"כן המפקד." 2- פרק 2: "משחק מבטים."

"דן!" אני אומרת אליו בקול רם ומסתובבת אליו כאשר אני עוצרת את המכונית,
"אתה תפסיק עם מיד." אני מורה עליו בקול שולט ומחזיקה ביד הימנית שלו שמרביצה לג'ון.
"זה הוא!" דן צועק אלי וג'ון מתחיל לבכות מהלחץ,
"אני רוצה לראות שעוד פעם אחת אתה מרים יד על ג'ון." אני אומרת אל דן כשהראש שלי עדיין מופנה אליו.
דן מסתכל עלי ברוגז ומשלב את ידיו תוך כדי שהוא נצמד אל הדלת הנגדית לג'ון ומסתכל בחלון.
אני מסתכלת עליהם לכמה רגעים ומסובבת את ראשי בדיוק אל האור הירוק שהתחלף בדיוק ונוסעת בעזרת הוויז.

אני עוצרת את המכונית כאשר הוויז מסמן לי שזה המקום ואני בוחנת את הבניין בצפון תל אביב המרשים שמולי.
אני סורקת לעוד כמה רגעים את הבניין שמולי ומתמתחת מעט במקומי,
"בנים לצאת" אני אומרת תוך כדי שאני מפנה את ראשי אליהם ומבחינה בשני הבנים שרדומים ועל הראשים שלהם ששעונים על החלון..

