כפיות- פרק 24

אני כבר מתקדמת, הגעתי במשרד לקלסרים של האות ל. כן, יש להם הרבה לקוחות, הכי הרבה שמות משפחה לבנתיים היה לי באלף, טוב כל כך הרבה שמות משפחה נפוצים יש באות הזו ככה שאחרי אלף הכל הרבה יותר זרם. הפגישה המדהימה של אתמול לא יצאה לי מהראש, כל הכנות שהיה בה, האיכפתיות הענקית שהוא הראה לי, האמיתיות שבה הוא דיבר איתי. אחרי שהוא הקפיץ אותי למקום שנתתי לו, אבל לא עד הבית כדי שלא ידע איפה אני גרה, נתתי לו נשיקה קטנה בלחי ונפרדתי ממנו לשלום. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך חופשייה. כששכבתי לישון באותו לילה הרגשתי שאמרתי כמה דברים שהיו צריכים כבר לצאת מזמן מהלב.
"אני הולכת להכין קפה, את רוצה משהו?" שאלתי את קרן בסביבות שתיים עשרה בצהריים. היא חייכה ואמרה שאין צורך אבל תודה על ההצעה, היא בדיוק שקעה בכתיבה, אני עדיין לא בטוחה מה היא בדיוק עושה כי העבודה שאני עושה פה שונה לגמרי. קמתי ממוקמי ויצאתי מהחדר, הולכת אל המטבח כדי להכין קפה. "בדיוק אותך חיפשתי" שמעתי את שגיא, "בואי לרגע" הוא ביקש. שוב הדיסטנס הרגיל שלו. הריחוק שיש בין שנינו בעבודה לפעמים יכול לשגע אותי. הלכתי אחריו אל חדרו, שוב הוא צריך ממני משהו. אפילו קפה נורמלי אני לא יכולה להכין. נכנסנו לחדר וסגרתי את הדלת אחריי. "את באמת חושבת שאני רוצה שתשתי קפה פשוט?" הוא צחק וחייך, "יש פה קפה איכותי" הוא אמר ופתח ארון מיוחד, בתוך הארון הזה הייתה מכונת קפה. צחקתי צחוק קטן לעצמי ואז הוא התקרב אליי. הוא נתן לי חיבוק חזק וסירב לשחרר, גם אני סירבתי לשחרר. "אנחנו כמו שני ילדים קטנים שמתחבאים כדי שלא יגלו מה קורה ביניהם" צחקתי. המכונה בדיוק סיימה להרתיח את המים והוא הכניס את קפסולת הקפה פנימה. "כן רק שאנחנו לא עד כדי כך טיפשים. אם היינו רוצים לשכב היינו מוצאים מקומות יותר נוחים" הוא אמר וקרץ אליי. ההומור שלו משעשע אותי פה בעבודה, באמת שעם בוס כזה החיים נראים קלים.
"תקשיבי אני צריך טובה גדולה" הוא אמר כששנינו שותים את הקפה הטעים. ישבתי מולו בחיוך והוא שם רגליים של השולחן. לא יכולתי שלא לגחך. הוא לגם מהקפה ואני לבנתיים חשבתי איך נראה כל הקשר שלי ושל שגיא מבחוץ, מתלחששים ונפגשים, או לפחות כרגע יחשבו שאני בעיקר מתלמדת ולומדת ממנו את כל מה שצריך. עוד לא הוצאתי פה את התותחים, הם עוד לא יודעים איזה עובדת קשוחה מסתובבת להם פה במשרד. "בקיצור בא לכאן היום מישהו מחברה מקבילה, אחת הטובות בתחום. אני בדיוק אהיה עסוק אבל אני אשמח שתעשי לו סיבוב בחברה, את הרי די חדשה ודווקא בעיניי הכי כיף לשמוע מאנשים חדשים איך הם מתרשמים. תעשי את הסיור והסיבוב שקרן עשתה לך ותעלי איתו אפילו לגג המנוחה". "גג המנוחה?" שאלתי לא מבינה. "לא הראו לך אותו?" הוא שאל מופתע. הנדתי את ראשי לשלילה. "קומה חמישית במעלית יש מקום שהוא של המחלקה. תעלי ביחד איתו ובטח גם לך תהיה הפתעה נחמדה שם" הוא חייך אליי. "סגור, מתי הוא אמור להגיע?". "בערך בשלוש אני חושב. אני אתקשר לטלפון בחדר שלכם כשאני אשמע שהוא מגיע ותפגשי אותו בקבלה". "סגור" חייכתי אליו.
