"כן המפקד." פרק 18: "עיניים ירוקות לא נראות"

"אנחנו מחכים לשמות,
מחכים לשמוע את השמות של 12 החיליים המסורים שנפלו כקורבן של ה'.

חדר ההמתנה נראה כלכך מיגע כשאתה בתוכו,
כלכך הרבה בכי,
כלכך הרבה יסור.
אנחנו בחדר הזה מעל 15 שעות בלי לדעת אם המפקד בין הפצועים הקשים או שהוא כבר לא איתנו.
אני מרגישה את זה במוחי,
מרגישה את זה בעצמותי,
מרגישה את זה ברגלי שעומדות ליפול,
מרגישה את זה בבטני,
מרגישה את זה בליבי.

ואתם שואלים אותי אם זה קשה?
כשהמוח שלך מריץ תמונות של גו'נתן האהוב נופל בין אבנים גדולות וגופו היפה מתרסק?
לא זה לא קשה.
אני רגילה לזה אני מניחה …"

"איפה האמא?" רופא נכנס לחדר ההמתנה וראשי עולה מן המכתב.
אני מכניסה מהר את המכתב לכיס של המעיל שלי ורצה אל הרופא עם בל, ואיתנו עשרות האהובים של גו'נתן.
"אני כאן." היא בוכה בפראות ותופסת בחולצתו של הרופא, היא מיוסרת ואינה שולטת בעצמה, היא רוצה לדעת אם בנה חי.
אני מסתכלת עליה ואני מרגישה את רגלי עומדות לצנוח על הקרקע, אני מרגישה את חולשתי חזקה מידי.

הבית חולים התרוקן, השעה 03:40 ונשארו אחדים.
לאון, מוריס, 2 מפקדים לא מוכרים ובל.
כל אחד שקוע בעצמו, בל ומוריס מחובקים.
הרופא נכנס אל חדר ההמתנה והעיניים של כולם מופנות אליו, כולנו מופתעים והוא סוגר אחריו את הדלת.
"בלי להתנפל." הוא אומר ישר וכולנו קופצים ממקומנו.
"בבקשה." לאון אומר בקול זועק ואני מסתכלת בעיניו, הוא כלכך שבור ואני מרגישה את המחנק בגרוני מחזיק בי. כמו דיבוק.
"תבחרו מי הולך לבקר אותו, הוא יכול לשמוע אותכם אך הוא לא מגיב." הרופא אומר, אני מסתכלת על בל והעיניים שלי מתכווצות בעצב קודר,
בל מהנהנת אלי בבכי ופורצת בבכי.

אני נכנסת אל החדר, יש וילון שמסתיר את המיטה ואת המפקד.
רגלי מתחילות לרעוד והאדישות שלי למצב מתחילה להישבר.
הרופא מסתכל עלי לכמה רגעים יוצא לאט מהחדר והדלת נסגרת לאט.
אני מתקדמת אל הוילון ומזיזה אותו לאט.
אני מניחה את הידיים של השפתיים שלי ועיני נפקחות בבכי.
המפקד שרוע על מיטה לבנה וקרה, העיניים הירוקות שלו לא נראות כשהן עצומות וגופו כולו חבול, פניו לא נראות כמעט מפצעים קשים ואני מתקדמת אליו לאט.
כלכך הרבה זמן.
יוצאת לי יבבה גדולה שמתמשכת לבכי חזק, אני מניחה לאט את ידי בין השיער הארוך שלו ולא מאמינה שאני נוגעת בגופו הטהור.
"כלכך התגעגעתי .." אני אומרת בכאב רב, חזק ומיגע.
אני רוקנת עם ראשי אל חזהו הגדול ובוכה, בוכה את כל ה20 שנים שהספקתי לחיות ולסבול.
בכי עם כאב אמיתי, כאב אמיתי שלא הרגשתי מימיי.
אני מרימה את מבטי אליו ולא מאמינה שאני רואה אותו.
"תפקח את עינייך." אני אומרת ודמעותי כלכך גדולות שהן נופלות אחת אחרי השניה על לחיו.
"בבקשה." אני לוחשת ומחזיקה בחולצתו.
ואני מרגישה את הדיבוק יוצא מגופי.
"תתעורר." אני אומרת בקול רם וממשיכה לבכות, אני מתחילה להכות את גופו קלות ובוכה בחוזק.
"תקום כבר!" אני מתחילה להרביץ עם ידי על חזהו החבול וצורחת.
"אל תעזוב אותי." אני אומרת בקול ותופסת בידיים רועדות את חולצתו ומחזירה את ראשי אל חזהו.
אני מרימה רגל אחת ועוד אחת אל המיטה ונשכבת מעליו,מחזיקה בכפתיו ומחבקת אותו חזק.

אני מרגישה יד מלטפת את ראשי באטיות ומתעוררת מימנה,
יד אוהבת ורועדת.