"כן המפקד." פרק 3- "תוריד את המסכה."

"לא."
"למה לא?"
"ככה, תשחרר מייקל."
"אני לא מבין אבל."
אני מגלגלת את עייני וממשיכה ללכת לכיוון החדרים, מייקל הולך בצעדים מרושלים לעברי, מחזיק לי בחולצה ומושך אותי קלות אליו.
"אני באמת לא מבין אותך."
אני מסתכלת לו בעיניים במבט קודר ויורה, "תעז לגעת בי ככה עוד פעם ואני מבטיחה לך זה יהיה היום האחרון שתראה." אני ממשיכה להסתכל עליו.
"אני אוהב אותך עצבנית, את כלכך יפה." הוא צוחק ולא לוקח ממש את דברי ברצינות, בשנייה שאני באה להגיב אני רואה יד גדולה מחזיקה בכתף של מייקל.
"כדאי לך לעוף מפה לפני שאתה נשאר 5 שבתות." המפקד מסתכל עליו ומייקל מסתובב אליו ומציית במהירות, הוא זז הצידה והמפקד מסתובב "יש לך עד מחר לעשות לי הרצאה על הטרדות מיניות, איך זה מתבטא, ומה הדברים הגורמים לכך." המפקד אומר בקול רם והחיליים מסתכלים, מייקל מהנהן ומצדיע, והולך לחדר אוכל.
המפקד מפנה את מבטו אלי באטיות ומסתכל עלי, הגבות שלי מתכווצות לאט.
"מה עשית בשלוש בבוקר במלתחות." הוא ממשיך להסתכל עלי במבט בקר שלו,
ואני משתתקת,
אסור היה לי,
זה כלכך לא מתאים לי,
אולי בגלל שזה נראה לי שהוא מרוצה מימני,
והוא עוד מפקד חדש ,
אני צריכה למצוא חן בעיניו,
אני כלכך דפוקה.
"אני מצטערת המפקד, אני בחיים לא …" הוא קוטע אותי,
"די עם השטויות שיוצאות לך מהפה."
העיניים שלי נפקחות לאט ואני מהדקת את הלסת שלי.
"את נשארת שבת. טעיתי לגבייך."
האמירה הזאת גרמה ללבי להיצבט, "כן המפקד." אני אומרת בקול רם ומקבלת את העונש שלי בידיעה שאני צריכה ללכת להלוויה של המשפחה שלי.

"חצי דקה לח' "ליאם צועק, ואני רצה אל הח'.

~ [אחרי ארבעה ימים] ~

"יאללה עופי מכאן, אוהבת אותך." אני מחבקת חזק את אלה והיא מחבקת אותי גם, אני כלכך אוהבת את החיבוקים שלנו, היא כמו האחות שלי.
אנחנו משתחררות מאחת השנייה והיא יוצאת מהבסיס בריצה אל האוטובוס עם כל החיליים בבסיס שמוביל אותם בדרכם לבית ולאוכל של אמא.
אני מסתובבת והולכת לכיוון הבסיס, חשבתי לנצל את הזמן שלי בשבת הזאת ללכת למטווח.

אני דופקת בדלת של הקרוון של המפקד, אחרי כמה שניות אני שומעת צרור המפתחות בידיו ושהוא מסתבך לפתוח את המנעול, יוצא לי גיחוך קטן מהפה והוא פותח את הדלת, הוא מסתכל על החיוך שלי ומכווץ את הגבות, הוא עדיין כועס.
מעניין כמה זמן המסכה של המפקד הרע תישאר לו על הפרצוף.
"המפקד, …"
"יסמין." הוא עוקץ, מסתכל עלי עם העיניים הזוהרות שלו והסיכות והארונות הבולטים שלו שאני לא מצליחה להתעלם מהם ולהיות יותר ויותר מוקסמת כל פעם מחדש.
"אני צריכה שתעזור לי במטווח." אני אומרת בחדות, מרוצה מהצורה שאמרתי את זה.
הוא ממשיך להסתכל עלי לכמה שניות, "היום זאת ההלוויה של המשפחה שלך, למה לא אמרת לי?" הוא מסתכל עלי בקרות והשאלה הזאת מכה כל חלק שבגופי.
אני מסתכלת עליו ומכווצת את העיניים שלי. "מזה עניינך?" אני מסתכלת עליו.
"כי לא הייתי משאיר אותך שבת אם הייתי יודע את זה"
"אם לא אמרתי לך את זה, כנראה אתה אמור להבין שאני לא עושה לעצמי הנחות."
אני עולה מדרגה אחת ומתקרבת אליו, אנחנו יותר קרובים מתמיד מאז השבועיים שחלפו
"למה לי ללכת לשם, הם מתים. זה מיותר ללכת למקום שכולם עצובים בו." אני ממשיכה להסתכל לו בעיניים ,
אחרי כמה שניות מופיע למפקד טיקים (התכווצויות טווח זמן קצר בפנים/בגוף) בצדדי העיניים, אך אני מנסה להראות אדישה למצב וממשיכה להסתכל עליו, אני חושבת שהמפקד מראה רגש בעיניו.

טוב, לפחות העיניים שלו מראות.