כפיות- פרק 44

"את בטוחה?" הוא שאל אותי כשהוא החנה את הרכב בחניית בית הקברות. הנהנתי אליו, אני חייבת לגשת לשם, חייבת לבקש סליחה. החזקתי נר נשמה בידיים ומצית, וגם ורד, הוא אהב לקבל ורדים, הוא גם היה קונה הביתה הרבה ורדים כדי שהם ייפו את הבית. אני כל כך מתגעגעת אליו.
הוא הלך איתי בשקט, מובל אחריי עד לקבר של אבי. כשנעמדנו שם הקבר היה נקי. יחסית לפעם האחרונה לא הונחו בו הפרחים של אמא שלי שידעתי שביקרה שם מוקדם יותר. היא לא הולכת לשם הרבה למעט היום הספציפי ההוא. נתתי לשגיא להתרשם מהמילים שכתובות על המצבה, מעט אבל אומרות הרבה, והתכופפתי לבנתיים כדי להדליק את הנר. הנחתי אותו קרוב אל השם שלו כשהוא היה דולק, הסתכלתי על הכל.
"אני יכולה להתחיל?" פניתי אל שגיא. הוא הנהן אליי בחיוך מתוק, מסתכל עליי בעיניים חמות, מעניק לי המון דרך המבט הזה. נשמתי נשימה עמוקה. אל מול עיניי עלתה שוב דמותו שבאה בחלום, עלו לאט לאט המילם אל תוך הגרון, ופשוט התחלתי לדבר. הסברתי לו איזה יום היום, ומי עומד פה לידי, אמרתי לו שהייתי בחו"ל אחרי יותר משבע שנים, ושהרגשתי שם שאני מתחרטת על הצעקות של פעם שעברה. "אני רק עכשיו מבינה כמה אני מתגעגעת אלייך" אמרתי לו בקול חלש, דיברתי אל הקבר כאילו זה הוא באמת, "רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה אתה היית חלק מהחיים שלי, כמה הושפעתי ממך, כמה לימדת אותי המון עד שנעלמת מהעולם. אני עכשיו במקום שונה לחלוטין בחיים שלי" אמרתי והפניתי את מבטי לשגיא. הוא חייך חיוך קטן. "אני לא עושה עוד את הדברים שלפני כמה זמן אמרתי לך שכן, אני כבר לא בשפל המדרגה. אני מרגישה שצעקתי עלייך שלא בצדק, שהאשמתי אותך במה שרק אני את עצמי הכנסתי אליו. אולי בדיעבד כן הייתי יכולה להסתדר במלצרות ומכסף קטן, אולי בדיעבד לא הייתי צריכה לברוח מהבית, אולי בדיעבד לא הייתי צריכה לחשוב שהכל וכולם מוותרים עליי ולנסות להשקיע בעצמי וביחד עם היכולות שלי לנסות להגיע לעבודה נורמלית, אבל לא עשיתי את זה. אני חושבת שהכל נבע מהמשבר" אמרתי לו. לראשונה זה הרבה זמן האמנתי לכל מילה שאמרתי. "אני חושבת שההתאבדות שלך עשתה לי רע, ומוטטה אותי יותר משיכולתי להכיל את זה. בחרתי כדי לא להתמודד לברוח, לצאת מכל מה שאני מכירה, לתת לכל העולם שלי לקרוס ולקרוס ביחד איתו. עשיתי דברים שהם מאופיינים לילדים מורדים, לאנשים שכבר לא מוצאים את יעדם בחיים. הכל קרה כי בתוכי הייתי שבר כלי, כי לא יכולתי להתמודד עם העובדה שאתה חסר". שגיא התקרב אליי ונתן לי חיבוק חזק, בכיתי על כתפו. הוא הרגיע את ראשי, ליטף אותי והסביר לי שהכל בסדר, שאני רק פורקת דברים שכבר מזמן הייתי צריכה לפרוק. קולו הרגיע אותי, ולמרות שהדמעות שטפו את עיניי ידעתי שאני לא מתחרטת על מילה ממה שאני אומרת.
