כפיות- פרק 20

"אדווה" שמעתי קול כשיצאתי מבניין המשרדים. יום העבודה נגמר, סוף סוף. הוא לא היה יום קל. אחרי שבוע נראה לי אתחיל להתחרפן, ואז זה נקודת המבחן שלי. אם אצליח להתמודד ולעמוד בזה, כנראה שמקומי שם. לא הבנתי מאיפה בא הקול הזה וחיפשתי בעיניים את מקור הקול. הסתובבתי קצת לאחור ואז ראיתי את ירדן נשען על קירות הבניין. הסתכלתי עליו במבט לא מבין והתקדמתי לכיוונו. "לא הלכת הביתה?" פניתי אליו. הוא צחק וחייך אליי. "היה לי חשוב להישאר כדי לתפוס איתך יותר זמן שיחה. את ממהרת לאנשהו?". "אנחנו לא צריכים לדבר" אמרתי לו מיד. "לא צריכים אבל רוצים". הסתכלתי עליו והרכנתי את ראשי. כן, אני רוצה לדבר איתו. כן, אני חייבת לדבר איתו. כן, הוא זה ששומר לי על השפיות ברגעים האלו. כן, אני רוצה אותו. אבל לא, אני לא מוכנה לפגוע בו ולהרחיק אותו עוד פעם. אני לא מוכנה לתת לו להיפגע ממני, ממי שהרסה ליותר מידי אנשים את החיים. ההורים שלי שהייתי להם לנטל כל השנים האלה, בעלי הבית שהיו צריכים להילחם איתי על שכר דירה, הבנים האומללים שהתרגלו לסקס של זונה ולא לזוגיות. החיים של כולם הרוסים.
"אדווה" הוא אמר בקול רגוע. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי במבט נוגה, עם העיניים היפות שכבשו אותי כבר בפעם הראשונה שדיברתי איתו. "מה?" שאלתי מיד. "שעתיים, זה כל מה שאני צריך". הסתכלתי עליו ולא הרפתי מעיניו השובות. "אוקיי". הרגשתי נכון לתת לו אפילו את הזמן הקצר הזה. בכל זאת מגיע לו. כל מה שאני צריכה להיזהר זה מהרגעים שהוא יתקרב אליי. אם הוא שוב ירכון לנשק אותי לא תהיה לי ברירה אלא להתרחק.
כשהתחלנו ליסוע באוטו שלו שתיקה עפפה את הנסיעה. הוא רק נהג, הסתכל על הדרך ומידי פעם העביר את מבטו אליי. לא עניין אותי לאן הוא נוסע, לא עניין אותי לאן הוא הולך. זה מהפעמים היחידות שאני ברכב ולא אדאג לאן אני הולכת. אני יודעת שהוא לא הולך לעשות לי כלום. מכל האנשים בעולם הוא אחד מאלה שאני באמת סומכת עליהם. אני לא מפחדת להיות לידו, אני לא מפחדת שהוא ייגע בי או יגרום לי לעשות דברים שאתחרט עליהם, אני לא מפחדת מהמעשים שלו ומהחוזק שלו. כל מה שהוא יעשה, אפילו עכשיו, יהיה רק כדי לעשות לי טוב וכדי להרגיע אותי. אני יודעת שכרגע כל מה שהוא רוצה זה לדבר.
כשהגענו לרחוב עם מעט בתים, שרובם בתים פרטיים, הוא התחיל להאט את האוטו עד שהגיע לפתח של חניה. הוא נגע בשלט שהיה לו באוטו והשער נפתח. הוא החנה את האוטו היפה בצל מתחת לסככה ואז האוטו עצר מלנוע. "הבית שלך?" שאלתי אותו. כבר חצי שעה שאני יושבת במכונית שותקת. "ברוכה הבאה" הוא חייך אליי. הוא פתח את דלתו ויצא מהאוטו ואני בדיוק שתי שניות אחריו. אחרי שסגרתי את הדלת שלי נשמע קליק הסגירה. הלכתי לכיוונו ופסענו לעבר הבית, כל זה שלו? "ברוכה הבאה לממלכה הקטנה שלי" הוא אמר מיד. הגעתי לבית מעוצב טיפ טופ, יפה, לא גדול מידי, קומה אחת צנועה אבל מרווחת מאוד, מטבח עצום ומפואר והכי חשוב גינה. אחת הגינות היותר יפות שראיתי לאחרונה, רואים שהוא מטפח אותה. "תות, בננה, מנגו ומלון?" הוא פנה אליי בחיוך. הסתכלתי עליו לא מבינה. "מה?". "שייק של תות בננה מנגו ומלון מתאים לך?" הוא שאל אותי. "איך יש לך את הפירות הקיציים האלה?" שאלתי. הוא צחק ואמר שלפעמים הוא קונה קצת יותר ומקפיא אותן כדי שישארו לשייקים האלה, שאם יש דבר שהוא מכור אליו זה זה. "אין בעיה" חייכתי, "אתה מוזמן להכין". הוא ניגש למטבח ואני התיישבתי על כיסאות הבר שהיו, שפנו לסלון. שוב שתיקה.
