כפיות- פרק 38

החלק הכי מהנה בטיול היום היה לראות את שגיא מחייך. נסענו לנו במוניות מפה לפה, או שצעדנו ברגל. היה מזג אוויר מושלם. יצאנו ישר למקום אחד של קניות כי החלטנו שנקנה לי מעיל איכותי, אמרתי לו שאני חייבת אחד כזה. נכנסנו לחנות והיה שם אחד, האמת גם במבצע. התעצבנתי כשהוא הקדים אותי בהוצאת הכסף. "אתה לא יכול להמשיך לעשות את זה" אמרתי לו מיד. הוא חייך וחתם על הקבלה שנתנו לו. "אני לא ממש שואל אותך" הוא אמר לי בחיוך, "כסף שלי. אני מחליט מה לעשות איתו". לא יכולתי להתווכח איתו, קשה להתווכח איתו. יצאנו מהחנות וישר לבשתי שוב את המעיל, לא היה לי קר בו בכלל, הרוח לא חדרה דרכו. עצמות גופי נשארו חמימות, לא נותנות לקור לחדור אליהן.
"אז מה" שאלתי אותו באחת ההליכות בפארק, הוא היה די שקט כי זו הייתה שעת צהריים והרבה אנשים עובדים. זה סוף שבוע אצלנו בארץ, בימי שישי עובדים פה. "נהנה?". הוא צחק צחוק קטן ואז ליפף את ידו בידי שהייתה בכיס המעיל. חייכתי חיוך קל ולא שחררתי מאחיזתו בי. "מאוד" הוא חייך, "זה נורא מרגיע". "המצלמה שלך אגב מצוינת" חייכתי, "יצאת נורא פוטוגני בתמונות". "אני.." הוא צחק בחיוך ענק, "מי שמדברת. נעמדת מול מצלמה ומחייכת את החיוך הכי מאושר של החיים שלך". "כי אני באמת מאושרת" אמרתי לו בחיוך והסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי במבט מתוק. "אני מאושר שאת מאושרת".
החלטנו גם בערב לצאת, ולכן נשארנו באחר הצהריים במלון. החלטנו פשוט לשכב לנוח קצת, הוא החליט לקרוא עוד בספר שלו ואני תפסתי תנומה קלה. בחיים שלי המנוחה לא באה בכל כך טוב. "על מה הספר הזה?" שאלתי אותו כששוב התבוננתי בו קורא, כל כך רגוע, כל כך שליו. שוב במצעים הלבנים הנעימים, עם אור של שקיעה שיורד על לונדון. "סיפור של משפחה רגילה" הוא אמר לי בחיוך, "וילד עם פיגור. לראות איך המשפחה מתפקדת, איך זה משפיע מהלידה ועד לימים שהילד חוגג בר מצווה, זה דווקא מאוד מרתק, אני מתחבר לספרים מציאותיים". "זה סיפור אמיתי?" שאלתי. הוא הנהן, "זה מה שעוד יותר מיוחד בעיניי". חייכתי ושמתי את ראשי על הבטן שלו. הוא ליטף את ראשי והמשיך לקרוא מעליי. "הייתי שואלת אם אני מפריעה" אמרתי בחיוך כשהיד שלי מחממת את בטנו, "אבל אני יודעת שאני לא".
לקראת תשע בערב החלטנו שנינו להתלבש יפה ולצאת לבר, לצאת קצת לשתות ולהשתחרר. חיפשנו אחד שיש בו גם מקום לרקוד קצת, שנינו רצינו להשתחרר. כשהייתי הולכת בדרך כלל לברים זה היה כדי למצוא את מי אני אוכל לזיין הערב, זה כשלא התקשרו לסקס אחר. לפעמים הייתי סתם הולכת כדי לדפוק פוזה ולגרום לכולם להסתכל. יש מעט דברים שעשיתי בשביל תשומת לב, אבל את חלקם עשיתי רק כדי להוביל עוד את העבודה שלי. כזונה צריך לעשות המון דברים שאתה לא רוצה, וכשהייתי נכנסת לברים הייתי נכנסת לדמות שצריכה אחרים, לפתות אותם כדי שירצו בה וכדי שיתנו לה את הכסף שלהם מרצונם. בדרך כלל היו באים אליי האנשים היפים של אותו ערב, לא הייתי רוצה מישהו שהייתי יודעת שלא יודע לדפוק. עכשיו הכל שונה.
