כפיות- פרק 34

ישבנו מרוחקים. המיטה שלו הייתה הרבה פחות נוחה משזכרתי. בכל החודש הזה שעבר שום דבר מעניין לא קרה, הרגשתי שזו באמת שגרת חיים שאני רגילה לה. חשבתי שסוף סוף אני נכנסת לשגרת חיים של בנאדם אמיתי, הולכת לעבודה, חוזרת לפה ולשם, מנהלת חשבון בנק, כן כבר הכל מסודר, וישנה מידי פעם אצל חבר שלה. חשבתי שהכל כבר הגיע למסלול ההגיוני של החיים. אפילו המחשבות על הבית כבר הפסיקו להציק לי, הכל פשוט היה טוב בחודש הזה. עד עכשיו. לקחתי את המילים שלו והכנסתי אותן עמוק אל תוך הלב, כל מילה שהוא אמר כאבה לי. קברתי את ראשי בין ידיי, גם הוא ישב רחוק ממני ולא ידע מה לעשות. סירבתי לבכות, ואת כל הכוח שלי שמרתי, אסור לי להתפרק מולו.
"קשה לי להסביר לך על מה אני חושבת כרגע.." נאנחתי בקול שבור. שמעתי אותו נאנח. "אדווה אני מצטער" הוא אמר לי. הנדתי את ראשי לשלילה, ידעתי שהוא לא מסתכל אבל אני בעצמי סירבתי לקבל את הסליחה שלו. "מי זו?" שאלתי אותו בקול שבור והרגשתי את הדמעות צורבות לי את הגרון, אני עוד דקה אתפרק. "האקסית שלי" הוא אמר, "אקסית של שנה וקצת". "אתה שקרן" אמרתי מיד, מרגישה את הדמעות חונקות אותי. ניגבתי את הדמעות יחד עם האצבע, מסרבת לתת עוד שנייה אחת של יחס לבנאדם הזה. למה כל מי שמסביבי מוצא לנכון לשקר לי?! מה אתם חושבים? שלהגיד שאתם לא בנויים למערכת יחסים רצינית ושזו הסיבה לכך שאתם מזמינים זונות יגרום לי בסוף לסמוך עליכם ולהתאהב בכם? כן. זה מה שאתם חושבים, וניצלתם את זה. זה מה שהם מצליחים לעשות, לכפר על האישיות שלהם שלא יכולה להסביר למה הם צריכים אותי, למה הם היו צריכים להשתמש בי, והם לעולם לא אמיתיים. הם לא מגלים לי כלום, שום דבר, מדחיקים את הפרטים שהם חושבים שהם צריכים להדחיק במקום להגיד לי מה באמת קרה. אין לו חוץ מעכשיו את האומץ לעמוד מולי ולהגיד לי את האמת. הדמעות לא הפסיקו להרביץ ללחי שלי, אף פעם בחיים לא הרגשתי את הדמעות מדכאות אותי כל כך, הורגות אותי כל כך.
