כפיות- פרק 36

"בבקשה" הגיש לי ירדן מעטפה כשנכנסתי לחדרו, הוא שינה קצת את החדר ממה שהיה לשגיא. הוא כן אבל השאיר את מכונת הקפה הסודית. "אפשר בקשה?" שאלתי בחיוך. "כל דבר" הוא אמר מיד. "קפה מיוחד?" הצעתי בחיוך ענק. הוא צחק וקם ממקומו. הוא פתח את הארון ונתן לי לבחור קפסולה של קפה. רציתי את הטעם של הקפה הטוב. "מה יש במעטפה?" שאלתי אותו. "משכורת" הוא אמר מיד, "יותר נכון דף שמסכם את המשכורת שתקבלי ומה שייכנס לחשבון הבנק שאת נתת לי להפקיד לתוכו את הסכום, ובמעטפה בפרט יש קצת בונוס" הוא אמר. הסתכלתי עליו מחויכת ופתחתי את המעטפה. היו שם כמה שטרות, כולם של מאתיים. "על מה זה?" שאלתי לא מבינה. נשענתי על אחת השידות שהיו מאחוריי. "על העבודה הטובה. אני מודהם מזה שהצלחת לסגור עסקה כל כך טובה ובכל כך מעט זמן פה בחברה. החברה הזו הייתה צריכה מישהי תותחית כמוך, מישהי שתדע מה לעשות ואיך להוביל אותנו קדימה". "כבר התרגלת לעבודה?" שאלתי בחיוך. הוא חייך וכשניגש להכין לי את הקפה הוא דיבר. "אני מאוד מרוצה פה" הוא חייך, "המקום הקודם היה פחות טוב מפה, פה אני באמת רואה שעובדים נכון, שמציעים דברים נכונים, שיודעים להציע עסקאות טובות גם ללקוחות וגם לטובת החברה, וזו גדולה בעיניי. אני מרגיש שאני מפקד כאן על מקום שהוא בבסיסו טוב, שאני לא צריך להקים אותו מחברה גרועה. שגיא עשה כאן עבודה לתפארת. הוא הביא לי במתנה חברה מהמובילות בתחום". "זה כי הקשר שלכם כנראה כל כך טוב" חייכתי אליו, "והוא סומך עלייך שלא תפשל". "מה איתכם באמת?" הוא שאל בחיוך והגיש לי את כוס הקפה. "תודה" אמרתי בחיוך, "ואנחנו בסדר. אנחנו טסים לסוף שבוע בלונדון, אני מקווה שזה בסדר". הוא הסתכל עליי מופתע. "אתם.." הוא התחיל לשאול. חייכתי והנדתי את ראשי לשלילה. "אחרי כל מה שקרה אני לא חושבת שאני בנויה לזה, וזו סתם פגישת ידידים של קשר כל כך טוב לשנינו, סתם להיות קצת ביחד ולצחוק. תמיד פגישות הצהריים מסתיימות מהר מידי ואני מרגישה בעצמי שמגיע לי קצת חופש". "את לא טועה" הוא חייך, "תהני מלא. החברה הזו תסתדר בלעדייך בסופ"ש, במילא כולם נחים אז". חייכתי אליו ולקחתי שלוק מכוס הקפה. תמיד טובה לי אתנחה של קפה בחדרו של הבוס.