קמנו שנינו מהמיטה, הוא רצה עוד מקלחת, לי אין טעם בזה. חיפשתי במזוודה שמלה יפה, ידעתי שלכל מקום אני צריכה להביא לפחות אחת. שמרתי אותה, לא לבשתי אותה לשום מקום. קניתי אותה באחת החנויות שהתחלתי לחבב, חנויות שהגזרות שיש שם מתאימות לי נורא, שאני אוהבת את מה שהן מציגות, את היופי הפשוט של שמלות לאישה. חיכיתי שהוא יסיים להתקלח והוא יצא לבוש רק במכנסיים על פלג גופו התחתון. שוב חייכתי חיוך גדול, הוא יודע שהוא נראה טוב. "אני תופסת לך את האמבטיה לכמה דקות" חייכתי. "בהצלחה" הוא חייך והתקדם אל עבר המיטה. הורדתי את בגדיי ולבשתי את השמלה, צמודה עם מחשוף לא עמוק מאחור, יפה ונקייה, אפילו מחויטת אפשר לקרוא לזה. מחמיאה, זה אין לי ספק בכלל. רציתי את תגובת הוואו של שגיא, אני לא אשקר, אבל גם רציתי להרגיש יפה. כשאתה יוצא סוף סוף מתדמית של דבר זרוק ושכל מה שחשוב בבגדים שלך זה ההלבשה התחתונה, חובת ההוכחה על שאתה יפה גם עם בבגדים היא דבר שצריך.
"אני בסדר?" שאלתי אותו כשיצאתי מהאמבטיה. ראיתי אותו לבוש בחולצה מכופתרת בצבע תכלת, לבושה עליו כמו שכל דבר יושב עליו, מדהים. הוא העביר את מבטו אליי תוך כדי שהוא מקפל את שרווליו, חיוך ענק עלה על שפתיו. "וואו" הוא אמר לי בחיוך. חייכתי חיוך ענק. "יש, תודה" אמרתי בחיוך והתקדמתי אל המזוודה. הוא עדיין היה קפוא. "אני.." הוא נאנח. "אתה לא צריך לדבר" אמרתי בחיוך, "אני סתם אובך מכל מה שתגיד". "ואת לא רוצה מחמאות?" הוא חייך והתקרב אליי. בדיוק הוצאתי גרביים נקיות לנעליים שלי, עקבים אני לא אוהבת. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. חייכתי חיוך ענק. "אני כן, אבל לא שווה לך להביך אותי בלילה הזה. כשנהיה קצת יותר שיכורים תגיד מה שאתה רוצה, יש לך את רשותיי". "תזכרי" הוא חייך, "זה יתנקם בך" הוא אמר בחיוך גדול. קמתי אליו ונתתי לו חיבוק חזק. הרגשתי את ידיו מטפסות על הגב החלק שלי ועדיין לא שחררתי. זה שהוא מחורמן זה ידוע לי.
אחרי כמה שוטים ואחרי בירה, כי אין על בירה בעולם הזה, האווירה הייתה אפילו יותר משוחררת משהיא בדרך כלל. היה לי הכי כיף איתו בעולם, צחקנו, השתחררנו, דיברנו עדיין ברצינות ומידי פעם הבליח לחלל האוויר צחוק ממכר, מצידי או מצידו. החיוך שלו הצחיק אותי, הדרך שבה הוא מגיע נורא מהר להיי. קמנו לרקוד והכל היה קליל, הוא עשה תנועות מוזרות ואני המשכתי איתו, לא היה אכפת לי, אף אחד לא מכיר אותי, אני לא חייבת לאף אחד משהו בלונדון. ראיתי שכולם רוקדים כמונו, היו כאלה מוקצנים אפילו יותר, אז למה לא, משתחררים עד הסוף. "את לא מבינה כמה כיף לי" הוא לחש לי באוזן כשהיינו עוד על רחבת הריקודים. חייכתי אליו חיוך ענק. "באמת שאני אזכור את החופשה הזו לנצח" אמרתי לו. עדיין נשארתי קרובה אליו, הרחתי את ריח האפטר שייב המוצלח שיש לו, ראשו היה עדיין קרוב לכתף שלי. עצמתי את עיניי ולרגע הסנפתי את הריח שלו שקרוב אליי כל כך, קרוב אבל עדיין לא נעלם, במיטה אני כמעט ולא מרגישה את זה, עכשיו זה חזק ואי אפשר להתעלם. "את לא מבינה כמה טוב לי איתך" הוא אמר בקול רציני, הרגשתי את הרצינות בקול שלו כשהוא עדיין היה קרוב אליי. חייכתי לעצמי חיוך קטן. הרמתי את ראשי אליו ונתתי לו נשיקה עמוקה על הלחי. ביד ימין שלי החזקתי את לחי שמאל שלו. "בוא נחזור לנוח" אמרתי בחיוך, "הבירה קוראת לי. וגם לי" חייכתי, "הכי בעולם".