כפיות- פרק 17

ארוחת צהריים עם שגיא זה דבר שעוד לא יצא לי לעשות, והאמת שהיה בזה משהו מקסים ונורא קליל. אני עדיין חושבת שבעבודה הזו צריך דיסטנס מאוד גדול בין הבוס לבין העובד אבל זה פשוט ידוע שבקשר אלינו זה פשוט לא הולך לקרות. אכלנו ושבענו ואז חזרנו למשרד להמשיך את העבודה, אני סיימתי לתייק את כל מה שהייתי צריכה והוא פשוט שקע במשרד, לא ראיתי אותו אחרי שחזרנו מצהריים. גם כשיצאתי לכיוון הבית לא ראיתי אותו, פשוט העדפתי לא להפריע לו. לקחתי מונית הביתה ולקחתי ממקום המסתור את כל הכסף שאספתי בזמן האחרון, הרים של שטרות. את הכל הכנסתי לתוך התיק, לקחתי את תעודת הזהות והלכתי לסניף הבנק הקרוב אליי, הגיע הזמן באמת.
בבנק אחרי שלקחתי מספר התיישבתי וחיכיתי בתור. ראיתי איזה אנשים מגיעים, כל מיני סוגים של אנשים שעכשיו אני יותר ויותר אתקל בהם. הכל משתנה ביחד עם העבודה הזו. חיכיתי בתור עד שיגיע תורי לפנות לפקיד בנק. כשהמספר שלי הגיע התקדמתי בתור והתיישבתי מולו. הוא היה מחויך מאוזן לאוזן וחייך אליי כשהתיישבתי מולו. "אדווה" חייכתי אליו. "יאיר" הוא אמר מיד, "אני שמח שבאת לפה". חייכתי ואמרתי לו שאני הייתי צריכה לעשות את זה כבר מזמן אבל שפשוט בשום זמן זה לא התאפשר, ואני צריכה לפתוח חשבון בנק ויש לי גם סכום כסף להשקיע בו. אני פשוט מרגישה שלהסתובב עם כמות כל כך גדולה של מזומן זו לא החלטה נכונה. הוא הקשיב לכל זה ואז הסביר לי מה צריך לעשות, דיבר איתי בגובה העיניים, סיפר על כרטיס אשראי וכל הדברים האלו ובסופו של דבר שאל אם יש שאלות. תמיד מצחיקים אותי הקטעים שמגיעים להאם יש שאלות, בדרך כלל אין לי מה לומר והכל ברור לי. הוא הגיש לי מספר ניירות, אמר שעכשיו הוא יהיה העוזר האישי שלי, הבנקאי שלי, וככה אני אוכל להתנהל בצורה חכמה. חתמתי כמה חתימות על הדפים שהוא הגיש לי והוא לחץ את ידי. "כרטיס אשראי ישלח אלייך בעוד כמה ימים". "אין לי גם תיבת דואר" אמרתי לו, "ואין ממש תיבות דואר מתחת לבית. אוכל פשוט לבוא ולאסוף את זה ממך בעוד כמה ימים?". "כמובן" הוא חייך אליי. "והכסף שאני רוצה להכניס לחשבון?". "הוא כאן כבר עכשיו?" הוא שאל. הנהנתי אליו. "אני יכול להפקיד לך אותו בחשבון, את הרי יודעת שאני יכול לטפל לך בעניינים האלה. חבל שתסחבי עם כמות כזו. באיזה סכום מדובר?". "אני לא סגורה על זה" אמרתי מיד. "בואי נראה" הוא חייך אליי. נאנחתי אליו ופתחתי את התיק והוצאתי משם את כל כמויות השטרות והנחתי על השולחן מולו. הוא הסתכל עליי המום. "את כל זה לא הפקדת?" הוא שאל אותי לא מבין. הנדתי את ראשי לשלילה. "ועכשיו כשהחלפתי עבודה והמשכורת צריכה להישלח לחשבון בנק אז הבנתי שאני חייבת לפתוח חשבון אחד". הוא צחק צחוק קל, אחר כך אמר שכנראה הייתי קצת מעופפת ואז הבטיח שהוא ידאג לי ושהכל ייכנס לחשבון. לחצתי את ידו ויצאתי מדלתות הבנק.
