כנפיים שבורות

אני חייב להזהיר אותה. אני חייב להזהיר אותה. כבר חשבתי על הכל, יש לי תכנית מדויקת. זה היה רעיון גרוע, הרי היה ברור שזה יגמר רע. אבל עכשיו אני אגיע אליה לחדר, ואגרום לה להבין שזאת הולכת להיות טעות. אני אגרום לה לבחור אחרת, להימנע מנתיב הגורל ההרסני הזה אליו הובלתי אותנו. אני ממש מקווה שזה באמת עובד ככה כל הסיפור הזה, אני עדיין לא כל כך מאמין שאני לא חולם.
כבר חשבתי על הכל. אני אגיע מהצד המזרחי ואכנס דרך החלון. אני מקווה שהיא לא תתנגד, אבל אני די בטוח שהיא תבין. לי ולה יש חיבור גם בלי מילים, היא תבין. זה הסיכוי היחיד שלי להציל אותה.
 
…
 
משבר כמעט גיל 30 הביא אותי לקנות אופנוע. רישיון כבר יש לי מלפני שנים, אבל כשיש לך רכב חברה מגיל צעיר אתה לא מחפש אטרקציות. באופן כללי, כשנופלת בחיקך עבודה כל כך מסודרת ונוחה בגיל צעיר, אתה כבר שוכח לחפש אטרקציות.
אבל פתאום נכנס לי הג׳וק.
נכנסתי לרחוב אחד העם רכוב על הרכישה האימפולסיבית שלי, גאה. תוך כדי תנועה הגוף שלי מעצמו נזכר במשחקי שיווי המשקל הנדרשים בפניות. וואו, שנים שלא עליתי על מפלצת כזאת, ההתרגשות פעמה בי. עצרתי מתחת לחלון חדרה וצפרתי פעמיים. מעניין איך היא תגיב. שבע שניות עברו עד שראשה היפהפה הציץ החוצה. כשהיא ראתה אותי עליו, היא החלה לצחוק את צחוקה המושלם.
״מה את מתגלגלת שמה? בואי לסיבוב״.
 
…
 
איך התגעגעתי לתחושה הזו. הרכיבה בכבישים הפתוחים, הרוח מכה בגופי, הבחורה שלי מחבקת אותי מאחורה חזק, צוחקת מאושר.
איפה חייתי עד עכשיו, תקוע במשרד מהבוקר עד הלילה. אני רוצה לעזוב הכל ולנסוע איתה על האופנוע הזה למדבר, להרים, לכבישים הרחבים. לצאת מהעיר הזאת.  אני רוצה להרגיש את החופש הזה והאדרנלין הזה והאהבה הזו לנצח.
 
…
 
ואז יש את הרגע הזה, החלקיק שניה, כשההכרה שאיבדת שליטה מכה בך, אתה כבר מבין שאין מוצא. אתה הולך להתרסק, הולך להתרסק חזק. כבר אין שום דבר בעולם שיכול למנוע את המכה העצומה, גם אלוהים לא יעזור. מה שלא תבחר לעשות, לאיזו מסקנה שלא תגיע בחלקיק שניה הזה, ההחלטה כבר נקבעה. הכרונולוגיה של הזמן מתקדמת לעבר ההתמודדות הקשה והבלתי נמנעת עם ההתרסקות ואיתה מתקדם גם הגוף שלך לעבר האספלט. פחד עצום. ואיך עשיתי לה את זה, למה לקחתי אותה לרכב איתי, ילד טיפש ומתלהב.
הרבה מחשבות רצות לך בראש בחלקיק שניה הזה.
ואז מגיע הבום.
לא הרגשתי כאב.
 
