כפיות- פרק 45

מאז כבר עברו שבועיים, שבועיים מדהימים, שבועיים מלאי התחלות חדשות. דיברתי עם בעל הבית, אמרתי לו שאני עוזבת, הוא התייחס לזה דווקא בחיבה, אמר שזה בסדר ושאני רק צריכה לשלם את שכר הדירה של החודש האחרון, מה שהיה לי ברור. התחלתי באריזות, הבנות לא הבינו לאן אני עוזבת אבל אמרתי להן שמצאתי מקום במקום אחר בעיר, יותר הן לא שאלו. הבאתי את שגיא ביחד איתי לבית הזה כדי לעזור לי להעמיס את הדברים המעטים ששמתי בקופסאות. דאגתי שהן לא יהיו שם כשהוא יבוא. "אני לא חושב שאי פעם הייתי באיזור הזה" אמר לי שגיא כשעלינו ביחד את המדרגות לכיוון הדירה. חייכתי חיוך קטן, "ברוך הבא, לא שכונה נפלאה". את חמשת הארגזים שמילאתי הכנסנו לתוך האוטו, נפרדתי מהבנות בכך שהשארתי על המיטה פתק ושוקולד, אני יודעת שזה כלום ובשבילן זה גם כלום, וגם לא יצרנו פה חברויות נפש, אבל זה כן מקום שהיה חלק מהחיים שלי במשך בערך חמש שנים. מה שכן, לרגע לא הצטערתי לעזוב אותו, לא הרגשתי שאני משאירה מאחוריי משהו שאני צריכה לזכור. לא הייתי הרבה בבית הזה, וגם אם כן לא עשיתי בו המון. את רוב הערבים שלי העברתי בחוץ ובבוקר הייתי רק ישנה על המיטה. לקחתי ביחד איתי את המזרון, העמסנו אותו על הגג של האוטו, זה הצחיק אותי אבל זה הדבר היחיד שלא יכולתי להיפרד ממנו. הבאתי את המזרון איתי מהבית, זה נשמע מופרך אני יודעת אבל זו האמת. זה הדבר היחיד שהיה לי מהבית מעבר לחפצי לבוש וקצת חפצי נוי, הדבר היחיד שבאמת היה לי חשוב.
"אתה בטוח שזה בסדר?" שאלתי את שגיא כשנסענו לכיוון הבית שלו. אי אז באותו ערב הוא אמר לי שהוא רוצה שאעבור אליו, שאני במילא שם הרבה, ושהוא מוכן להפוך את חדר האורחים לחדר מושלם בשבילי. הוא יודע שפעמים רבות בלילה הוא לא יתן לי לישון בחדר שלי לבד, אבל שאני בטח פעם בחיים אצטרך חדר מנוחה. הוא עבד במשך השבועיים האלה כדי לשנות אותו וכדי לתת לי מקום לגור בו, זה לא שינה לו, מעטים היו האורחים שבאו וישנו שם בחדר. "זה עדיין מרגיש לי לא בסדר" נאנחתי. הוא צחק, הרמזור בדיוק התחלף לאדום. שגיא הסתכל עליי וליטף את ידי, מעביר בי שוב את התחושות החזקות ואת הביטחון הענק שיש לו. "אני רוצה שתהיי קרובה אליי כמה שרק אפשר" הוא אמר, "ואני מרגיש שאת מרגישה בנוח בבית הזה אז מן הסתם אני רוצה להעניק לך מקום יותר טוב. אמרתי כבר שאני אדאג לך להכל". צחקתי. הכל מרגיש כמו סרט, כמו סיפור מהאגדות, כאילו אני רק צריכה להתעורר מחלום אחד ארוך. אבל כשאני פוקחת את העיניים אני מגלה שזה לא חלום, שהכל קורה במציאות, שבאמת אוהבים אותי ובאמת מעניקים לי טוב, שגם אני מתחילה להבין שכל מה שאני רוצה זה להעניק לעצמי את כל הטוב בעולם.