שלוש חבילות של שטרות השארתי אצלי כי ידעתי שאני צריכה להתקיים על משהו ומעבר לזה שאני חייבת להישאר עם משהו עליי. קיבלתי יותר מוקדם בבוקר כרטיס אשראי משגיא לקניות של החברה, שכל מה שאני צריכה לעשות זה רק להביא להם את הקבלות. יש שם קוד לבוש, אבל הם לא מצפים שאלבש את המעצבים הכי גדולים ככה שלקנות בגד באלף שקל זה לא דבר שאני חייבת לעשות. פשוט החלטתי להסתובב ולהתחיל לקנות כל מיני בגדים, במילא היום הזה לא צריך להיות מנוצל למשהו יותר מעניין.
בדרך לחנות השלישית הטלפון שלי צלצל, מספר לא מזוהה. "הלו?" שאלתי. "אני צריך אותך היום לשעה" שמעתי. זה לא היה הקול של הלקוחות הרגילים. "אני לא זוכרת מי אתה" אמרתי מיד. הוא השתעל מהצד השני ואז אמר את שמו. 'עדי'. אז ככה קוראים לו. "מתי נפגשנו בפעם האחרונה?" המשכתי לשאול. "כמה אנשים מתחלפים שאת לא זוכרת אותי?" הוא אמר לי. עכשיו נזכרתי מי הוא. פשוט מרפי. אם רק אתמול דיברתי על זה שאני רוצה לראות אותו הגורל מכה שוב. "שעה למה?" שאלתי מיד. "ממתי את שואלת כל כך הרבה שאלות?" הוא אמר מיד. "ממתי שהפסקתי להתעסק בזה" אמרתי לו בקול קר. שמעתי את השתיקה בקולו. "ובכל זאת את עונה לטלפון?". "מספר עוד לא הספקתי לשנות" אמרתי. "אז את לא קופצת לשעה" הוא הניח מיד. "אני כבר לא בעסק הזה". "הציעו לך משהו יותר טוב?" הוא שאל מיד. "מי שאני שאתנגד לעבודה בחברת הון?" שאלתי אותו. הוא צחק צחוק קל. "בטח המתחרים שלי" הוא אמר לי מיד. הרמתי גבה. "מעניין, אני לומדת עלייך דברים". "אם אני מבטיח שלא אגע בך, תבואי?". "זה לא יקרה" אמרתי מיד, "אין סיכוי שלא תיגע בי". הוא צחק ושאל אותי איך אני כל כך בטוחה, ואמרית לו שיש רק מישהו אחד שאני בטוחה שאני יכולה לדבר איתו בלי שהוא ייגע בי. עוד אמרתי לו שהפעם היחידה שהוא קרא לי היה בשביל זה, מה שהאחר לא עושה. "ואת והאחר ביחד?" הוא שאל. "לא עניינך, ולא" אמרתי שוב. "אז אני לא אראה אותך הערב". "יש עוד בעולם" אמרתי לו מיד. "לא טובות כמוך" הוא אמר, "את לא מתגעגעת?". "מהשיחה הזו.. אני לא מתגעגעת בכלל". "טוב, את את הבחירה שלך עשית". "אם אתה רוצה לגרום לי להרגיש שזו טעות זה הדבר האחרון שאני אחשוב. מה עדיף? להיות זונה ולחיות בצורה מבזה או להעמיד את עצמי בגיל עשרים וחמש על הרגליים?". "את את שלך עשית" הוא אמר וניתק את השיחה. היום הזה נהיה בכל רגע הזוי עוד יותר.