כשסידרתי את השולחן שאני עובדת בו, כולל תיוק של כמה מסמכים וכמה מיילים שרצו בנוגע לעסקה האחרונה הרגשתי אדם נוגע לי בכתף. הסתובבתי וראיתי שוב את ירדן, כבר הייתה שעה מאוחרת, לא הרבה אנשים היו במשרד. "אני בדיוק מארגנת את התיק" אמרתי בחיוך. "אני רוצה להגיד שאת תהיי המופקדת על הלקוח הזה" הוא אמר בחיוך. הסתכלתי עליו בעיניים נרגשות. "אתה בטוח?" שאלתי. "אני לא יכול אפילו להסביר לך כמה העבודה שלך הייתה מדהימה, וכמה את כנראה צריכה להיות אחראית על הפרויקט הזה שלו. עשית את העבודה הטובה ביותר מול הלקוח הזה. את יכולה להשאיר את כל התיקים אצלך, זה שלך, הרווחת את זה ביושר". הסתכלתי לצדדים, אף אחד לא היה שם. חייכתי ונתתי לו חיבוק קצר, מתוק ואמיתי. "תודה על הכל באמת" אמרתי בחיוך. "לי? לך. איזה התמדה, השקעה, את מדהימה אותי כל פעם מחדש". "זה הכוחות שאני שואבת פה מהחברה" חייכתי. "והכוחות שבאת איתם מהבית" הוא אמר לי בקול אמיתי. חייכתי חיוך קטן, הוא יודע לפגוע בנקודות הנכונות. הוא טפח לי על השכם והלך, משאיר אותי לחשוב על כל מה שהוא אמר לי.
כשפגשתי את שגיא ליד הבית שלו עם המזוודות שלי, או יותר נכון המזוודה שלי, שלא היה לי יותר מידי מה לשים בה למרות שהמלתחה שלי מאוד השתנתה בזמנים האלה, הבנתי שבלונדון אמור להיות קר כרגע, אפילו מעיל אין לי. אני לא זוכרת שהתרגשתי כל כך לקראת טיסה, השבוע הזה עבר די מהר, הכל הגיע מאוד מהר וגם האריזה הייתה קלה. כשאחת השותפות שלי שאלה אותי לאן אני טסה אמרתי לה שאני טסה לסופ"ש בלונדון, היא ממש קינאה, גם היא כנראה רוצה לצאת קצת מגבולות הארץ. היא כנראה עדיין לא יכולה. אפילו דרכון חדש הצליחו גם יאיר וגם שגיא לעזור לי לקבל מהר. קיבלתי אותו יומיים אחרי שעשיתי את התמונה ונתתי את הפרטים, לשגיא יש כל כך הרבה קשרים שזה כבר מפחיד אותי. הוא רצה שהכל יהיה מסודר, שהכל יהיה מתוקתק. הוא גם הזמין מונית שתיקח אותנו לשדה התעופה בשעה הנכונה. דפקתי על דלת ביתו ותוך כמה שניות הוא הגיע, לבוש רק במכנסיים על פלג גופו התחתון. שכחתי כבר כמה טוב הוא נראה בלי חולצה על גופו. "אני מפריעה באמצע משהו?" צחקתי. "בול יצאתי מהמקלחת, לא שמתי לב לשעה קודם והייתי עסוק במשהו. בואי" הוא חייך והחזיק במזוודה שלי. הוא גרר אותה פנימה וסגר את הדלת אחריי. "מתי המונית מגיעה?" שאלתי אותו. "עוד בערך חצי שעה" הוא חייך, "מתרגשת?". "כמעט קופצת מרוב התרגשות" חייכתי בשמחה. הוא צחק ואמר שהוא עולה להתלבש ויורד, שלבנתיים ארגיש בבית. איך לא ארגיש בבית? הבית הזה זה כבר הבית שלי, כל חלק בו, כל חוויה או שיחה שהייתה לי ולו על כל ריהוט. איך אני לא ארגיש בבית עם מקום שכבר הראיתי את כל כולי בו, שכבר הייתי אפילו הכי אני בו. קשה להסביר מה זה להיות בפעם הראשונה בכפיות עם בנאדם שאתה כל כך מעריך.
