כנגד כל הסיכויים – פרק 1

"רוז! החברים שלך מחכים לך למטה!" צעקה אלי אמא. לקחתי את התיק ויצאתי מהחדר.
"ג'ימי איתם?" שאלה אמא.
כן." עניתי. אמא צקצקה בלשונה.
"תסדרי את השיער. ותתאפרי." היא אמרה.
"אמא די!: נאנחתי. אמא חייכה ונישקה אותי על המצח.
תהני בבית ספר." אמרה אמא ואני יצאתי מהבית. ג'ימי הוא אחד החברים הכי טובים שלי, וההורים שלי חושבים שאנחנו "הזוג המושלם". סיוט.
לא שיש לי בעיה עם ג'ימי, הוא מצחיק וחמוד וגם די חתיך, אבל אני לא מצליחה לראות את עצמי יוצאת איתו – או מתחתנת איתו, בניגוד להורים שלי שכבר מחפשים לי שמלת כלה.
יצאתי מהבניין וראיתי את המכונית האדומה של מייקל. פתחתי את הדלת והתיישבתי ליד ג'ניפר. מייקל חייך אלי דרך המראה.
"היי רוזי." אמר ג'ימי.
"מה קורה?" שאלתי. ג'ניפר בחנה אותי.
"אווקיי, לפי המבט שלך, אמא שלך שוב רצתה שתתאפרי לפני שאת נפגשת עם ג'ימי. אני צודקת?" שאלה ג'ניפר.
"כן." נאנחתי.
"אל תדאגי רוזי, את יפה גם בלי להתאפר." ג'ימי קרץ לי. מייקל, ג'ימי וג'ניפר יודעים על השיגעון של ההורים שלי. לג'ימי זה לא אכפת, אבל מידי פעם הוא אוהב לצחוק עלי בגלל זה. תוך כמה דקות הגענו למגרש החניה בבית הספר. יצאנו מהמכונית וג'ניפר נישקה את מייקל על הלחי. לפני שלושה חודשים הם התחילו לצאת, מה שהכניס את ההורים שלי לסוג-של היסטריה שאני חייבת להתחיל לצאת עם ג'ימי.
נכנסו ביחד לכיתה והתיישבנו במקומות הרגילים שלנו – מייקל וג'ניפר ביחד, ג'ימי בשולחן לידם ביחד עם פול ואני לבד מאחורה. פעם ג'ימי ואני ישבנו ביחד אבל בגלל שדיברנו הרבה המורה העבירה אותו. ואם כבר מדברים על המורה…
"שבו במקומותיכם." הוא אמר ברגע שנכנס לכיתה. רוב התלמידים שנאו אותו, אבל אני מסתדרת איתו. יש לי מין כשרון להסתדר עם כולם.
"כמו שרובכם יודעים, משפחת קלמן עברה דירה לפני שבועיים, ובמקומם הגיעה משפחה חדשה. למה זה מעניין אתכם? כי יש לאותה משפחה ילד בגיל שלכם, והוא יתחיל ללמוד כאן היום." אמר המורה וכולם הריעו. תלמיד חדש זה אירוע נדיר בעיירה הקטנה שלנו. המורה הרים יד וכולם השתתקו.
"ועכשיו – היסטוריה. מי יודע לומר לי מה זה צלבנים?" שאל המורה. כולם שתקו. אף יד לא הורמה. המורה נאנח, הסתובב, וכתב על הלוח בגדול "צלבנים." טוב, אני חושבת שזה "צלבנים", כתב היד שלטו לא קריא בעליל.
"הצלבנים היו…" המורה התחיל לנאום ואני סיכמתי כל מילה. כשהיה צלצול, המורה יצא מהכיתה.
"וואו! תלמיד חדש!" אמרה ג'ניפר.
"כן, זה ממש מגניב." אמרתי.
"שמעתי שקוראים לו אריק פבסנדר." אמר מייקל.
"איך אתה יודע?? אמא שלי אמרה שהם הגיעו אתמול בסביבות אחת בלילה." אמר ג'ימי.
היום בבוקר, לפני שיצאתי לבית ספר ראיתי את אמא שלי מדברת עם זלדה." אמר מייקל.
"עוד פעם היא?!" נאנחה ג'ניפר. זלדה היא זקנה בודדה ורכלנית, היא יודעת כל דבר שקרה בעיירה עוד לפני שהוא קרה. לשמור דברים בבטן זה לא הצד החזק שלה.
"והמידע של זלדה תמיד אמין. מה היא אמרה?" שאלתי.
"היא ראתה את האמא קוראת לו לעזור עם הארגזים." אמר מייקל.
"היא אמרה עוד משהו?" שאלה ג'ניפר.
"אני לא יודע. אמא שלי תפסה אותי מצוטט להן אז ברחתי למכונית." אמר מייקל וכולנו צחקנו. היה צלצול וכולם מיהרו למקומות, אבל במקום המורה לפיזיקה, אבל במקומה נכנסה היועצת. היועצת שלנו היא טיפוס מוזר. היא מרחפת, צריך להגיד לה משהו לפחות פעמיים עד שהיא קולטת, היא כל הזמן מדברת שטויות (לא שטויות של יועצות, שטויות-שטויות) ויש לה הליכה מוזרה – חצי הליכה חצי דילוג. פעם תלמיד הפיץ שמועה שהיא על סמים. אחרי שבדקו את הנושא לעומק גילו שאין סמים, וזאת ההתנהגות הטבעית שלה. היועצת דילגה לקדמת הכיתה.
"בבקשה תשבו." היא אמרה בקול גבוה ורחפני. כולם התיישבו בדממה.
"מה שלומכם היום?" שאלה היועצת. אף אחד לא ענה לה. היא חייכה חיוך ענקי.
"משחקים אותה קשוחים, הא? באתי לדבר איתכם על התלמיד החדש, שמו אריק פבסנדר." אמרה היועצת.
"הוא חתיך?" צעקה הת'ר, הפאקצה של הכיתה. כולם צחקו.
"מה דעתכם שאני אקרא לו ואתם תחליט לבד?" היא חייכה חיוך מסתורי. כולם הריעו ומחאו כפיים.
"תראו לו איזה נחמדים אנחנו! אריק! בוא!!" היא קראה. הדלת נפתחה. וואוו.
"תכירו את אריק." חייכה היועצת.