במשך השבועיים האלה גם היו שינויים בחברה, התחלתי לעבוד במשרה החדשה שירדן נתן לי, כן, הסכמתי להצעה שלו. זו לחלוטין עבודה פי כמה יותר קשה מהעבודה שהתרגלתי לעשות. הייתי צריכה להמשיך להתעסק בתיק הכי מרכזי שלי, בלקוח הכי חשוב שלי, ועם כל זה להיות מספיק מרוכזת בשיחות עם ירדן, לתזז את עצמי ממחלקה למחלקה, לעבוד עם הטלפונים ועם השעון, לעשות מעט הפסקות. "לא ידעתי שזה דורש כל כך הרבה" נאנחתי לירדן כשישבנו בחדר שלו עם קפה באחד הימים. "זה דורש המון" הוא צחק, "אבל את שורדת, אני רואה את זה". באמת שרדתי, באמת המשכתי להשקיע בזה עד שהצלחתי לנתב את כל הדרכים, להבין בדיוק מה אני צריכה לעשות ואיך, לדעת להתאים את הכוחות שלי כדי לא לקרוס בסוף כל יום.
"אדווה" שמעתי קול קורא ביום אחד שהסתובבתי במסדרונות, זו הייתה קרן. "היי" אמרתי בחיוך ונתתי לה חיבוק קצר, התגעגעתי אליה, חסר לי לשבת איתה ביחד במשרד. "תקשיבי אני חייבת להיות אמיתית איתך" היא אמרה בחיוך, "את מביאה טוב לחברה הזו" היא חייכה. הסתכלתי עליה בחיוך. מתחילת הדרך שאני מכירה אותה לא היה בה פן אחד של קנאה, לא הייתה בה צביעות, היא תמיד אמרה בכנות את ההרגשה שלה ואת ההתעניינות שלה. היא ריגשה אותי כשהיא אמרה את הדברים האלה. "את באמת חושבת?" שאלתי אותה בחיוך. היא הנהנה אליי. היא אמרה שהיא מרגישה שיש מישהו אסרטיבי מספיק, שהעבודה ביחד עם ירדן מלווה בשיתוף פעולה מצוין, וזה מביא את החברה למקומות טובים. היא אמרה שהיא מוצאת את עצמה עסוקה יותר אבל מעניין לה יותר, כי החברה הרבה יותר חיה ובועטת, כי הכל עובד ומנסה להיות מתוקתק כמה שיותר מהר, והלקוחות מצליחים לראות את זה. היא באה במגע עם הלקוחות, המגע האחרון, סגירת הניירת, סוף סוף הבנתי מה היא עושה בחברה. "גם מהם אני שומעת שהם מרוצים הרבה יותר" היא חייכה, "זה מצוין. כל הכבוד באמת". נתתי לה עוד חיבוק אחד, לא אכפת לי מהדיסטנס שאמור להיות כאן, היא מרגשת אותי, היא אמיתית איתי, היא מסתכלת עלי באור חיובי ומעריכה אותי.
בשבועיים האלה גם נכנסה המשכורת הראשונה שלי לחשבון הבנק. נפגשתי עם יאיר, הוא חייך אליי שוב, הוא תמיד מחויך. הוא נתן לי דף והסביר לי מה באמת קורה עכשיו עם החשבון, עובר ושב, וקצת הסביר לי את התנאים פה ושם. זה מוזר שהכסף לא זמין אליי, מגולגל בחפיסות ומתחבא פה ושם כדי שאף אחד לא יראה. הכל מסודר, הכל מתחיל להיות מסודר בחיים האלה.