"יש לי משהו בשבילך" הוא אמר כשהוא ירד מלמעלה, לבוש טיפ טופ, אבל זו כולה טיסה, לא צריך להיות חתיכים בה. הוא הוריד את שתי המזוודות שלו, מצחיק שלו יש שתיים ולי יש רק אחת, טוב אצלו כנראה המעיל תופס חצי מזוודה. "אנחנו נצטרך לעצור ישר ולקנות מעיל כשנגיע ללונדון" אמרתי לו, "אין לי". "סגור" הוא חייך, "יש שם חנויות מעולות". "נחליף בנמל התעופה את הכסף?" שאלתי אותו. הוא הנהן אליי, "כמה הבאת?". "הבאתי את הבונוס שירדן נתן לי על העבודה, ועוד קצת ממה שנשאר. הייתי אמורה להוציא הרבה?". "נראה לך.." הוא נאנח, "אני לא אתן לך לשלם על כלום" הוא חייך. מאחרים הייתי מתעצבנת שככה הם מתייחסים לכסף, אצל שגיא זה בא רק כדי לגרום לי להיות מאושרת. "בכל מקרה" הוא חייך, "קחי" הוא אמר. הוא הגיש לי קופסא. הסתכלתי עליו לא מבינה. "מה?" שאלתי. "תפתחי" הוא אמר לי בחיוך והלך למטבח, הוא כנאה רוצה לשתות משהו לפני הנסיעה. פתרתי את הקשר שהיה לקופסא ופתחתי אותה. הונח בה צמיד זהב דק עם שתי אבנים שחורות. הסתכלתי על הצמיד הזה, בוהה בו. "אתה לא נורמלי" אמרתי וסובבתי את ראשי. הוא בדיוק הוציא שתי כוסות של שייק עם קש מהמקרר, הוא משקיע יותר מידי. "בשביל מה זה.." נאנחתי, כולי על סף דמעות. בחיים שלי לא קיבלתי תכשיטים מתנה, אפלו לא לבת המצווה. כולם חשבו שעדיף שיהיה לי כסף לעשות את כל מה שאני אוהבת לעשות בלי שאף אחד יודע מה. "מתנה?" הוא שאל בחיוך והגיש לי את כוס השתייה, "פשוט, אני לא יודע, הרגיש לי שמגיע לך ושאני רוצה לתת לך עוד משהו קטן". "אה הטיסה הזו לא מספיקה? כמויות הכסף שאתה מוציא..". "אז מה?" הוא שאל אותי והתיישב מולי, בכורסא בצד ימין, "יש דברים שכמה שזה ישמע נורא פלצני, שווה להוציא עליהם כסף. אני רוצה לתת לך הערכה לחיים הטובים אחרי כל החרא שספגת כי מגיע לך, כי את אדם מדהים, כי מגיע לך לגלות עולם ולהתנתק מכל מה שאת לרגע רוצה לשכוח. אני רוצה להעניק לך את הטוב ביותר" הוא אמר לי בחיוך, "אז אם זה במתנות שירגשו אותך, בנאומים הארוכים שלי או בסופ"ש רגוע בלונדון, אני אעשה כל מה שצריך כדי שתירגעי, תנוחי ותצברי כוחות כדי להמשיך להיות הלביאה שכובשת את העולם". הכרחתי את עצמי לא לבכות, במקום זה חייכתי את חיוך ההתרגשות הכי גדול שהיה לי. המילים שלו חידדו לי כמה אני חשובה לו, ובחיים שלי לא הייתי חשובה ככה לבנאדם. הנחתי את השייק ואת הצמיד על השולחן וקמתי, התקדמתי בצעד אליו. הוא קם כתגובה ונתן לי חיבוק חזק, סירבתי לשחרר את האחיזה שלי ממנו. "אתה ממש רוצה לגרום לי לבכות לפני טיסה הא?" שאלתי. הוא צחק ואז התכופף אל הקופסא ושלף ממנה את הצמיד. הוא פתח את האבזם וליפץ את הצמיד על היד שלי, יד ימין, היד החזקה. הוא סגר את האבזם והצמיד הונח לי על היד, בחיים שלי לא ראיתי צמיד יותר יפה מזה. שוב נתתי לו חיבוק חזק ובזמן החיבוק הסתכלתי על הצמיד שהונח לי על היד. יש לי סימן גם במוח מבחינת המילים, וגם בתכשיט על היד, שהקשר עם שגיא הוא הקשר הטוב ביותר שיש לי.