…
 
רעש.
זמזום מציק באוזניים. אני לא מצליח להזיז אף איבר.
הרעשים סביבי עמומים, זה אמבולנס? קולות מעוותים נשמעים, אני לא מצליח לזהות מה הם אומרים.
האדמה מתחתיי סלעית ואפורה. איפה אני?
כואב לי כל הגוף. אני מרגיש את המשטח שאני שוכב עליו רועד. רק לא רעידת אדמה עכשיו, מה קורה פה? איפה היא? אני לא מצליח לראות אף אחד. רק שומע רעש. ופתאום מזדעזעת הקרקע, וניו-באלאנס לבנה ומלוכלכת בגודל בית נוחתת מאחוריי. מה לעזאזל..?
מיד מצטרפת אליה, ברעידה נוספת, עוד ניו-באלאנס בגודל משאית. זה מה שקורה אחרי שמתים? ככה נראה גיהינום? נעלי אייטיז מכוערות אימתניות שמנסות להרוג אותך? נשמע די הגיוני. והיא עולה לי לראש, זה בטח היה מצחיק אותה. איפה היא? לא הספקתי לשקוע במחשבה לפני שניו-באלאנס שמאל הוסיפה לעברי דילוג שזעזע את הקרקע תחתיי, והבנתי שאם לא אאזור כוח ואגרום לרגליים שלי לזוז אני הולך להימחץ בגיהינום האסונות האופנתיים. הייתי צריך לפעול מהר. הרמתי בקושי את ראשי הכבד והדואב, והופתעתי לגלות שהוא כבר לא מחובר לגוף הפצוע שלי. או בעצם, לא מחובר לגוף רגיל. כלומר, כשאני אומר רגיל, אני מתכוון שהוא לא מחובר לגוף אנושי. הבטן שלי נצבעה בגוון שחור-כסוף, והרגליים שלי נהיו לשחורות, ארוכות ודקות, מכוסות בפרווה דקיקה. מתחת לגבי מבצבצות זוג כנפיים דקות עם ממברנה שקופה.
אלוהים ישמור, אני זבוב.
בהיתי בעצמי החדש מבולבל. מה קורה פה? התדהמה השכיחה אותי מהסכנה, אבל רעידה נוספת השכיחה אותי מהתדהמה. התרוממתי על ששת רגליי הדקיקות ופתחתי בריצה גמלונית. אני זבוב! מה לעזאזל קורה פה? 
אני רץ באמוק. פחד מוות משתלט עלי.
אני שומע צעקה, ״הוא גמור, היא בלי הכרה אבל נושמת, בוא תעזור לי להעמיס אותה!״.
פתאום אני מבין, אני בורח מהניו-באלאנס המכוערות של הפרמדיק שהרגע קבע את מותי. או את מותו של הגוף שלי? 
אני מת?
אני חושב שאני מת.
אני חושב שאני מת והנשמה שלי התגלגלה לזבוב.
אני מת לספר לה על זה.
 
 
אחרי שרצתי מספיק רחוק עד שלא הורגשו יותר רעידות עצרתי לרגע ונשענתי על סלע, שכנראה היה אבן קטנה באמות המידה הקודמות שלי, ובחנתי את עצמי. איכס, חרק מגודל, אני לא מבין את זה. זה גלגול נשמות?
היה לי חבר בתיכון שהיה בטוח שנשמתו המיוסרת היתה כלואה בגלגול הקודם בגופה של נערה כפרית שנאנסה. אף פעם לא הייתי בטוח אם הוא באמת מאמין בזה הוא שסתם נהנה להטריל אותנו.
אני מרגיש את החזה שלי מתפוצץ, אני כל כך רוצה לבכות עכשיו, אבל לא יודע איך זבובים בוכים.
הוא אמר שהיא מחוסרת הכרה. למה עשיתי לה את זה, למה שכנעתי אותה לעלות איתי על האופנוע. שנים שלא רכבתי. אני די בטוח שאלוהים מעניש אותי עכשיו. להתגלגל לזבוב זאת בטח האפשרות הכי גרועה שיש בתפריט הגלגולים. רק אנשים שהורגים את חברה שלהם מרוב טיפשות מתגלגלים לזבוב.
בחנתי את הכנפיים השקופות שלי. טוב, לפחות אני לא חומייני.
ניסיתי להרים אותן, אבל הן החלו לרטוט מהר ומיד הפסקתי.
הבטן שלי כל כך שעירה.
הרגשתי מותש ומטושטש, כאילו כל זה רק חלום.
הגוף החדש שלי צנח על סלעי האספלט ושקעתי לשינה עמוקה או חוסר הכרה.
 
