כנפיי מלאך – פרק 1

אני מתעוררת, בתוך בבקתה.
אני הוזה, או שיש לידי זאב? אני מתרוממת לישיבה. אחח, יותר מידי מהר, אני מתמוטטת בחזרה. והזאב עדיין מסתכל עליי.
"או, סוף סוף התעוררת?" מי מדבר? הדלת נפתחת ואני רואה נערה, בערך בגילי, מחזיקה 2 גושי פרווה. "מי את?" אני שואלת ומרגישה כאב נוראי בלחי.
"אל תנסי לדבר," היא אומרת, "נפצעת בפנים"
הנערה יוצאת מהחדר, ואני מתיישבת, הפעם לאט, ומסתכלת מסביבי. איפה אני לעזאזל?! ולמה אני לא זוכרת שום דבר?!
הנערה חוזרת, הפעם עם כוס וקערה. היא מושיטה לי אותם. "תאכלי" היא אומרת ומסתכלת בי אוכלת.
אני לוקחת חתיכת לחם ומגישה ל… זאב. עדיין לא התרגלתי. כל ביס מכאיב לי, אבל למרות הכאב, אני לא יודעת מתי אכלתי פעם אחרונה, אז אני מתאמצת לסיים. "תודה" אני לוחשת. "על לא דבר" עונה הנערה. "אגב, אני אנבל, איך קוראים לך?" "אני… אני לא זוכרת…" אני עונה בלחישה. "טוב, אבל חייב להיות לך שם, אז איך את רוצה שאני אקרא לך?" "אממ… ניקול" אני עונה, כמעט לא נשמעת. "טוב ניקול, יש לי משהו להראות לך" אני מחכה בזמן שהיא יוצאת מהחדר, ומלטפת לזאב מאחורי האוזניים, והוא כנראה אוהב את זה, כי הוא בא לשבת לידי. "אה, אני רואה שהתחברת עם לונה" היא אומרת בעוד היא נכנסת לחדר, ואני נבהלת ונדחקת אחורה. זאבה? "אל תיבהלי, זו רק אני" היא אומרת. אני שמה לב שהיא שוב מחזיקה 2 גושי פרווה. "הנה, קחי" היא נותנת לי אחד מהם. "מעכשיו הוא שלך, אם את רוצה זאת אומרת" אני מסתכלת עליו ורואה שהוא זז, והוא מסתכל עליי. "גור זאב?" אני שואלת בלחש. "כן" היא עונה. "את תמיד כזאת נדיבה?" אני שואלת. "בדרך כלל" היא עונה ומחייכת אלי. אני מסתכלת על הגור והוא מסתכל עליי, וגם אני מחייכת. "אני אקרא לך קוקו"