"כן המפקד." פרק 14: "טהור ומאיר עם כתמים."

"לא."אני אומרת בקול רם וכואב.
"אני לא יכול יסמין." מוריס נאנק מלראות אותי כלכך נואשת לדעת מה עם המפקד.
"עבר יותר משבוע!" אני צועקת, ההד במשדרו של המפקד נשמע.
"זה לא מה שחשוב יסמין, אני לא יכול לומר לך." הוא פוקד עלי, אך לא מסתכל לשניה אחת בעייני.
"הוא בסדר לפחות?" אני ממשיכה להסתכל על עיניו, הוא מסיט את המבט שלו אלי ומהנהן לאט,דאגתי צונחת לאט ואני ממשיכה להסתכל לו בעיניים
"את יודעת שאת כמו הילדה שלי יסמין. אני אעשה הכל בשבילך, אבל בבקשה מימך.
אל תבקשי מימני דברים שאסורים עלי." הוא אומר, אני בולעת רוק, ומהנהנת לאט, אני מסתובבת אל הדלת ויוצאת מן המשרד בלי לומר מילה.
אני הולכת בין החולות המדברים של הבסיס,
הולכת לכיוון הקרוון של המפקד.
אני עולה במדרגות הצרות ומתיישבת במדרגות הקרוון. אני לוקחת סיגריה מן הדגמח שלי ומדליקה.
"יס." קולו של מייקל מופיע, אני מסיטה את ראשי ורואה אותו מתקדם אלי,
"מה את עושה פה?" הוא מכווץ את גבותיו ומתכופף אלי לישיבת צפרדע.
"סתם, קצת שקט." אני מסתכלת עליו בחיוך, שואפת באטיות מהסיגריה ומסתכלת בעיניו שמתערפלות מהעשן שאני נושפת. הוא מהנהן אלי וקם לאט.
"סוף סוף יש קצת שקט מהמפלצת." הוא צוחק ,
"כשאתה צוחק עליו הוא מגן עליך." אני מרימה את מבטי אליו "אז כדאי שתסתום את הפה."
"אני צחקתי יס." הוא ממהר לומר,
"לך צחק עם השרמוטות כאן. הן יצחקו מכל דבר שתאמר." אני יורה.
למה אני מדברת ככה.
"וואו יסמין איזה אוצר מילים רחב פיתחת לעצמך." הוא אומר בכעס, אני קמה ומתחילה ללכת לכיוון השני.
"תשחרר מייקל." אני הולכת.

אנחנו עומדים בח', השעה היא 19:00 בערב.
מוריס אף פעם לא מאחר לח', או גורם לנו לחכות לפחות.
לאחר 2 דקות מוריס מתקדם עם מישהו לצידו, אי אפשר לראות את פניו והם רחוקים.
החיוך על שפתי עולה לאט, זה המפקד בטוח!
הם מתקדמים אלינו עוד והוא לובש כובע שמסתיר את פניו,
הם מתקדמים והוא מוריד לאט את הכובע שלו.
הלב שלי נצבט בחוזקה ואני רואה את הגבר המפחיד מהחתונה.
אפשר לראות את הקעקועים שלו מבצבצים מן הצוואר והוא מסתכל עלינו, הוא ומוריס עומדים בתוך הח' ובידו של הגבר המקועקע מעטפה.

אנחנו רצים, זוחלים, עושים מטווחים, מתפסים על חבלים ובעיקר מזיעים.

"משוחררים." מוריס אומר בשעה 21:47, כולם נאנחים ורצים אל המקלחות, אני מחפשת בעיני את אלה ויד תופסת בכתף שלי.
אני מסתובבת אל היד ומסתכלת על עיניים בצבע שקד הכי בהירות שראיתי, הוא נועץ בי את מבטו ואני נבהלת ונרתעת אחורה.
"לא הייתי עושה את זה במקומך." הוא מחייך אלי מעט ואני מכווצת את גבותי.
"מה." אני מכריחה את עצמי להראות אדישה אליו ולא להראות כלכך מפוחדת מהגבר המקועקע במדים.
הוא מושיט אלי את המעטפה שראיתי מתחילת האימון ואני מכווצת את גבותי.
"מה זה?" אני מושיטה לאט את ידי ורואה שכולם כבר מתעסקים במקלחות או בחדרים שלהם, רק אני והוא ברחבת הבסיס.
הוא מסתכל עלי לכמה שניות והולך לכיוון החדרים של המפקדים, אני מסתכלת על המכתב ומכווצת את גבותי.
יש במעטפה גלויה ותאריך מלפני יומיים, אני הולכת למקום מרוחק ופותחת תוך כדי בעדינות את המעטפה, אני מתיישבת לאט על הספסל שמרוחק מהחדרים של כולם, מוציאה מכתב מקופל שמלוכלך ופותחת אותו באטיות
"אני יודע שזה נראה אגואיסטי,
בחמש בבוקר הקפיצו אותי מן המיטה שלי בקרוון ואמרו לי שאני הולך למילואים.
הייתי צריך לארגן תיק ב15 דקות ולעוף מהבסיס לפני שכולכם תתעוררו.
כשיצאתי מן הבסיס רציתי לומר לך שאני הולך.
יש איתי אנשים טובים.
אבל זה לא למה אני רושם לך את המכתב.
יסמין.
אם אני לא אחזור, אני רוצה שאת תאמרי לאמא שלי על מותי.
מאז מותה של סופיה, היא לא צחקה ככה עם אף אחת שהבאתי,
לא שהבאתי בכלל, אבל בסדר.
יש לכם עוד מעט רגילה, אמא שלי תשמח לארח אותך. אני בטוח.
מקווה לשמוע מימך,
גו'נתן."

עיני פקוחות ואני מסתכלת על הדף המלוכלך והטהור שקראתי, אני מחייכת לאט ומצמידה את המכתב לחזהי, הרגשה טובה מתפשטת בגופי כאשר אני יודעת שהמפקד בסדר.
אני מחייכת לאט ומרימה את מבטי אל השמיים השחורים, אל אלפי הכוכבים שמנצנצים לכבודי, ואל הירח הלבן עם כתמים.
אפילו בדבר כלכך טהור ומאיר, יש כתמים.