אחרי עוד שתיקה קצרה ואחרי שניסיתי לסיים את מפץ הדמעות קמתי ממקומי והלכתי לעבר התיק שלי. "אל תלכי" הוא ביקש. נשמתי עוד נשימה בלי שהוא יסתכל אליי. "אני לא באמת הולכת להישאר פה" אמרתי לו מיד, "אני לא יכולה לראות אותך". "מה כל כך שובר אותך?". הוא גם מנסה לנתח אותי פסיכולוגית?! הוא לא מבין שקשה לסלוח על בגידה, ועוד בגידה שמגיעה ממקום שחלק גדול מהקשר היה שקר? למה הוא לא יכול היה פשוט לומר לי מה המצב.. הנדתי את ראשי לשלילה, מסרבת לדבר איתו. התקדמתי אל הדלת אבל הוא עצר את צעדיי. הוא תפס בידי ונשארתי עם הגב אליו. "לא האמנתי שהבנאדם שהכי אמשך אליו, שהכי אתאהב בו, יפגע בי בנקודה הכי כואבת. מה אתה חושב? שקל לסלוח על בגידה? שאפשר לסלוח על השקר שהקשר הזה התבסס עליו? אז לא היית בנוי למערכת יחסים, בולשיט, אבל עכשיו התחלת כזו, אבל למה לבסס מערכת יחסים על ערימה של שקרים?! היית אומר, מסביר, אין לך שום סיבה לעשות את מה שעשית" אמרתי לו בקול שבור. "זה לא שאני לא..". "מה? נמשך אליי? חה" אמרתי לו מיד, "ממש עוזר לי" אמרתי בקול קריר, "אתה מוזמן להימשך אליי ואל האקסית שלך במקביל, אבל אתה את הבחירה עשית. היית אומר לי שיצאת ממערכת יחסים רק לפני חודשיים, בשביל מה להסתיר ממני את הפרט הכי חשוב בחיים שלך?! ועוד שכבת איתי בסוף הקשר שלכם.. איך אתה לא מתבייש להסתכל לי בעיניים..". המילים שאמרתי לו הכאיבו גם לי, מוטטו גם אותי. שיחררתי את אחיזתי מידו. הסתכלתי עליו במבט אחרון, מישהו שעכשיו אין מצב שלא אכריח את עצמי לשכוח. להבדיל מהפעמים הקודמות שעזבתי בעצב כי לא אראה אותו ואתגעגע אליו, ידעתי שעכשיו לא אתגעגע אליו. אני לא צריכה תזכורת לבנאדם הזה בחיים. אין יותר עדי.
כאובה נסעתי במונית עד הבית, לא רציתי לראות עכשיו אף אחד ולדבר עם אף אחד. ניתקתי את הטלפון. נשכבתי על המיטה אחרי שהכנתי לעצמי שוקו והסתלכתי על התקרה. זה פשוט לא מגיע לי, כל הכאב הזה, כל מה שאני מרגישה. עד שלרגע חשבתי שהכל הסתדר היא הגיעה משום מקום. אז היא אקסית, אז היא אקסית שהקשר לא באמת הסתיים בו, וכשראיתי אותו מנשק אותה אני נשברתי. ראיתי את התנועות שגורמות לי להתחרמן כל רגע מחדש ביחד איתו, וכל מה שהיה שם הספיק לי כדי להבין שעכשיו אני צריכה לשכוח. הבעיה היא שקשה לי להוציא את התמונה הזו מהמוח.
בלילה חלמתי חלום, כולם היו בו. זה התחיל בי ובשגיא, עבר לירדן, המשיך לעדי. למזלי על עדן לא חלמתי. מהצד השני הייתה אמא שלי. הייתי באמצע שדה, מנסה לבחור, מנסה להחליט. בשמיים ראיתי את אבא שלי, הוא דיבר איתי. "אדווה" הוא אמר לי בקול רגוע, "הגיע הזמן להתנתק". פקחתי את עיניי בשנייה, המילים שלו והקול שלו המשיכו להדהד בי. הגיע הזמן להתנתק ממה? לא יכולתי להירדם אחר כך, הקול שלו שיתק אותי. אני מתגעגעת אליו, ועם כמה שאני מנסה להדחיק את כל הכאב שהוא גרם לי, הייתי רוצה להתחבק עכשיו בתוך החיבוק שלו, לאחוז בו ולספר לו כמה קשה לי. כשהייתי נשברת בתיכון הייתי הולכת אליו, הוא רק מדי פעם היה מוצא זמן אבל כשהיה לו את הזמן הזה היה לי הכי כיף איתו בעולם. את סיום הקשר הראשון שלי סיפרתי לו, הוא ידע כל מה שקרה. סיפרתי לו גם על הפעם הראשונה, על היום שאיבדתי בו את הבתולים. הוא ידע הכל ונעלם. אני חושבת שבגלל ההיעלמות שלו הפכתי להיות השבירה מבפנים והחזקה מבחוץ, וזאת שדבר קטן כל כך יכול למוטט אותה. אם הוא היה עכשיו בין החיים הייתי מבקשת ממנו עצה, והוא היה מסתכל עליי בעיניים תמימות ואומר לי שאני יודעת את התשובה בעצמי. אני יכולה לנחש שבקשר לעניין הזה הוא היה אומר שעשיתי את ההחלטה הנכונה.