 …
 
רעש של צמיגי משאית זבל מתגלגלים על הכביש. פקחתי את עיני לקרני שמש מתהוות של בוקר, ולרגע לא הבנתי מה אני עושה על המדרכה. זה היה רגע קצר ומתוק, ואז נזכרתי בתאונה, ומיד אחר כך נזכרתי שאני זבוב. מרצה את עונשי.
נעמדתי על רגליי. הרגשתי תשוש. נזכרתי שלא אכלתי כבר… כמה זמן בכלל ישנתי?
אני חייב רגע להבין דברים. אני צריך לעשות זום-אאוט, לקחת צעד אחורה, אני לא מבין מה קורה מהמדרכה, אני נקודה כל כך קטנה ביקום והכל כל כך גדול ומהיר. אני צריך להבין איפה אני עומד בכל הסיפור הזה.
הסתכלתי שוב על כנפיי השבריריות. ניסיתי להזיז אותן. ברגע הראשון הן החלו לרטוט, וזמזום מוכר נשמע. ופתאום זה קרה, רגליי ניתקו מהמדרכה, וריחפתי בין שמיים לארץ. הרגשתי חולשה ברגליים, כמו בפעם הראשונה שעליתי על האופנוע בגיל 19.
גופי התמלא אדרנלין וזרמים של התרגשות גאו בבטני התחתונה. נסקתי במהירות, חסר שליטה. איזו תחושה מוזרה. זה לא רע דווקא, כמו קפיצת באנג׳י בהילוך אחורי, במקום ליפול, אתה ממריא. ממזרים החרקים האלה, הם רק נראים אומללים אבל הם בעצם חיים את החיים.
ניסיתי להבין איך נאבקים ברוח. היא בטח ממש קלילה בעולמי הקודם, אבל כרגע היא מספיק חזקה כדי להסיט את כיוון התעופה שלי.
אחרי כמה דקות התרגלתי וכבר הבנתי איך להטות את הגוף כדי לנצל את המשב לטובתי. אווירודינמיקה אינסטינקטיבית. די דומה לאופנוע, בעצם.
רק כשהתרוממתי כמה מטרים מעל המדרכה הבנתי שאני נמצא בשכונה שלי. כאב לי הגוף מרוב רעב. בקצה הרחוב יש מאפייה של משפחה פריזאית חביבה, כשהייתי קטן אמא שלי היתה קונה שם לחמניות טריות כל בוקר כדי להכין לי סנדוויץ׳ לבית הספר. אמא שלי. היא בטח בוכה עלי עכשיו, ולא יודעת שנשמתי עדיין תועה ברחוב ילדותי, בתוך גוף של חרק. המחשבה הזאת העציבה אותי אז גירשתי אותה מיד. התעופפתי לעבר פתח המאפייה וגל של ריח היכה בי. הריח היה כל כך חזק, שגם בעיניים עצומות יכולתי לנווט לשם.
זה היה נראה כמו גן עדן. ערמות של כיכרות לחם ענקיים וטריים מזדקרים כמו הרים, ריח מתוק של קרואסונים דביקים, עוגות גבינה רכות שהייתי יכול לגור בתוכן שבוע ולכרסם אותן מבפנים. נחתי על עוגיית שוקולד-צ׳יפס ענקית על אחד השולחנות והכנסתי לפי פירורים מהמשטח עליו אני עומד. חלומו של כל גרגרן, אם לא הייתי כל כך עצוב בטח הייתי מאוד שמח. ממזרים הזבובים האלה.
בעודי נהנה מהשפע המוגזם ביותר שפגשתי בחיי, הבחנתי שאני עומד על העיתון של הבוקר. מישהו בטח פתח את הבוקר שלו עם עוגייה נפלאה, כוס קפה חם ועיתון, התעדכן על צרותיהם של אחרים ואז המשיך ליומו החף מצרות. 
פתאום נסתם לי התיאבון. העיתון של יום למחרת התאונה. יהיה כתוב עלינו? אולי אני יכול לגלות מה מצבה?
התעופפתי קצת למעלה בניסיון להצליח לקרוא את האותיות הענקיות.
אף מילה על התאונה.
למעשה, בדיוק אותו עיתון שקראתי אתמול בבוקר. לזה הם קוראים חדשות?
בעצם, בדיוק-בדיוק אותו עיתון שקראתי אתמול בבוקר. הסתכלתי על התאריך בראשית העמוד. התאריך של אתמול.
למה שמישהו יפתח את הבוקר עם העיתון של אתמול? ליבי החל לדפוק במהירות. האם יכול להיות ש…? הפניתי מבט מהיר לטלוויזיה הדלוקה על תכנית בוקר משעממת, התאריך ליד סמל הערוץ, התאריך של אתמול!
יתכן שנרדמתי לכמה שעות או ימים והתעוררתי… בעבר?
אבל למה לא בעצם, אם יתכן שהנשמה שלי עזבה את גופי ונכנסה לגופו של חרק שעיר, יתכן שהיא גם נסעה בזמן!
ההיגיון שהכרתי גם ככה נטש את עולמי, אני מסוגל כבר לקבל הכל.
כאב לי הראש. ביממה אחת הספקתי למות, להיוולד מחדש בתור זבוב, ללמוד לעוף ועכשיו אני גם נודד בין מחוזות הזמן. זה כבר יותר מידי בשביל יצור קטן ופרימיטיבי כמוני.
בחנתי את הסביבה מחדש, הפעם מנקודת מבט מתנשאת של אחד שיודע, אחד שכבר הילך על המרצפות האלו באיזה עולם מקביל בעבר ויודע מה הולך לקרות. הכל נראה אותו הדבר.
מעניין אם אפשר ללמוד לשלוט ביכולת הזו, כמו בתעופה. זה יכול להיות לא נורמלי, אולי אני אוכל להיות זבוב על הקיר של מרילין מונרו? לצפות בהכרזת העצמאות? בהופעה של אלביס? היי, אני אוכל למנוע את נפילת התאומים? למנוע מחווה לנגוס בתפוח? מאמא ואבא של היטלר להיפגש???
 