אני דופקת בחוזקה בפעם הרביעית.
"לעזאזל." אני מסננת בין שפתי ומצמידה את דן יותר קרוב לברך שלי,
"יפיוף אתה רוצה הביתה?" אני מתכופפת לכיוון דן כג'ון הרדום ביד ימין שלי.
דן מהנהן אלי בשלילה ומחזיק עדיין את הרגל שלי ואפשר לשמוע פתאום צרור מפתחות בתזוזה עד שנפתחת דלת.
אני מרימה את מבטי אל לאון שלבוש בטרניג בצבע אפור בהיר וחסר חולצה כלל.
פשוט ערום בחלקו העליון,
קעקועים רבים מופשטים על גופו החסון והשרירי עד אל הצוואר ובצוואר מופיע הקעקוע המפורסם שלו שנהג לתפוס את תשומת ליבי מאז ומתמיד.
"לאון." אני מעקמת את שפתי הבשרניות ומשתדלת להסתכל בעיניו.
"לא.." לאון אומר כשהוא מותח את שפתו התחתונה מבושה ומסתכל ברשלנות באיפון שלו שבידו את השעה.
"אלוהים יסמין." הוא מתקרב מעט ואני לוקחת צעד אחד אחורה ודן מתעורר מהתזוזה שלי מהשינה בעמידה שלו.
"זה בסדר לאון." אני מהנהנת אליו ולוקחת את צעדי בזהירות לאחורה.
"אני רוצה להישאר.." דן אומר בקול רעוע, משחרר את ידו מהברך שלי והולך לכיוון הבית של לאון.
אני מסתכלת לרגע על דן ומהססת שהוא ככה מתמסר אליו.
אני מרימה את מבטי אל לאון ומביטה בעיניו כאילו הוא לעולם לא היה החבר הטוב ביותר שזכיתי להכיר,
כאילו הוא לא היה אחד מהאנשים שהכי דאגו לי.
לאון מכווץ את עיניו באטיות ועיניו הלא מבינות מנסות להבין למה אני כלכך נרתעת.
"אני גורם לך לחוסר נוחות?" הוא מסתכל עלי לכמה רגעים ומסתכל לרגע על גופו החשוף, הוא הולך צעד אחד לאחור ומתקדם כמה צעדים אל עבר כיסא שמונח מעליו ג'קט שמשלים את חליפת הספורט שלו האפורה ושם אותו.
אני מסתכלת עליו מתקדם לעברי ומושיט את ידיו לעבר ג'ון, "תני לי את הדוד שלי" הוא אומר בחיוך לעברי ואני מחייכת חיוך קטן,
שולחת את ג'ון הישן אל לאון ומסתכלת על מעשיו.
"מי האמין שתהיה כלכך דומה לאבא שלך.." לאון מסנן בין שפתיו וחיוך קטן על שפתיו אומר הכל,
אומר כמה הוא אוהב את אחיו,
לא חושבת שזכיתי להכיר כזאת אהבת אחים בחיי.
זה גורם לשרירים הלחוצים שלי להשתחרר ולהיות אולי יותר רגועה שהוא ככה קרוב אל ג'ון.
"בואו תיכנסו יסמין." לאון אומר אלי כשהחיוך עדיין לבוש על פניו הגבריות ,היפות והכובשות.
אני מהנהנת אליו בחיוך קצר ונכנסת אל פתח הבית תוך כדי שאני מרימה את דן אל ידי והוא נוחת עם ראשו אל הכתף שלי,
למה אתם חייבים להיות עייפים עכשיו?
ילדים מעצבנים.
אני סורקת את הבית המרהיב שנראה אל עיני.
מצד ימיני יש סלון שמפואר בספות בצבע שמנת נעים לעין וספרייה מולו,
לצד הספרייה פלזמה גדולה ומכובדת שעוד פועלת,
מול הפלזמה יש את הספות ומולן יושב שולחן זכוכית עדין שמעליו יושבים כמה בקבוקי בירות מחוסלים.
אבל זה לא מה שתופס את העין שלי.
אני מתקדמת אל הסלון המרהיב ומניחה בעדינות את דן, מתקדמת אל עבר החלון הענק בעדינות שנעלי הבובה שלי מקישות בעדינות על הרצפה המבריקה.
אני מסתכלת על החלון הענק שמשקיף לכיוון הים של תל אביב.
"פאק זה מהמם לאון.." אני ממלמלת ומסתכלת על כל האורות של תל אביב העמומים,
אפשר להבחין בחנויות הפועלות ובאנשים הקטנים שמתרוצצים,
בגלים שרחוקים מאיתנו מעט אך כלכך מרהיבים.
אני מרימה את מבטי אל הכוכבים היפים והירח המלא שנראה מולי ומאיר אותי בצורה מיוחדת בגלל האורות המכובים בבית של לאון.
אני מרגישה את האור של הירח בדיוק עלי,
כאילו שמכל דבר, הירח בחר לסמן אותי
זה ממלא.
זה ממלא אותי בתחושות שאיני מכירה.
צמרמורת קלה עוברת בין מהזרועות שלי אל האמה ואני ממשיכה להסתכל ברוגע מוחלט אל הירח,
"את נראת כלכך שונה.." לאון אומר אלי ברקע ומופיע פתאום לצידי,
אך האור מתעקש להאיר בצורה ברורה רק עלי,
אני מסיטה אט אט את מבטי אל לאון ומסתכלת בעיני השקד שלו ו בשיער היפה שזרוק ברשלנות מהפנטת לאחור.
אני מסתכלת עליו לשניות אחדות ומחייכת חיוך קטן אליו, מנסה לשבור את הרוחניות שנכנסתי אליה,
"אני מקווה שלטובה.." אני אומרת ומצרפת אל מילותי גיחוך קל ולאון ממשיך להסתכל עלי בלי לומר דבר,
הוא מסתכל בעיני בחוסר בושה כלל ורק עליהן,
כאילו הוא מנסה להעביר אלי משהו אך איני מצליחה להבין את כוונתו.
"מה יש לך לומר?" אני מכווצת מעט את עיני בשביל להבין טוב יותר את המבט העמוק הזה שלו.
"הייתי אצל גו'נתן לפני שבוע." הוא אומר אלי ואני מרגישה את הצביטה החזקה שליבי מקבל ברגע שהוא אומר את זה.
"הוא עדיין במחלקה הכרונית," לאון אומר ואני רואה בעיניו את החוסר נחת הזה כשהוא מדבר עליו,
"הוא לא במצב טוב.." לאון מסיים ואני מסתכלת עליו כשהדמעות בעיניים שלי באות משום מקום ובלי התראה.
לאון מסתכל עלי ולוקח צעד אחד אלי.
אני מצליחה להרגיש את החומה שיצרתי מימנו מתחילה להיסדק
אני מצליחה לשמוע את הלבנות יוצאות מן החומה,
נשברות לרסיסים.

אני מסתכלת בעיניו ומרגישה דמעה אחת קטנה שזולגת על הלחי המאופרת שלי.
"אוי אלוהים אני בטח נראת נורא." אני משפילה מהר את מבטי למטה ומנסה לנגב את האיפור שנמרח.
אני מרגישה אצבע זעירה מושכת פניו מהסנטר אל פניו של לאון,
האישונים שלו ננעצות בעיני ואני מרגישה את האהבה הזאת שהוא מעביר אלי,
בלי לומר מילה,
הוא אף פעם לא היה צריך לעשות יותר מידי בשביל להעביר אלי את התחושה שהוא אוהב אותי,
יותר מכל דבר.

"למה אתה מסתכל עלי ככה לאון?" אני מכווצת את עיני בעדינות ומטה את ראשי לכיוון הכתף שלי בעדינות, אני מנסה להראות תמימה במשחק הזה.
"למה?" הוא מרים את גבותיו ומשחק איתי משחק שבו אני צריכה לגלות,
למה הוא מסתכל עלי ככה.