כנראה שפשוט נועדנו זה לזו – חלק 1

"איכככ" אני אומרת ומקמטת את הפרצוף שלי.
"הוא אולי מתנהג מגעיל אבל הוא כל כך חתיך" אמרה לילי.
"אני לא מאמינה שאת באמת חושבת עליו ככה" אני אומרת ומסתכלת עליה.
אנחנו חולפות במסדרון של בית הספר מאושרות וצוחקות.
"חבל שלא דיברתי על מיליון דולר" אמרה לילי והצביעה לעברו של דרק.
"הו יופי. רק הוא חסר לי, קודם המורה להיסטוריה ועכשיו הוא" ! אני אומרת ברוגז.
"אל תגידי לי שזה לא עושה לך את היום" אמר דרק וכיווץ את עיניו .
ועכשיו הגיע התחביב היומי של דרק ושלי ההערות שאנחנו שולחים אחד אל השני במשך כל יום מאז היסודי.
קשה להאמין שפעם היינו החברים הכי טובים, אבל זה היה בגן.
"שלום דרק", אני אומרת ומכווצת את עיניי. דקות ארוכות אנחנו בוהים אחד בשני מחכים שהשני יעשה משהו כדי שנוכל להקיט אותו.
"מצטער אשלי, אבל היום אין לי זמן להביך אותך יש לי סידורים מאוד חשובים" הוא אמר והשאיר בי מין חור, כאילו פתאום חסר בי משהו. אני לא מספרת זאת ללילי וגם לא משתפת אותה בהרגשת הריקנות הזאת שאני מרגישה.
"חבל שאתה לא עסוק כל הזמן" אני אומרת אומרת ומסתובבת, משאירה אותו כעוס ומושכת בלילי שבוהה בגופו המושלם והסקסי שלו.
"אוי קדימה" אומרת לילי "איך זה שאת לא נתקעת בעיניו המפילות" ?! היא שואלת ומתקש לסגור את פיה הפעור.
"לילי, לילי, לילי. תרגעי ואל תשכחי הוא אויב" ! אני אומרת אבל בעצם באמת קשה לא ללכת לאיבוד בעיניו המהפנטות, מזל שאני מיומנת.