעתי את זה. התיישבתי ליד הקבר שלו, היה מרווח די גדול בין הקבר שלו לשל האחרים. היה לו קבר מיוחד, מרהיב, עוצמתי, בדיוק כמו האישיות שלו. השקעה לא הייתה חסרה שם. מה שכן, הייתה חסרה לי שם נשמה במילים שהיו כתובות. לא היה שם שום דבר, הייתי מתארת אותו בכל כך הרבה דרכים אחרות.
"כשהייתי קטנה אני זוכרת שתמיד דיברת איתי על גיל עשרים ושלוש, תמיד רצית לדעת מה יקרה איתי אז, קצת אחרי צבא וכשהחיים יתחילו להבנות. תמיד רצית לדעת לאן תלך הבת הקטנה שלך בעתיד. אי שם בזמן, כשהחלטת להתאבד, לא הבנתי את ההחלטה שלך. החיים היו נראם לי הדבר הכי חשוב בעולם, עמדתי בדיוק בפתח המכינה, מוכנה לתת מעצמי, מוכנה ללמוד על עצמי, מוכנה להיות אדם טוב ומוכן לצבא. אני זוכרת את השיחה שלנו שתמכת בי, בין השיחות היחידות שבהן באמת דיברנו. אבל אז ויתרת עליי" אמרתי לו והקול שלי נשבר. "כולם ויתרו עליי" אמרתי ומחיתי את הדמעות האיומות שפרצו ממני, "ובגלל שכולם ויתרו עליי גם אני ויתרתי על עצמי. הדבר היחיד שאני עומדת בו אבא זה ההבטחה לך שבעצמי לא אתאבד בחיים, זה הדבר היחיד אני חושבת שמחזיק אותי בחיים. את הטעם בהם איבדתי מזמן. אתה בטח רוצה לדעת מה אני עושה" נאנחתי, "אני זונה. מוכרת את הגוף שלי. זה מה שעושה לי טוב. לא.. זה לא מה שעושה לי טוב, זה מה שאני עושה כדי לשרוד. כי ללמוד לחיות באורח חיים כל כך טוב ויוקרתי, ופתאום להגיע לפחים, אי אפשר להסתפק בעבודת מלצרות" לחשתי לו והסתכלתי על הקבר הקר. "חשבתי הרבה אם אוכל לבוא לפה, אם אוכל להעניק לך קצת מהסימפטיה שאולי עוד נשארה לי. איך אוכל לבוא ולהגיד תודה למי שוויתר עליי. עוד יש בי קצת אנושיות. הזנות מוציאה ממני כל רגש, כמו מכונה אוטומטית, מתנתקת לחלוטין מהרגשות. כבר למדתי להדחיק, להתנהג כמו פח, להיות אטומה לעולם. למדתי להעביר את הרגש הצידה ולהיזכר בו רק בסוף. מישהו חכם לימד אותי את זה. תופתע לגלות שעדיין יש בי מהאנושיות שלמדתי בכל מיני מסלולים בחיים. כרגע," אמרתי לו שבורה "אין בי חרטה על שום דרך ושום דבר שאני עושה. לא תשמע את זה הרבה מבנות שעושות את זה בגיל הזה. בטח תרצה מתישהו שאתחתן, אביא ילדים ואקים משפחה נורמלית. היית צוחק ואומר ששלנו היא ההיפך מזה. זה לא יקרה בקרוב. גם מי יעמוד איתי מתחת לחופה?" אמרתי לו והבכי חזר שוב, "אתה שמתחת לאדמה, אמא שאיתה לא דיברתי שנתיים, חברים שלא זוכרים אותי ולא סופרים אותי, אנשים שאני לא אוהבת. עם הנטישה שלך מהעולם ננטשו כל חיי, ועם אי היכולת שלי להתמודד אני החלטתי לברוח ולא לשוב. זה מה שעשית לבת שלך. מעבר לחוזק שהענקת לי לימדת אותי איך בורחים, לא מתמודדים, איך נשברים ונותנים לתסכול להרוג אותך" אמרתי והפרדתי בין כל מילה שם. הקול שלי היה חנוק. הדמעות כבר שטפו את פניי. "אלה יהיו מהביקורים האחרונים שלי. אני לא יכולה לשאת את המקום, את התחושות, את הכאב, וארגיש צבועה אם אבוא לבקר פה בנאדם שאי אפשר להעריך. הרגש של האנושיות אומר לי שאני יותר כאובה מאשר מתגעגעת אלייך. הבאת אותי לעולם, אולי גם זו הייתה טעות. על הטעות הזו ועל טעויות רבות החלטת לשלם בלצאת מפה, אבל לרגע לא חשבת על מה שהשארת. נשארתי אני להתמודד לבד. יש לי תשובה אלייך בקשר למה שאהיה בגיל עשרים ושלוש" בכיתי, "אהיה בשפל המדרגה, ולא אוכל לעלות בחזרה".