כשהתיישבנו בחוץ על שני כיסאות שהיו דומים למיטות שיזוף אבל טובים יותר ואיכותים יותר, הוא שם את משקפי השמש ונשען לאחור. שתיתי שלוקים קטנים מהקשית שהוא הוסיף למשקה, זה היה טעים ומרענן, בדיוק הייתי צריכה את זה. זה היה יום די חמים לעונה הזו. "אפשר לשאול אותך משהו?" הוא אמר והסתכל עליי. "קשה לי לדבר עם מישהו שיש לו משקפי שמש על הפרצוף" אמרתי מיד. הוא חייך חיוך קטן ואז העלה אותן אל קודקוד ראשו. "אפשר לדבר איתך על מה שסיפרת לי?" הוא שאל. הסתכלתי עליו והעברתי את מבטי ממנו. הנהנתי אליו הנהון קטן שקיוויתי שהוא יראה. "למה בעצם?". "למה?" גיחכתי לעצמי, "זו שאלה מצוינת, אבל זה פשוט שאבא שלי עסק בעניין של חברת הון והתרגלתי להרבה כסף ולחיים טובים, ואחרי שעזבתי את הבית ידעתי שעל משכורת של מלצרית אני לא אצליח לחיות טוב. לא היה אכפת לי בשלב הזה פשוט למכור את הגוף שלי, לא הרגשתי טעם בחיים האלה". "כמה זמן את בעסק?". "מגיל עשרים" אמרתי מיד. הוא פער את עיניו כמופתע. "מה אבל..". "כן, ישר אחרי צבא". הוא הסתכל עליי בעיניים עצובות. "אל תעשה לי את העיניים האלה, אני בסדר וזה עובר לאט לאט, ואני יוצאת מזה ומשתקמת. אין טעם לחשוב על זה". הוא נאנח ולקח עוד שלוק מכוס השתייה שלו.
"אפשר להסביר לך משהו?". הסתכלתי עליו לא מבינה. "אני רוצה להסביר לך למה ברחתי" הוא אמר מיד. התמקמתי בצורה נוחה יותר בכיסא וחיכיתי לתשובותו. "דבר". "זה הלחיץ אותי" הוא אמר מיד. "ברור שזה ילחיץ אותך.." נאנחתי. "רגע" הוא צחק צחוק קטן, "ממש לא סיימתי. זה הלחיץ אותי וגם הבנתי ככה לאן את נעלמת. אני מאז ומתמיד הייתי בנאדם של מערכות יחסים רציניות, והרגשתי שמה שהיה שם פשוט לא התאים לי, ידעתי שאני אפגע מזה. אני חושב שהבנתי שלהיות איתי במערכת יחסים או לפחות להתחיל אותה, יהיה כשהזנות תהיה חייבת להיכנס בתוך זה. לא חשבתי שאוכל להתמודד עם זה. אחרי מה שקרה אני נשברתי והתקשרתי לשגיא וניסיתי להבין מה ואיך, ולמה דווקא את ולמה את עושה את זה לעצמך. הוא לא נתן לי תשובה כי הוא לא ידע". לדעתי הוא כן יודע, לדעתי סיפרתי לו על העניין של אבא ועל העניין של הכסף, אבל לא ממקומו להתחיל להגיד שהוא שוכר שירותים של זונה. "אז עדיין לא ידעתי על ההצעה שלו. אני רק רוצה להסביר לך שהבחירה שלי לבוא אלייך לא הייתה כי ידעתי שהעבודה שלך תשתנה, אלא כי פשוט התגעגעתי" הוא נאנח והסתכל עליי, "באתי למשרד כי יום לפני דיברתי עם שגיא ולא ידעתי איפה אני אוכל למצוא אותך, ולהתקשר פחדתי שלא תעני. ידעתי שהוא אמור לדעת, שכבר יש לכם קשר טוב. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתנצל שברחתי ולראות אם את רוצה אותי חזרה". "אתה שמעת אותי קודם לא?" אמרתי לו עצובה, "זה לא נכון כרגע. אני לא אעשה לך טוב בקשר הזה, זה יפגע בך יותר משזה יעשה לך טוב". "למה את כל כך בטוחה בזה?". "אני פשוט יודעת" אמרתי לו מיד. לקחתי את השלוק האחרון של השייק והנחתי את הכוס על הרצפה מתחת לכיסא. "אדווה אני לא מוכן לוותר" הוא אמר שוב. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. "יש לי איתך קליק שלא היה לי עם אף אחת אחרת, משהו במה שאת גורמת לי להרגיש וברצון שלי להילחם עלייך. כבר מזמן הייתי מוותר בדברים אחרים. עכשיו כשאת הפסקת גם לעשות את מה שאת עושה זה באמת יכול להיות אפשרי". הוא הסתכל עליי במבט מתחנן. כל כך היה לי קשה להישאר נחושה אל מול המבט הזה.