"יש לך בת נפלאה" שמעתי את הקול של שגיא אומר. חייכתי לעצמי חיוך קטן דרך הדמעות והקשבתי לקולו שהמשיך לדבר. שגיא סיפר לאבא עליי כשאני בעבודה, על המסירות שיש לי, על מי שאני בשבילו. הוא הציג אותי כאדם הכי חשוב לו בחיים כרגע, שאני הבנאדם שתמיד הוא יבוא לדבר איתו, שידע שיקשיב לו, אני האדם שהוא ירגיש בנוח להיות פתוח איתו ולנסות ללמוד ממני איך להתמודד. "אני חושב שאני מעדיף לא לקחת קרדיט על שהצלתי ולקחתי את בתך תחת חסותי, ונתתי לה את המקום להפתח בחברה עם משכורות מצוינת כך שהיא לא תצטרך יותר לעשות את המעשים שהיא עשתה בשביל הפרנסה. אני מעדיף לחשוב שאני לא יודע על העבר שלה ושפשוט העסקתי אותה בגלל הכישורים שלה. בלא ידיעתך היא הפכה להיות מי שאתה, היא ממשיכה את דרכך בעולם".
המילים שלו נחרטו לי עמוק בתוך הזיכרון, אני באמת ממשיכה את הדרך של אבא בעולם, ממשיכה את מה שהוא לא הצליח ואת איפה שהוא כשל. אני לא אתן לעצמי להתפרק, אני מוכנה להמשיך את הדרך של אבא עד למקום מסוים, אני לעולם לא אשים סוף לחיי. אני גם חושבת שלא אגיע לעולם למצב הזה. מה שקרה לו זה שהוא נהיה מכור לזה, אובססיבי, מוחו הצלול וההגיוני ברח ממנו, והוא התחיל להתערער. השפיות ברחה ממנו, זו הסיבה לדעתי שהמוות נראה לו הקלה. אני לא נכנסת לערפל ובלבול כזה כל כך בקלות.
"אבא אני אוהבת אותך" אמרתי לו בסיומם של הדברים, "אוהבת ותמיד אוהב. אני מעריכה אותך כל כך על כל מה שהיית, ואני מבינה שנכנסת גם אתה לבור שחור שלא ידעת איך לצאת ממנו. אני לראשונה מבינה לך, למה שקרה לך ולסיבות שהביאו אותך למעשה הנורא הזה. אני חושבת שאם היית עכשיו בחיים המשפחה הזו עוד הייתה חיה ומתקיימת, והכל לא היה קורס, אבל במציאות הזו אתה לא פה ואני צריכה להמשיך להתמודד. אני חושבת שסוף סוף יש לי איך, ומילים יותר אופטימיות מאלה אתה לא תשמע ממני כל כך הרבה. אני מתגעגעת אלייך, אני הייתי רוצה שתהיה פה, אני צריכה את החיבוק החם שלך, את הקול הרך שלך ואת האמונה בי ובהצלחה שלי לעוד שנים. הכל השתנה, כל מה שחשבתי שיקרה וכל העתיד שכבר היה נראה לעין. כשבאתי לכאן בפעם הקודמת חשבתי שזו תהיה מהפעמים האחרונות שלי כאן, עכשיו לדעתי זו רק התחלה של העליות לפה. אבוא לכאן גם הכי שמחה ואספר לך על החוויות כי טובות שלי, רק כדי שאוכל להרגיש שאתה חלק מהחיים שלי. אני לא רוצה לוותר על הקשר המוזר שיש לנו, קשר בין חיים למוות, בין דימיון למציאות. אני מאמינה שאתה איכשהו שומע אותי, מרגיש אותי, ומחייך בכל פעם שאני פה".
