כפיות- פרק 42

שגיא השאיר את המפתח מתחת לשטיח שבפתח הבית. הכנסתי אותו לפתח המנעול וסובבתי לאט את הדלת. נכנסתי לאט לאט, הבית ברובו היה חשוך חוץ מפינת האוכל, הוא השאיר שם אור כדי שיהיה לי, הוא ממש חשב על הכל. הייתה לי הקלה בלב, הרגשתי טוב עם כל מה שקרה. ידעתי שהיום יהיה לי סקס, המחשבה על זה שבטוח אני אשכב הלילה עם מישהו הייתה ברורה החל מהשיחה עם עדן. מה שהיה מזל זה שלא היה לי סקס מגעיל ומלא ברגשות שליליים כמו הפעם האחרונה עם עדן. לידו כל סקס זה מלאך.
נכנסתי להתקלח, כבר ידעתי הכל בבית הזה. המים שטפו מעליי את הטיסה הארוכה ואת הפראיות של הסקס האחרון. נתתי לסבון לסבן את גופי בריח טוב, נתתי לעצמי להתענג על כל מגע עם המים. חשבתי על כל מה שהיה ביומיים האחרונים- הטיסה, האינטימיות שהיינו בה, כל הצילומים והחוויות שכבר כל כך הרבה שנים רציתי לחוות שוב. אני חושבת שהחופשה הזו הייתה הרבה יותר מרק קפיצה ללונדון, היא הייתה פתח לחיים טובים יותר. בחיים החדשים, ובחיי העסקים האלה, אני אקפוץ הרבה לפגישות בחו"ל, אני אצטרך לקדם את החברה ולשלב בין ביזנס לפלז'אר. אני חושבת ששגיא מכין אותי לחיים הטובים, מעבר לזה שהוא הסיבה לזה שיש לי את החיים האלה. כשהתכסיתי במגבת חשבתי על זה שזהו, שתדמית הזונה הלכה לה ולא תחזור יותר, שזו הייתה הפעם האחרונה שאני אעשה את זה. אני אלך מחר להחליף מספר, לשנות לגמרי את הכל, אף אחד לא יוכל להשיג יותר את מי שהייתה במשך כמה וכמה שנים הזונה הסודית של העיר. זה ששמעתי משגיא איך הכל הלך, איך זה התפשט מפה לאוזן, החדיר בי את העניין שהייתי פה מהמיוחדות, לא יודעת אם זה כל כך ייחוד אבל ככה הרגשתי. הייתי שונה מהזונות האחרות שמסתובבות בעיר, הגעתי לדרגים הגבוהים, לשיאים שונים. מצחיק אותי להסתכל על זה בתור שיא, אבל לא הייתי סתם זונת רחוב, סתם מישהי שתגיע לסתם מישהו. אפילו הברים שהייתי נכנסת אליהם לא היו מפוקפקים, היו מלאים באנשים עם כסף. במין חוש שאני אפילו לא מצליחה להבין הגעתי לאנשים האיכותיים באמת. אני חושבת שלפחות מחצית מהאנשים ששכבתי איתם עם השנים האלה היו אנשים שלרגע איבדו כיוון בחיים- שגיא, עדי, ירדן. כל אחד מהם משוקם מספיק בחיים שלהם אבל לא מסופק מבחינה זוגית. כל אחד מהם עדיין מפחד לשלב את החיים הפרטיים ביחד עם עומס העבודה. עבודה בחרת הון דורשת המון, ואני יודעת את זה, אבל אין זה אומר שצריך לוותר על כל מה שאתה עוד צריך בחיים, כי זוגיות וקשר זה מצרך בסיסי לחיים.
