"כן המפקד." פרק 5: "עיניים בוערות בשנאה."

אני עומדת בח׳ , מסתכלת על המפקד
״איך הייתה השבת שלכם.״
מאיה מרימה את ידה ומחייכת, המקפד מסמן לה עם הראש לדבר.
״קרה לי משהו ממש מוזר ״ היא צוחקת מעט ולוקחת את צומת הלב של כל הח׳
״מעולה.״ המפקד קוטע אותה,
היא מסתכלת עליו ומסתכלת עלינו חזרה ״מכיוון שהיה לי זמן, תמיד רציתי לעשות בוק של דוגמנות, אז החלטתי שבשבת הזאת אני הולכת לסטודיו.״ היא עוצרת לרגע ומסתכלת עלי בחיוך, זה כבר מתחיל להפחיד אותי
״והיה שם מישהו מבוגר שפיתחנו שיחה, והוא שאל אותי מאיזה גדוד אני, ומסתבר שגם אותך הוא מכיר יסמין.״
אני מגחכת מעט, מנסה להבין מה היא לעזאזל רוצה מימני, אני מסתכלת על הרצפה ומחכה שיעברו הלאה
״למה הוא מכיר אותה?״ המפקד אומר,מסתכל עלי לשנייה וחוזר להסתכל עליה
״כי ..״
״שתקי.״ אני קוטעת אותה והעיניים שלי נפקחות, למה אמרתי את זה.
המפקד מסתכל עלי ואני מרימה את המבט אליו לאט, אני מרגישה את החיליים מסתכלים עלי וגם כן מופתעים,
אני יודעת שאני לא עוד סתם אחת בבסיס, וזאת לא משחצנות, באמת.
מבטנו משתלבים מאז מה שקרה,
״את תצטערי שאת הוצאת את המילה הזאת בח׳ שלי.״ הוא אומר בבירור וכולם מסתכלים עליו, אני מהנהנת, ״כן המפקד.״

״כן..״ אני מחזיקה בפלאפון, אני מסתכלת באבנים הקטנות באדמה היבשה,
״את לא חושבת שזה קצת חשוב, זאת המשפחה שלך״ דודה אומרת בקול חלש, היא לקחה את מוות של המשפחה מאוד קשה ״מתי את יוצאת לחופש?״ ואפשר לשמוע מהקו את בעלה אליאב מדבר עם אוראל הקטן,
״יש עוד מעט את פורים, אז אני מניחה שאני אשתחרר עוד לפני,יש לי רגילה״
״ועוד כמה זמן זה?״ אפשר לשמוע את דודה מתעסקת בדברים במטבח
״אני לא יודעת, אני אעדכן אותך.״ אני שומעת מישהו מתקדם לעברי ואני רואה את מייקל,
אני מגלגלת עיניים ומסתובבת אליו ״אני אדבר איתך דודה.״
״אוקיי נסיכה, תתקשרי אלי כשאת יכולה, מה שאת צריכה אני כאן.״
אני מחייכת מהאמירה שלה ומחייכת, אני מנתקת ומסתכלת על מייקל,
והמחשבה שלי היא איך אני סובלת אותו מכיתה י׳.
״לא באתי להציק.״ הוא מרים ידיים וצוחק מעט, עם כל זה שהוא מציק בלי סוף הוא אחד מהחברים הכי טובים שלי כאן, הוא תמיד היה ה׳חתיך מכולם׳, ובצדק.
״את יודעת שאני מציק לך בצחוק, אני לא רוצה שזה יראה אחרת.״ הוא צוחק טיפה ואני מתקדמת אליו, מחבקת אותו חזק וצוחקת מעט.
אני כלכך קטנה לידו, הראש שלי מגיע אל החזה שלו. הוא יותר משתי מטר אני חושבת, החזה שלו מנופח ואני מרגישה שאני נופלת בין שתי כריות נוחות.
הוא מניח יד על הראש שלי ומחייך, מנשק את ראשי ומסתכל עלי כשהוא מוריד את הראש מטה. ״אבל את ללא ספק, האישה הכי יפה שראיתי.״
אני מרימה את הראש ומחייכת לאט,
״אפרופו יפה, מה הפריע לך שמאיה תאמר בח׳? ״
״המפקד שלי לא צריך לדעת שאני מדגמנת, זה לא תורם בכלום הרי״
״אם את חושבת״ הוא מהנהן ושם יד על גבי,אני נצמדת אליו ומחבקת אותו חזרה.
אנחנו מתקדמים אל ההמון וכולם מסתובבים בין החדרים, נראים עסוקים, צוחקים על הדרך וזה גורם לי להיזכר בבית ספר.
אני מתעשתת, מנערת מעט את ראשי.
הדבר האחרון שאני רוצה לזכור זה התיכון.
המפקד יוצא מכיתה 2 (כיתות זה בעצם חדר שינה, וזה בנוסף גם חוליות בגדוד -חשוב לדעת להמשך הסיפור-)
מסתכל עליי ועל מייקל מחובקים, הוא מתקדם אלינו ,יורד מהמדרגות ומסתכל על מייקל.
״סידרת את החדר שלך?״
מייקל בא לענות והמפקד קוטע אותו
״לא. למה החברים שלך עושים את זה ואתה לא?״
״מתי אמרת לעשות את זה המפקד?״ הוא מתבונן בו, אני מכירה את מייקל,
הוא עצבני מבפנים אך מקרין רוגע כלפי המפקד.
המפקד מתקדם אליו והוא כלכך קרוב אליו, הוא מסתכל לו בעיניים.
״סליחה?״ הוא ממשיך להסתכל עליו בקרות,
״המפקד.״ אני אומרת
הוא מסיט אלי לאט את המבט שלו.
"אנחנו לא ידענו." אני אומרת בשקט וממשיכה להסתכל עליו
המפקד מסתכל עלי לעוד כמה רגעים, הוא מחזיר את המבט למייקל ומסמן לו עם הראש ללכת, מייקל מהנהן והולך הליכה מהירה לחדר שלנו
"את עוברת כל גבול אפשרי." הוא מתקדם אלי ואני צריכה לשתוק, זה מתחיל להיות חזק מימני הצורך להחזיר במלחמה כלפי החרא הזה.
"אני עוברת את הגבול?" אני מסתכלת עליו בעצבים, הוא בא להמשיך לדבר ואני קוטעת אותו. "הזין שלך נראה לי עבר את הגבולות שלו." אני מסתכלת עליו עם עיניים בוערות בשנאה.