כפיות- פרק 32

לשונו הגיעה במגע מושלם עם לשוני, פי בלע את פיו. כל כך הייתי צריכה אותו לידי, כל כך שמחתי שהוא נתן לי את האפשרות לפגוש אותו היום. הוא, כמוני, עסוק. מאז העבודה ומאז כל מה שקורה בה אני הרבה פחות פנויה, גם הרבה פחות בבית. אם אפשר לקרוא לזה בית. עוד לא דיברתי עם ירדן אחרי מה שהוא אמר. טוב, זה כולה היה אתמול.
"את לא מבינה כמה התגעגעתי" הוא לחש לי באוזני בקול הסקסי שלו. העברתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך ענק. "אתה לא מבין כמה הייתי צריכה אותך עכשיו" אמרתי לו ונתתי לו נשיקה קצרה על השפתיים. הוא חייך אליי בחיוך מבויש. "לא, אני לא רעבה, אפשר לעלות למעלה" צחקתי וחייכתי חיוך ענק. יכולתי לנחש מה הוא צריך, וגם אני הייתי צריכה להתפרק קצת. הוא חייך אליי חיוך ענק ומשך אותי אליו והצמיד את גופו לשלי. "את לא מבינה מה את עושה לי" הוא חייך אליי. עיניו המדהימות שכבשו אותי כבר בפעם הראשונה ערפלו אותי שוב. "יאללה" אמרתי לו בחיוך, "בוא תראה לי מה אני עושה לך". איתו לא היה אכפת לי להביא איזה משפטים שאני רוצה, אני רוצה אותו קרוב אליי, איתי, איתי באמת לא כי אני סתם זונה.
זה התחיל עם זה שנשכבתי לאחור והוא בא מעליי ונישק לשפתיי, שוב, נשיקה יותר מידי טובה. משם כמו אז, כמו תמיד. בגד אחרי בגד ירד. הרחתי את הריח הנעים שיש לכריות על המיטה שלו, הסתכלתי עליו בהתפעלות, על עיניו ועל יופיו. לא האמנתי שזכיתי בכל הטוב הזה, לא האמנתי שפתאום הכל מסתדר. בחיים שלי לא נהניתי כמו שאני נהניתי איתו. הכל טוב איתו, הוא יודע מה לעשות וגם עושה את זה טוב כמו שאף אחד לא יודע. הוא גורם לי להתמכר אליו.
כשהכל הסתיים נשכבתי על הבטן שלו, מלטפת לאט לאט את בטנו, הוא לא מאלה שקופצים כשעושים את זה. הוא ליטף את הגב שלי ואת השיער, יכולתי להישאר ככה שנתיים. "אז איך עבר היום?" הוא שאל אותי רגוע. "יום רגיל" אמרתי, "שגיא עזב את התפקיד אתה יודע?". "באמת?" הוא שאל לא מבין. "כן.." נאנחתי, עדיין צמודה לגופו, "הוא דיבר איתי על זה ואז זה פשוט קרה כמה ימים אחרי. אני קצת מבינה אותו, הוא כבר הגיע לפסגה שהוא שאף להגיע אליה והוא לא רואה שיש לו איך להצעיד את זה קדימה". "לכל אחד תמיד יש" הוא אמר לי, "מדבר אחד שעוסק בתחום". "באמת הפתיע אותי לראות אותך אצלנו" אמרתי בחיוך קל שהוא לא ראה. "הכי טוב היה לראות אותך באותו יום" הוא אמר לי. חייכתי לעצמי ואז הרמתי את מבטי אליו. "בוא לפה.." לחשתי לו בחיוך. הוא התקרב ונשק לשפתיי. אני באמת מתחילה להתאהב בו.
הטלפון שלי צלצל. כשהרמתי את הטלפון כדי להסתכל על המצלצל השעה הייתה רק עשר. שכבנו די מוקדם היום, טוב אבל זה בגלל ששנינו רצינו להיות הכי קרובים אחד לשני וכמה שיותר מהר. הרגשתי את הבטן מקרקרת. שמעתי שעדי שמע את זה וצוחק צחוק קל. "אחרי שיחת הטלפון אני אכין לך משהו לאכול" הוא אמר בחיוך. חייכתי אליו ועניתי לשיחה. "הלו" עניתי. שמעתי קול, את הקול הזה לא שמעתי הרבה זמן. "אני יצאתי מהעסק" אמרתי לו. כנראה שהוא הרוויח שוב כסף מהפעם האחרונה. לא שמעתי את הקול שלו מאז אותו יום כששכבתי איתו ואז עם שגיא, היום בו ישנתי בחור הקטן בצד הבית של שגיא. "אני לא באה" אמרתי מיד, "תצטרך להסתדר בלי". הוא התעצבן והתרעם, לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מפשוט לא להגיב. חיכיתי שהוא יפסיק להתחנן, לצעוק ולהתעצבן, אמרתי לו שיהיו לו חיים נפלאים וניתקתי את השיחה.