בחדר אחרי השיחה עם שגיא אכלתי סנדוויץ שהכנתי בבית, אני אשכרה עשיתי אתמול בלילה אחרי הפגישה קנייה קטנה בסופר שפתוח עשרים וארבע שעות וקניתי קצת לחם וכמה ממרחים כדי להכין לי אוכל לעבודה. אני לא יודעת מה ישאר מזה, השותפות שלי בטח רעבות לגמרי אחרי העבודה שהן ממשיכות לעשות בלילות. האמת שאף פעם לא ממש דיברתי איתן על זה, על מה שהן עוברות. אני בטוחה שיש לנו כמה לקוחות משותפים, אבל אני חושבת שהן לוקחות פחות ממני. אני זוכרת שיחה מאוד קצרה שהייתה לי עם אחת מהן בנושא. אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שלאט לאט אני יוצאת מכל העניין הזה, ועוד מעט הכל ייגמר, הכל ייגמר ברגע שעדן ישתחרר אותי לחופשי.
כשקיבלתי את הטלפון למשרד הבנתי שהשעה הזו הגיעה יותר מהר משחשבתי, די שקעתי במחשבות. זה לא היה כל כך טוב. אני חושבת שעשיתי את עצמי עובדת אבל המוח שלי היה במקום אחר לגמרי, לא הספקתי להתקדם כל כך הרבה היום לצערי, גם בלמד יש המון שמות משפחה, רובם תיקים של אנשים תחת השם 'לוי'. זה ממש לא נגמר. התקדמתי קודם לשירותים כדי לראות אם אני מספיק מכובדת, וכשראיתי שהכל יושב במקום צעדתי לכיוון הקבלה. המתנתי ליד מוקד הטלפונים עד ששמעתי את רעש המעלית נפתחת. הוא התקדם אליי וליבי החסיר פעימה. "אני לא מאמינה" אמרתי לו כשהוא נעמד מולי. "היי" הוא חייך אליי, "הרי אמרתי לך שאת כנראה עובדת בחברה מתחרה שלי. תאמיני לי שלא חשבתי שאני אראה אותך, אוקיי?". "מה יש לך לחפש פה?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עליי בחיוך וסימן לי להתרחק קצת ממקום הטלפונים, הוא רוצה שיחה פרטית. הנהנתי והלכתי אחריו ונשענו על הקיר. "בודק כל מיני דברים, עסקאות, בודק עם שגיא כל מיני דברים". "אתם מכירים ממזמן?". "היום זו פעם ראשונה שניפגש" הוא אמר מיד. הנהנתי אליו. כשהוא היה לבוש בחליפה מהודרת, חולצה לבנה מתוקתקת ועניבה, הכל הבליט את יופיו. אני לא יכולה לעמוד מול היופי של עדי. רק כשהוא מדבר זה מעביר בי גל אחד שלם של צמרמורת, משהו בקול המיוחד והעמוק שיש לו, בביטחון שהוא מעביר אפילו כשהוא אומר את השם שלו. "את בסדר?" הוא שאל אותי מיד. "כן סליחה" אמרתי מיד, "אני קצת לא פה". "אני מלחיץ אותך?" הוא שאל אותי. הרכנתי את ראשי והנהנתי הנהון קטן. "אני מצטער" הוא אמר. לא הרגשתי שהוא בכלל צריך להתנצל, "זה בסדר" חייכתי חיוך קטן, "בוא, הופקדתי על לתת לך סיור במקום".
