כפיות- פרק 4

מעבר לזה שהוא היה בדיוק הטעם שלי, הנשיקה הראשונה שהוא דפק לי הייתה מושלמת. הלשון שלו הגיעה בהתאמה לשלי, הוא לא היסס כמו שבחורים מהססים. הוא ידע בדיוק מה לעשות, והוא לא פחד להשתמש בכל הכלים: אם זה הקול המדהים שהיה לו, המבטים הקטנים או הנשיקות המדהימות. כשהוא הפיל אותי למיטתו ועלה מעליי זה היה פשוט מדהים. אני בעצמי הרגשתי שאני רוצה שזה יקרה. 'לעזאזל איתך אדווה,' אמרתי לעצמי, 'אסור לך לרצות את הגברים שאת שוכבת איתם. זה הדבר האחרון שאת צריכה לעשות'. ואחרי המחשבה הזו חזרתי להיות אותה מכאנית.
הוא היה טוב, הוא ידע מה עושים וגם אני נהניתי מזה, להבדיל מהערב של אתמול. המחשבה במוח שלי לא עזבה את מוחי למרות שהכרחתי את עצמי לשכוח מזה. חוץ מזה חשבתי על שגיא. עליו אני באמת לא צריכה לחשוב. זה סטוץ שמגיע תמיד אחת לחודש, או כשהוא מרגיש שהוא צריך משהו טוב, אני לא יודעת באמת מה קורה איתו. אני מכירה אותו כבר כמה שנים. הכרתי אותו כשהוא היה הרבה פחות עשיר והרבה פחות מאושר.
"את יקרה?" הוא שאל אחרי שזה נגמר. נשכבתי לאחור עטופה בשמיכה דקה ונעימה עם ריח נעים. הרבה זמן לא הרחתי ריח כל כך טוב כזה, זה כאילו הריח לא נעלם בכלל, כאילו השמיכה הרגע יצאה מהכביסה. "כמה אתה נותן?" שאלתי מיד. לא הסתכלתי עליו. המשכתי להסתכל על התקרה. רק שתי שניות אחרי זה התרוממתי וחיפשתי בעיניים אחר הבגדים שלי. "הם זרוקים שם" הוא נאנח והצביע על פינה מסוימת. קמתי לשם מחפשת אחר החזייה האדומה שאני כל כך אוהבת. "אדווה" הוא אמר. שמתי את החזייה והסתובבתי אליו. "מה?" שאלתי. הוא התיישב על מיטתו והסתכל עליי, "למה את עושה את זה?". הסתכלתי עליו במבט חד ולא עניתי. הסתובבתי אחר כך ושמתי בחזרה את בגדיי. "את רוצה עוד מאייה בשביל לענות לי על זה?" הוא שאל. מזל שהוא לא ראה את הפרצוף שלי כשהוא אמר את זה. הרגשתי כל כך רע עם המשפט הזה. נאנחתי עוד אנחה קטנה ושמתי את החולצה על גופי, החולצה הבלויה. אני חייבת במאה אחד לקנות עוד חולצה נורמלית. אעשה זאת מחר.
"היה נחמד" אמרתי. "אז את לא עונה?". הנדתי את ראשי לשלילה וסירבתי להסתכל בעיניו. "איפה את ישנה?". שוב שתקתי. "קיבינימט תעני לרגע" הוא הרים את קולו. "בבית" אמרתי, "בית משותף. מה זה חשוב". "חשוב" הוא הכריז מיד. הסתכלתי עליו בעיניים כאובות ורק חיכיתי שיוציא את השטרות מכיסו. "קחי" הוא נאנח כשהוא מוציא את השטרות מהארנק. הוא הבין שאני לא הולכת לענות לו על שום שאלה שהוא ישאל. הלכתי לכיוון הדלת והוא הלך אחריי, לא כי הוא היה צריך. הוא היה עדיין עירום. גופו היפה היה מאחוריי ולא הסכמתי להסתכל עליו. "אז עד לפעם הבאה," הוא אמר ונישק לשפתיי, "ליד הכביש הראשי יש תחנת מוניות. תסתדרי?". הנהנתי. כל מה שרציתי זה רק ללכת משם. הוא פתח את הדלת ויצאתי מדלתו, לא מסתכלת עוד על מבטו. כששמעתי את הדלת נסגרת רק אז הרשתי לעצמי להתפרק קצת. עטפתי את עצמי בבגדים המעטים שיש לי ויצאתי לקור החוץ. צעדתי לכיוון הרחוב הראשי כדי למצוא מונית לכיוון המקום המסריח שאני ישנה בו, וסירבתי לתת לדמעות להגיע. לא רציתי לבכות ולהתפרק.
כשישבתי בתוך המונית פתחתי את השטרות המקופלים שהוא נתן לי. שמונה מאות. אני אף פעם לא לקחתי שמונה מאות מבנאדם. הכי גבוה אצלי זה שבע מאות. הוא כנראה הוסיף עוד קצת למונית. כל מה שהמוח שלי העסיק אותי בו זה השיחה עם הלקוח של שגיא, הסקס הטוב שהיה לי עכשיו, אבא שלי והתאריך של מחר.
"אותך לא ראיתי פה שלושה ימים בערך," אמרה לי השותפה לחדר, "את בסדר?". "רק רוצה לישון" אמרתי לה מיד. היא חייכה, ועם מגפי העור וחולצת הבטן הצמודה ידעתי שהיא יוצאת למועדון. היא כמוני רק יותר גרועה.