גם הנסיעה חזרה הייתה שקטה, נסענו לשגיא, רצינו להתאוורר ובכל מקרה הייתי צריכה לסדר את הכל ולקחת את הדברים שלי ממנו. הרגשתי חזקה פי כמה משבאתי לבית הקברות, השיחה המוזרה מול קבר קר עודדה אותי, זו תחושה מוזרה ומדהימה ביחד. נשמתי המון נשימות עמוקות תוך כדי הנסיעה הזו, רק כדי להרגיע את כל הרגש ואת כל הכאב שיצאו החוצה במילים. שגיא החנה את האוטו והוציא את המפתח אבל נשאר לשבת שם עוד כמה שניות, גם אני, אף אחד עדיין לא דיבר. הנהנתי לעצמי ופתחתי את הדלת שלי כדי לצאת מהאוטו. כמה שניות אחריי ראיתי שהוא עושה את אותו דבר, כנראה הוא חשב שאנחנו צריכים מילות סיום לכל סערת הרגשות הזו.
"שגיא" אמרתי לו שנייה לפני שהוא פנה אל שער הבית. הוא התקדם אליי ונעמד מולי בחיוך, נשענתי על המכונית שלו. השעה כבר הייתה ערב. נשמתי נשימה עמוקה ובאתי לפתוח במילים. לא יכולתי. הקול לא יצא. מה שהיה מוזר זה שהלב שלי פעם חזק חזק, לא הפסיק, כאילו הרגע חזרתי מריצה. משהו בסיטואציה הזו הבהיל אותי, גרם ללב שלי להיסחף אחרי קצב הדפיקות. ברגע אחד תפס שגיא במותן שלי, התקרב אליי והחדיר את עיניו אל תוך שלי. הוא נשם נשימה עמוקה, המילים עדיין לא יכלו לצאת לי מהפה. פשוט חיכיתי. כששפתיו הונחו על שלי במגע מושלם, וכשליפפתי את ידיי על עורפו ולשוני הוכנסה אל פיו בהתאמה מושלמת, לא היה משהו שהיה יכול לעצור את הנשיקה הזו. שנינו נסחפנו אחריה, היינו צריכים אותה יותר מכל דבר אחר בעולם. אני חושבת שחייכתי תוך כדי, לעצמי ובכלל, כי זה כל מה שהייתי צריכה כדי לסגור את היום הזה. ידעתי שדפיקות הלב המהירות לא יבואו סתם, זה אף פעם לא בא סתם.
"אני כבר כמה זמן מתאפק" הוא אמר לי כשמצחו עדיין צמוד לשלי, "ואני זוכר את האני אוהב אותך שאמרתי לך בלילה שבו סיימת את תפקידך כזונה, כשהגעת כמעט בארבע בלילה" הוא אמר לי לוחש, מתנשף, מתרגש. "אני לא יודע מה המצב שלך, אני יודע שהכל עדיין כל כך קשה ואמון בבני זוג זה דבר שקשה לך, אבל הייתי צריך את הנשיקה הזו יותר מכל דבר אחר. לא שיקרתי כשאמרתי לאבא שלך שאת הבנאדם שהכי חשוב לי בעולם, ואני באמת אוהב אותך כמו שלא אהבתי מעולם, ואני תמיד אדאג לך. את גם לא צריכה להגיד יותר מידי, כי לפי הנשיקה הזו אני יודע שגם בך מתחוללים כל כך הרבה דברים, הרגשתי בזה. את הקשר שלנו אנחנו במילא לא נפסיד, אף אחד מאיתנו לא מוכן לזה, אבל אני נותן לך פה אופצייה שאני אשמח אם מתישהו תרגישי באמת שאת מוכנה לקחת. הלב שלי נתון לך" הוא אמר לי. במשפט הזה הוא גרם ללב שלי להינמס. "הוא לעולם לא יהיה נתון לאף אחת אחרת והוא יחכה בסבלנות עד שתהיי שלו, ואני לא אוותר עלייך בחיים". נשכתי את שפתיי וליטפתי ללחיו, המילים שלו ריגשו אותי כמו שהרבה דברים מעולם לא הצליחו.