אולי אני יכול למנוע את התאונה שלנו?
 
…
 
אני חייב להזהיר אותה. אני אגיע מהצד המזרחי ואכנס דרך החלון, עדיין בוקר, אני יכול להספיק, היא בטח בדיוק התעוררה.
איך אני אסביר לה שאסור לה לעלות איתי על האופנוע? אני אנסה למשוך את תשומת ליבה, ואז אעוף לחלון ואתעופף בצורת איקס. היא תבין, זאת לא התנהגות נורמלית לזבוב, היא ישר תבין שמשהו קורה פה. ברגע שאגרום לה להבין שאני לא סתם זבוב, אתקרב אליה לאט ואסתכל עליה, אסתכל לה בעיניים והיא כבר תבין שזה אני. אצייר איקסים באוויר, לא אתן לה לגשת לחלון. אני הולך למנוע את האסון הזה שהמטתי עלינו. אלוהים נתן לי הזדמנות לתקן ואני הולך לנצל אותה. אני חייב להזהיר אותה.
זה נשמע הזוי, אבל יש לי הרגשה שהיא ישר תזהה אותי, לי ולה יש חיבור גם בלי מילים. זה הסיכוי היחיד שלי להציל אותה.
 
 
…..
 
מאז שהתחלתי לעבוד במשרד, אני אוהבת פעם בחודש לקחת יום חופש מהעבודה, להכין לי כוס קפה טוב במכונה, לנעול את הדלת ולהסתגר במיטה עם מגזיני אופנה. אני מאמינה שלכל בחורה מגיע פעם בכמה זמן יום כיף פרטי עם עצמה ועם ווג.
חודש אפריל מביא איתו ניחוחות של אביב וקרני שמש של בוקר מאוחר פורצות לחדרי מהחלון ומלטפות את פניי.
הרחוב למטה שקט במיוחד היום, והשקט הנפלא הזה ממלא אותי בשלווה אמיתית.
רק הזמזום הזה, משגע אותי.
אני מתעלמת באלגנטיות מאדון זבוב שהחליט להרוס לי את הבוקר וממשיכה לסקור לנז׳רי צרפתי.
רון התקשר מוקדם יותר ואמר שיש לו הפתעה בשבילי.
מעניין מה הפעם.
אני לוגמת מהקפה ומעבירה עמוד. למה הוא לא יכול להיות רועש במקום אחר? הוא יכול לעופף לו לאן שרק ירצה במקום להפר את שלוותי.
שתי צפירות נשמעות מלמטה, ובאותו הרגע הזבוב העקשן מתקרב לאוזניי, וגורם לי לשפוך מעט קפה על הסדין. עכשיו כבר באמת התעצבנתי. אני לא רציתי להגיע למצב הזה, אבל אתה ביקשת את זה אדוני!
פלאק!!!
אני מנגבת את המגזין משאריות הזבוב, משרבבת את ראשי החוצה וצוחקת כשרואה את רון המשוגע הזה יושב על אופנוע.
״מה את מתגלגלת שמה?״ הוא מחייך, ״בואי לסיבוב״.