יצאתי מהמקלחת לבושה בפיג'מה של הנסיעה שעוד לא הספקתי לכבס, אבל אני בכלל לא צריכה כי רק יומיים השתמשתי בה. נכנסתי לאט לאט לחדר השינה של שגיא. הוא ישן, כל כך קסום, בכל כך נחת. ראיתי על השעון בחדר שהשעה היא רבע לארבע, יש לי כמה שעות לישון עד שאני צריכה להתעורר ליום חדש, שווה להשקיע את השעות האלה בלישון. התקרבתי אל שגיא, נכנסתי למיטה וליטפתי לראשו, נתתי לו נשיקה קטנה בלחי. לא התכוונתי להעיר אותו אבל הוא התעורר מזה. הוא חייך אליי חיוך מתוק. "איך את?" הוא שאל והתמתח. חייכתי ונכנסתי מתחת לשמיכה. שמה את הראש על הכרית. "מצוין" אמרתי בחיוך, "אני אספר לך הכל מחר" אמרתי בקול שקט. "את בטוחה? אני יכול להתעורר לחמש דקות" הוא חייך. הנהנתי אליו. הוא ליטף את ידי. "ככה ציפית שייגמר המסע שלנו?" הוא צחק. הנדתי את ראשי לשלילה. "מחר על הבוקר אני צריכה ללכת לעבודה, זה לא שיש לי חופש, אבל אני מבטיחה לדבר איתך מחר, שנעשה קלוז'אר למסע המדהים שלנו, ומעבר לזה שאוכל להודות עוד המון פעמים על מה שהענקת לי". הוא חייך ונישק לידי, עיניו היו כבר יותר פקוחות מקודם.
"הצמיד שלך פה" הוא אמר לי אחרי כמה שניות. הוא הסתובב והביא אותו מהשידה, "לפני שהלכתי לישון בהיתי בו, חשבתי עלייך ועל כל מה שאת בשבילי. כשתרגישי השבוע שנכון לך ללכת לקבר תגידי ואני אבוא, כל דבר שרק תרצי תגידי ואני אביא לך, מצידי את הירח" הוא אמר לי. הוא היה חצי בחלומות, חצי איתי, הרגשתי שהוא גם אומר דברים מהלב, וברצינות הכי גדולה, אבל גם משייט לו אי שם בארץ החלומות. "אפשר אותו?" ביקשתי. הוא הנהן והעביר לי את הצמיד הזה. ידעתי שמאותו רגע אני לא אוריד אותו, אני לא מוכנה להוריד אותו, זה משהו שלעד יהיה חרוט בי וחלק ממני כי זה סימן לקשר הכי טוב שיש לי.
אחר כך נצמדנו אחד לשני בכפיות. היו לי אולי שלוש שעות לישון, שלוש וחצי. שמתי את ראשי על הכרית הלבנה והנעימה, הרגשתי את הנשימות שלו קרובות אליי, על העורף שלי. עצמתי את עיניי ועלתה מולי דמותו של אבי, מחייכת אליי ומרגיעה אותי. הוא התחיל לדבר, לפחות ראיתי את שפתיו מדברות, אבל את קולו לא שמעתי. במשך הזמן הזה שתקתי, המוח שלי היה שקט וגם כל השאר היה שקט, שום רעש לא נכנס לאוזניי. רק בסוף הצלחתי לשמוע אותו, ותוך כדי שמיעת הקול שלו גופי הצטמרר. הוא אמר לי שהוא גאה בי, על מי שאני ועל איך שהצלחתי לשקם את עצמי. הוא אמר לי שהוא גם גאה בי על התקופה שעכשיו מסתיימת, כי לא נשברתי כשזה קרה, כי עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות כדי לשרוד, ועכשיו מתחילה דרך חדשה. הוא אמר שהוא אוהב אותי, זה הרגיש יותר מידי אמיתי.
"אדווה" שמעתי את שגיא לוחש בקולו, מזל שעוד הייתי חצי ערה. "מה?" לחשתי לו כשאני מחובקת בחיבוקו. "אני אוהב אותך" הוא אמר לי. טון הדיבור שלו הזכיר לי את הטון שכמה שניות לפני זה אבא אמר לי בחלום. המילים עמדו לי בפה, למה לחסום אותן כשהן כל כך נכונות. "אני אוהבת אותך" אמרתי לו, הסתכלתי על הצמיד של שנינו. אני לא יודעת איזו אהבה זו, זה הרבה יותר מרק ידידות, זה כמו אהבה של אחים, רק אחרת, מאוד אחרת. מבחינת הקרבה ומבחינת האיכפתיות הוא לחלוטין הבנאדם שהכי אכפת לי ממנו בחיים. כנראה שבשיחה מחר נבין מה זה האני אוהב אותך הזה, כי בטוח שנדבר מחר, ובטוח שנדבר מחרתיים, ובטוח שנדבר גם אחריי. אני לא חושבת שאוכל לשרוד יום בלי שיחה איתו.