וזה באמת כל מה שעשיתי, הראיתי לו את האגפים שקרן לקחה אותי אליהם בסיור. הוא שאל אותי שאלות על איך אני מסתדרת פה ועניתי לו כמו שהייתי עונה לכל בנאדם אחר, שהכל מעניין פה ושאני לומדת הרבה, שזה נחמד להיות חלק מהדבר הגדול הזה. הוא שאל על משכורת ואני אמרתי לו שזה שאלות אישיות מידי ושזה מחוץ לתחום. "ולי בגלל שזה אני, לא תגלי?" הוא צחק צחוק קל. לא יכולתי לעמוד מול הקסם שלו ומול החיוך עם גומות החן שלו. "בין עשר לאחד עשרה בחודש" אמרתי מיד. הוא הנהן והמשכתי להסביר לו על המקומות. אחר כך נעמדנו מול המעלית. חיכינו עד שהיא תגיע ואיתה ביחד עלינו לקומה חמש. כשיצאנו מהמעלית ראיתי דלת שמובילה אל החוץ, היא הייתה שקופה אז יכולתי לראות את תחילת הנוף כבר ממנה. פתחתי את הדלת ונכנסנו אל המקום, היה שם די מואר, נוף מדהים על הכל. מה שהחברה שמה היה לשים כמה כיסאות נוחים על רצפת עץ שהם בנו, ומקומות קטנים עם דשא מלאכותי, מקום קטן וקסום שיכול להחזיר את הטבע לתוך העיר. "וואו" נאנחתי בחיוך. ראיתי אותו מעביר מבט קטן אליי ומחייך גם. הגג היה ריק. התיישבנו על שני כיסאות והשקפנו על היופי של הרחובות מהגג, אני בעיקר הסתכלתי לשמיים. "אדווה" אמר לי עדי בקול רגוע. "מה?" חייכתי חיוך קטן והסתכלתי עליו. "אני שמח שאני רואה אותך". "אני ביקשתי ממך לשכוח.." נאנחתי. "אני לא יכול" הוא אמר מיד. הסתובבתי עם גופי אליו כדי להסתכל עליו בטבעיות. הוא הרכין את ראשו ועם אצבעותיו התחיל להעביר אותן מעלה מטה על האמה שלי. המגע הקטן הזה הספיק בשביל לגרות אצלי כל חלק אפשרי בגוף, איך כשאני בחברתו הכל קורה כל כך מהר?! המילים נעתקו לי מהפה, הלכו ונעלמו, לא יכולתי להגיב. השתתקתי, רק התמסרתי לכל האינטימיות שהייתה בתנועה שלו. "אני לא מפסיק לחשוב עלייך.." הוא נאנח בפניי, "לא משנה כמה אני מנסה שלא". הוא היה נשמע שבור, ומול החזות הקשוחה של עובד חברת ההון ראיתי את הדמות האוהבת שלא מקבלת את מה שהיא רוצה, ויודעת שלהילחם במלחמה הזו היא פשוט לא יכולה לעשות כי הצד השני לא מגיב. הצד השני הוא אני. "אני צריך אותך לידי" הוא אמר מיד, "אני צריך שתהיי שם בשבילי, אני צריך כל חלק בך, חיצונית ופנימית, בעיקר שלא תיעלמי לי. אני לא רוצה לשכוח ממך, ובעבר יכולתי טוב מאוד לשכוח מדברים". לפני שהספקתי להגיב לדברים שמעתי את הצלצול והרטט מהכיס הקדמי של השמלה החמודה שלבשתי. 'פנוי לקבל את האורח. את מוזמנת להביא אותו לחדר שלי'. שגיא. "שגיא קורא לך" אמרתי לו בעצב. "אבל אנחנו..". "אני יודעת, לא סיימנו את השיחה כמו שאנחנו לא מסיימים הרבה שיחות. אין ברירה. זה עבודה פה, אי אפשר לשלב בין יחסים לעבודה". "מה עם הערב?" הוא שאל כשהתחלנו להתקדם לכיוון הבניין. "עובדת" נאנחתי. הוא מיד הבין. "הייתי מקנא" הוא אמר לי מיד, "אבל אני יודע שבמצב הזה אין מה לקנא בך כי את לא בוחרת את זה וכי את לא רוצה את זה. אני יודע שבתוך תוכך כל מה שאת רוצה זה להיות הערב איתי". הוא נשמע כל כך בטוח, ועם זאת הרגשתי את הכאב בגרונו. לא הרגשתי לרגע שהוא אמר את זה מתוך יהירות. הוא יודע שבימים האלה אני לא בוחרת מעצמי ללכת למקומות האלה אלא מוכרחת, ולצערי הוא צדק בכל מילה. כל מה שאני רוצה זה להיות הערב איתו.