"לקוח?" הוא שאל אותי כשאני לובשת מעט בגדים, החלטתי שהכי נוח זה להישאר בחזייה ותחתונים, אף אחד במילא לא אמור להגיע. הנהנתי אליו בעצב. "זה עוד לא הסתיים?" הוא שאל. "לא" אמרתי מיד, "עוד ממשיכים להתקשר, אחת ל' אבל כנראה שהשמועה על שהפסקתי להתעסק בזה עברה לכל מיני אנשים, הטלפונים הולכים ופוחתים".
ירדנו אל המטבח ושם הוא החליט להכין לשנינו שקשוקה, ארוחה לילית זה נחמד. "תגיד" אמרתי לו, "איך שמעת עליי?". הוא הסתכל עליי וניסה להבין איך לדבר, מה להגיד ואיך להגיב. "בקצרה, פשוט מחברים" הוא אמר לי, "השם שלך עבר מפה לאוזן, כך גם המספר". "עברת הרבה?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה. "אני חושב ששלוש". "חושב?". "אני מנסה לשכוח את זה, אני רוצה להתרכז רק בך". לא יכולתי שלא להסמיק אחרי מה שהוא אמר. "אני לא כזו רעה הא?" צחקתי צחוק קטן ונשכתי את שפתיי. הוא חייך חיוך מתוק והתקרב אליי, העגבניות בדיוק עלו על המחבת. "את סבבה פלוס" הוא אמר כשמצחו נוגע בשלי. "תיזהר" עקצתי אותו, "שלא תשרוף את האוכל". הוא חייך אליי, נתן לי נשיקה קטנה על האף וחזר למחבת. אפילו המחוות הקטנות האלה מספיקות לי.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי כשהתיישבנו על כיסאות הבר במבטח, הוא כנראה לא אדם של פינות אוכל. "כל דבר". "מה עם משפחה? הורים, אחים.. אף פעם לא דיברנו על זה". "אני לא מרבה לדבר על המשפחה שלי" הוא חייך. אוקיי, גם אצלו כנראה שזה סיפור קטן. "גם אני.." לחשתי. "תראי, היא לא משפחה קלה כל כך. אני כן בקשר עם ההורים, בעיקר עם אמא, אבל ההורים גרושים. אחים.. יש לי אח יותר גדול ממני, הוא גר בחוץ לארץ, אני לא בטוח אפילו איפה. אני רואה אותו אחת לכמה שנים, ביומיום אנחנו לא מדברים. אני כן נוסע לבקר את הבית, את הבית של אמא בעיקר כי אני כן מתגעגע, אבל החיים שלי זה לא שם". נאנחתי, לא קל לי לשמוע על הדברים האלה, בנאדם שעדיין קשור להורים שלו. יש בי קמצוץ קל של הרגשה שאני חייבת לדעת מה איתה, ועדיין, אני לא יכולה לעשות שום דבר. אני משותקת.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי והתקרב עם כיסאו אליי. נשענתי על היד ועל הבר. הוא ליטף את כתפי. "כן סתם, הכנסת לי את המחשבות על הבית". "יש ניתוק מוחלט?" הוא שאל. הנהנתי. "אבא שלי גם לא בין החיים" אמרתי לו, "ועם אמא ניתקתי קשר". "אחים או..". "אני בת יחידה" אמרתי לו. הוא הנהן אליי. "אני מצטער, אני לא רוצה לראות אותך ככה". "זה פשוט שהמחשבות על מה שקורה בבית, ועל אם היא מסתדרת נורא כואבות לי, נורא צובטות אותי. אני חושבת בתקופה האחרונה על איפה היא ומה היא עושה, אם היא כבר הצליחה להתמודד. כשלקחתי את הרגליים והלכתי לא השארתי מאחוריי כמעט כלום, רק את החדר וגם את חלקו לקחתי. אני לא יודעת אם היא נגעה בדברים שלי ומכרה אותם כדי להתפרנס, ואני דווקא מקווה שהיא עשתה את זה. אני מקווה שהיא ידעה לדאוג לעצמה" אמרתי והרגשתי את הדמעה מגיעה. "היי היי" הוא אמר לי רגוע ושם את אגודלו על הפנים שלי. הוא שם גם את היד השנייה והסתכל עליי. הוא קירב את ראשי אליו ונישק אותי נשיקה קטנה וחלומית, הרגשתי כמו נסיכה מהאגדות. "זה לגיטימי להרגיש ככה ולדאוג, ואני חושב שבטח מתישהו הקשר כנראה יחזור, או שלפחות תדעי מה איתה. לבנתיים אני לא רוצה שתהיי ככה, אל תבכי". "איך אתה בטוח שהיא עדיין חיה?" שאלתי אותו עצובה. "תחושות בטן?" הוא אמר לי בחיוך קטן. צחקתי צחוק קל והנחתי את ידי על ברכו. ראיתי אותו מתפתל קצת, מה לא הספיק לו מה שהיה קודם? "תודה שיש לי אותך" אמרתי לו. המילים האלה לא יוצאות מהפה שלי הרבה. "אני המאושר באדם" הוא אמר לי והתקרב כדי לתת לי חיבוק חזק. עם הריח שלו, עם החיבוק שלו, פשוט הצלחתי להכניס לתוך מוחי שהחיים שלי כרגע יפים, ושאין ממה לדאוג.