"כן המפקד." פרק 16: "יסמין?"

לא מצליחה להירדם.
אני מזיזה את השמיכה והולכת לכיוון השולחן עבודה של המפקד.
אני עוברת דרך המראה שעל הדלת של הארון הגדול, אני מסתכלת על עצמי, עם גופיה לבנה ושקופה בלי חזיה, על התחתונים הקטנים.
אני מחזיקה לאט בקוקו שלי, ומשחררת לאט את הקוקו והשיער הגלי שלי מתפזר בין כתפי.
אני מסתכלת לעוד כמה רגעים על האישה שמולי, אני פושטת מעצמי לאט את הגופיה הקטנה וחופשת את גופי מול המראה, לאחר כמה שניות אני מורידה גם כן את התחתון ומסתכלת על מי שניצבת מול המראה.
בלי מסכות,
בלי הקליפה שעטופה סביבה בהדיקות.
אך אני לא מצליחה לאהוב את מה שאני רואה, פעם הייתי כלכך עם ביטחון.
כל מקום שהייתי הולכת בנים לא הצליחו להוריד את מבטם מימני,
מה קרה לי.
~~~

"רק רגע." אני מחייכת אל בל ויוצאת מהרכב, אני מתקדמת אל הדואר ומסתכלת לרגע על המכתב שבידי, אפשר לראות את התמונות המודפסות שלי של בל ודן מאתמול מבעד למעטפה.
אני משכילה את המכתב אל הקופסא האדומה שמלאה במכתבים.
אני בוהה לכמה רגעים בקופסא ומחייכת מעט, ומתקדמת אל האוטו של בל ונכנסת.
"אמא לא שלחה מלא זמן מכתב." דן אומר ברוגז, אני מסובבת את מבטי אליו ומסתכלת בעיניו בכועסות והפגועות, אני מחייכת אליו לאט ושולחת יד אל הלחי שלו, אני מלטפת אותה בעדינות והוא מזיז את ידי.אני מסתכלת עליו לכמה רגעים ומסובבת חזרה את גופי אל המושב, אני מסתכלת על הדרך ומעבירה יד על הנשק שלי.

אני מנופפת לשלום לבל ואל דן, הם מחזירים אלי ניפוף יד מאושר ונוסעים מהבסיס, נעלמים בנוף המדברי והמדכא.
אני ממשיכה להישאר שם לעוד כמה שניות ומסתובבת, אני רואה את מייקל מולי,
"איפה היית? למה לא ענית לשיחות שלי." הוא אומר בכעס ואני עוקפת אותו.
"מה הבעיות שלך." הוא אומר בקול ואני עושה לו אצבע שלישית ונכנסת אל הבסיס.
אני רואה את אלה מדברת עם כמה בנות ואז מבחינה בי, היא קמה מהספסל ורצה אלי.
אני צוחקת ממש ומחבקת אותה חזק.
"התגעגעתי אליך!" היא אומרת ואני מחבקת אותה חזק יותר וצוחקת.
"ח'!" סטס צועק וכולם מגיבים בחדות, שמים תיקים ומסתדרים.
אנחנו מסודרים בח', ומוריס מדבר עם לאון בצד, אנחנו מסתכלים עליהם בסקרנות.
לאחר 3 דקות הם מתקדמים אל הח' ומסתכלים עלינו.
"עוד 4 חודשיים אתם משוחררים מאיתנו לגמרי הא?" מוריס מגחך וכולנו צוחקים אחריו, מופתעים בדיוק כמוהו.
"עוד מעט שלוש שנים עוברים להם." הוא ממשיך לחייך וצוחק, אפשר לראות בעיניו שהוא מתפלא בדיוק כמונו.
כולנו מסתכלים אחד על השניה, עברנו ביחד כלכך הרבה.
"מוריס אתה עוד מעט מת." דניאל אומר וכולנו צוחקים איתו
"כשאני עשיתי קווים בלבנון, אתה עשית קווים במחברת" מוריס מוסיף ואנחנו צוחקים יותר, לאחר כמה שניות אנחנו נרגעים ומחויכים.
"תאמינו לי, אתם כמו הילדים שבחיים לא יהיו לי גדוד 4." הוא מחייך אלינו ואנחנו אליו.
"טוב." לאון אומר, נכנס בדבריו.
"התרגשנו וצחקנו, עכשיו בואו נדבר על השמירה הלילית שלכם הלילה." לאון אומר וחיוכנו נופלים.

אני נופלת עם גופי על המיטה ומרגישה את כל גופי תפוס לאחר השמירה המתישה, אני עוצמת עיניים ולאחר כמה שניות מסתכלת על השעה בשעון 03:48 , מעניין מתי המפקד יקבל את המכתב.
"יסמין." אני שומעת קול של גבר מוכר קורא לי מהדלת ומרימה מהר את ראשי מהכר בבהלה.