"כן המפקד." פרק 9- חלק 1: "בית על הים"

לאחר 20 דקות של נסיעה הגענו לתל אביב, לא חשבתי שבאוטו זה כלכך קרוב, בטח זה מאוד נוח.
אנחנו נכנסים אל תל אביב, השעה 9 בערב והכל זורם, הכבישים מלאים במכוניות ואוטובוסים, אנשים מתרוצצים, אני כלכך אוהבת את העיר הזאת. היא כלכך חיה.
לאחר כמה דקות המפקד נכנס לאולם אירועים צמוד לחוף, יש שלט גדול ורשום "בית על הים", המקום נראה יוקרתי למדי. חלום של כל אישה להתחתן כאן.
האוטו נעצר לאט ואני יוצאת, עייני סורקות את המקום המפואר והמפקד יוצא אחרי, מכונס בתוך עצמו. למה באתי.
המפקד מתקדם אל הכניסה ואני אחריו, אני לוקחת צעדים גדולים יותר ומצמצמת את הפער בנינו,
הוא מסתכל עלי לרגע ומחייך מעט, אני מחייכת אליו חזרה ולא מבינה אותו.
פעם מתייחס ופעם אחת שוכח מקיומי.
בצידי הכניסה עומדים שני שומרי ראש, אני מסתכלת עליהם ואחד מהם לא מחסיר חלק שלא הסתכל עלי. אני מתעלמת מזה ומתרכזת בלהיות לצידו המפקד,
"שם?" השומר אומר, לוקח את הרשימה הארוכה שבתוך פנקס גדול,
"גו'נתן ווקר." הוא אומר, השומר מסתכל ברשימה ולאחר כמה שניות מהנהן אלינו.
המפקד שם יד על גבי ומושך אותי בעדינות אל האולם, כשאנחנו נכנסים הוא מוריד את ידו אל הגב התחתון שלי ומסתכל עלי, אך אני לא מרוכזת. המקום הזה מדהים.
הבר ענק, עם כלכך הרבה סוגי שתייה, אפשר לראות את החופה במרפסת מחוץ לאולם הסגור, והים הגדול לפניה, התאורה עמומה וקלאסית.
לאחר כמה שניות של בחינה של המקום העצום והיפה הזה אני מחזירה מבט אל המפקד, הוא מסתכל עלי עם חיוך קל, עוד פעם החיוך הזה.
אני מחזירה אליו חיוך קל, "את אוהבת?" הוא מסתכל מסביב, אנשים עוברים לצידנו, כלכך הרבה אנשים.
"אתה לא מבין כמה." אני צוחקת מעט ומחייכת, הפלאפון שלי רוטט מהג'ינס ואני מוציאה אותו, אני רואה 2 שיחות שלא נענו ממייקל והודעה מדודה, אני מעלה את מבטי אל המפקד,
"אני עוד מעט אבוא" אני מסתכלת עליו והוא מהנהן בחיוב , הולך אל ההמון ונבלע שם.
אני מתקדמת אל המרפסת ומתקשרת למייקל, יוצאת אל רוח נעימה ורגועה, מזג אוויר מושלם. אני מתקדמת אל דפנות המפרסת ליד החופה ומייקל עונה,
"הגיע הזמן." הוא אומר בקול הציני שאני מתגעגעת אליו כלכך, אני צוחקת מעט ומעבירה את היד הארוכה והצרה שלי על ברזלי המפרסת,
"איך שם?" אני שואלת ברכות, מתעניינת
"את יודעת, מתנהגים .."
אני קוטעת אותו, "כאילו אני כלבלב קטן שנזרק מהבית שלו" , אני משלימה אותו הוא צוחק מהקו, אני צוחקת איתו ולאחר כמה שניות הצחוק שלנו נרגע.
"כן." הוא אומר בהסכמה וצוחק, אני מחייכת ומסתכלת על הים הגדול,
"אתה יודע," אני אומרת ומסתכלת אל הים הגדול, "הבעיות שלנו כלכך קטנות ליד הים הגדול.." אני אומרת בלחש, הוא שותק ולא מגיב. אפשר לשמוע את האנשים מהבית המאמץ קוראים לו, אני מחייכת קלות
"רק רגע!" מייקל אומר בקול רם "איפה את?" הוא שואל
"אני אסביר לך שאחזור אל הבסיס, אבל אני לא רוצה להישאר פה לעוד יומיים." אני אומרת בלחש, מסתכלת מטה
"אין בעיה יסמין, יום שלישי אני בא לקחת אותך ונראה איפה נהיה." הוא אומר,
אני מהנהנת לעצמי "אוקיי, תודה מייקל.." אני אומרת בלחש
"רק אל תהיי עצובה." הוא אומר ואפשר לשמוע שקוראים לו שוב, "אני אדבר איתך." הוא אומר ומנתק.
אני מסתכלת על השיחה מתנתקת ומכניסה חזרה את הפלאפון אל הכיס, מסתכלת על הים ומסתובבת, אני הולכת בין ההמון ומחפשת את המפקד.
לאחר דקות אחדות אני רואה את המפקד יושב בשולחן הגדול ביותר באולם, לפחות 15 אנשים יושבים בו וחלקם עומדים, אני מתקדמת אל השולחן ומניחה את ידי על הכתף של המפקד, הוא מרים את מבטו אלי ומסתכלים עלי חלק מהאנשים, שריקות נשמעות מהשולחן והוא מחזיר אליהם מבט, את המבט הזה שלו, שיכול לשתק אנשים. הם שותקים וחוזרים לעניינם,
"קרה משהו?" המפקד שואל, מבחין שאני מוטרדת בראשי.
"לא" אני אומרת,
המפקד קם ואחריו רוב השולחן, אני לא מבינה מה קורה והם מתקדמים אל עבר בן אדם מאחורי,
אני מסתובבת לאט ורואה גבר בשנות ה20 לחיו, עיניו בצבע שקד בהיר ושערו בהיר, הוא נראה טוב למדי וקעקועים מופעים לאורך צווארו וידו.
הוא מסתכל עלי ומתעלם לגמרי מהאנשים שעומדים מולו, מבטינו מצטלבים במשך 5 שניות ואני קופאת, פשוט מסתכלת והוא גם כן. אני מתנתקת את מבטי מימנו ומרגישה את ליבי דופק על 180.
המפקד מבחין בזאת ואני מרגישה אותו עדיין מסתכל עלי, אני הולכת אל השירותים במהרה וברשלנות בגלל העקבים שלי, אני מרגישה את המפקד הולך מהר אחרי ואני ממהרת עוד יותר ללכת לשירותים, אני נכנסת אליהם ורצה אל אחד התאים, סוגרת את הדלת מהר.