טלפון קטע את כל המחשבות שלי. הייתי בטוחה שזה שגיא כי אף אחד לא יתקשר אליי בחמש אחר הצהריים. קיבלתי שוק כשראיתי את המספר. "רק שנייה" אמרתי בחיוך קטן וקמתי. התרחקתי קצת מירדן ועניתי לטלפון. "למה אתה מתקשר עוד פעם?" שאלתי אותו לא מבינה. "מה מותק כבר מתגעגעת? רק אתמול ראית אותי" הוא אמר. "רק אתמול בול אחרי שיצאתי ראיתי את הזונה השנייה שבאה לשכב איתך. לא מסתפק באחת ללילה הא?" שאלתי אותו. "תסתמי את הפה שלך עכשיו חתיכת מפגרת" הוא אמר לי. שתקתי, שוב. "עכשיו תקשיבי לי. היום בשבע את בכתובת שאני מסמס לך עוד רגע. אני אדע אם את לא מגיעה". "מה זאת אומרת? אתה לא תהיה שם?". "לא" הוא אמר מיד. "ויורד אחד?" המשכתי לשאול. "יורד אחד, אני מעניק מתנה לחבר". "אתה מעניק אותי כמתנה לחבר?" שאלתי מבררת טוב טוב מה אני אצטרך לעשות במקום שאני אגיע אליו. "בלי שאלות מיותרות. תגיעי, אחרת לא יהיה לך טוב". "אגיע" נאנחתי. "יופי" הוא אמר מיד וניתק את השיחה. לפחות ירד אחד. זה הולך להיות עוד ערב ארוך.
"כמה תכעס עליי אם אגיד שאני חייבת ללכת?" שאלתי את ירדן. "הכל בסדר?". לשקר או לא לשקר? "אני צריכה לעשות משהו בעניין העבודה, שגיא קרא לי לחזור למשרד". טוב, לשקר. "להקפיץ אותך?". "יש פה תחנת מוניות קרוב?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה. "זה בסדר אני אקפיץ אותך למשרד. לפני זה את רוצה לענות?" הוא שאל. "תן לי יומיים?" ביקשתי. הוא חייך חיוך קטן ואמר שאין לו בעיה, שהוא מוכן לחכות לי. חייכתי אליו חיוך מתוק ובדיוק שמעתי צליל של הודעה. הכתובת להערב בטח נשלחה, כיף חיים.
בשבע בערב אחרי ההקפצה של ירדן ואחרי ששהיתי סתם ברחוב בלי לעשות הרבה דברים כי הייתי צריכה לשרוף זמן, הגעתי אל הכתובת. זה היה מקום של בתים רגילים, וכשעמדתי מול הבית הוא היה נראה מוכר מידי. אני יודעת שכבר ראיתי אותו רק הרבה יותר מאוחר בלילה ככה שהיה הרבה יותר חשוך. גם הכתובת הייתה מוכרת, אבל בגלל כל מה שהיה לי בראש, ביניהם גם דברים שאני חייבת לעשות בעבודה מחר, לא הבנתי למה הכל מוכר. "אדווה" שמעתי קול. הסתובבתי אל הקול וראיתי בן מתחיל ללכת לקראתי. כשהוא התקרב הסתכלתי עליו בתדהמה וקיוויתי שאני חולמת.
עדי.