"איפה נניח את כל הארגזים?" שאלתי את שגיא כשהוא החנה את האוטו בחנייה. "אני חושב שנשים אותם בחדר האורחים, זה בסדר?". הנהנתי אליו. הכנסנו את הארגזים בפעם אחת, הוא סוחב שלושה ארגזים ואני שניים, אחד על השני. שמנו אותם בקצה החדר ורק אז יצא לי להסתכל על החדר שהוא סידר לי. חייכתי, חדר מושלם, עם מיטה כיפית וגדולה, ארון, אני לא צריכה יותר מזה, כל מה שאני צריכה יש לי.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי אותו כשישבנו עם כוסות יין בסלון בערב. "בטח" הוא חייך ומזג לעצמו עוד כוס. "יש לך הרבה קשרים עם אנשים נכון?" שאלתי. הוא הנהן אליי. "אתה חושב שיש לך דרך לברר פרטים על בנאדם?" שאלתי. הוא העביר את מבטו אליי בלי הבנה. "אני חושב שכן" הוא אמר לי מהסס, "את מלחיצה אותי" הוא צחק. חייכתי חיוך גדול ולקחתי לגימה מהיין. "אני חושבת שאחרי חמש שנים דברים יכולים להשתנות" אמרתי. האסימון מיד ירד לו. "אני בהחלט יכול לברר, את בטוחה?" הוא שאל אותי, "זה יכול להיות מאוד מלחיץ ומאוד מוזר, זה ליפול עליה אחרי חמש שנים". הנהנתי אליו, ידעתי שאני צריכה את זה. הדבר הטוב ביותר שיסגור לי את אחת התקופות הכי טובות בחיים שלי זה ליצור קשר מחודש עם הבית. המרחק הזה חייב להתבטל. אני יודעת אבל שהיא עברה שינוי, אין שום סיכוי שבמשך חמש השנים האלה לא קרה ולא עבר עליה משהו, אני די בטוחה שהיא לא נמצאת כרגע בבית, מי יודע אם בכלל נשאר בית. בימים שתכננתי את הבריחה היא כבר כמעט ולא הייתה איתי, הייתה בעולם אחר, שבורה כמוני ומעדיפה ליפול למקומות המסוכנים. מעניין מה קרה עם כל החפצים שלי, עם הבית, עם כל הזכרונות. "את לא מעדיפה פשוט להגיע הביתה?" הוא שאל אותי רגוע. הנדתי את ראשי לשלילה. "זה יהיה לא נכון, אנחנו צריכות קודם כל שיחת טלפון אחרי כל כך הרבה זמן, אני אפילו לא יודעת לאיזה מספר להתקשר". "ניסית בכלל לנסות למצוא אותה, לברר, לשאול במוקדנית, משהו?..". שוב הנדתי את ראשי לשלילה. אמרתי לו שהמעטתי עם הרצון לדעת מה קורה בבית, שניסיתי בכל כוח אפשרי לשכוח ממה שיש שם. הקשר שלי ושלה מעולם לא היה טוב, היא לא הייתה כמו אבא מודל לחיקוי, אבל זה לא אומר שאני צריכה לגמרי לשכוח. את כל זה העברתי לו, אמת שכבר הרבה זמן ניסיתי להדחיק.
כששכבנו לישון באותו לילה הסתכלנו אחד על השנייה בחיוך. השארנו עוד אור קטן, אנחנו תמיד מדברים לפני שאנחנו נרדמים, ככה זה היה בשבועיים האחרונים. לא שכבנו באף לילה מהלילות האלה, זה לדעתי הפתיע את שנינו, אפילו נשיקה אחת לא הייתה, רק היינו מחוברים, קרובים, ישנים כל לילה בכפיות כמו ידידים טובים אבל הרבה יותר מזה. היום זה יהיה אחרת. שמתי את ידי על לחיו וקירבתי את פניו לשלי, נישקתי לשפתיו. הוא פתאום היה חי כמו שהוא לא היה כל הערב, מעניק לי המון דרך הנשיקה הזו. הוא עלה מעליי ולא הפסיק לנשק לשפתיי, לא רצה לנתק את המגע הזה ממנו. "אני אוהבת אותך" אמרתי לו כשהוא לרגע נתן לי הזדמנות לנשום. "אני אוהב אותך הכי" הוא אמר והתקרב אליי שוב.