"כן המפקד." פרק 13: "פלשבק"

(רציתי להסביר לגבי הפרק הקודם.
השלב שפתחתי בו שעברו שבועיים לאחר מה שקרה, ושהביאו לה יועצים ופסיכולוגים- יש חיליים שאחרי שהם הורגים מישהו הם נהפכים לחולי נפש, והם בעצם לא מוכשרים להיות כבר בצבא, הרי הצבא לא יקח סיכון. אז בדקו אם יסמין יכולה עדיין להמשיך, ועברו עליה שבועיים של הרבה חדירה לפרטיות שלה. היה חשוב לי לציין את זה.)

אנחנו עומדים בח', השעה 06:00 בבוקר.
"מצב שתיים." המפקד מוריס צועק ומתקדם אלינו, העיניים של כולם נפקחות בחיוך ואנחנו יורדים אל האגרופים. הפנים שלי מופנים אל הרצפה.

~~~
"אני שומעת." השוטרת אומרת והיא מרימה דף אחד כלפי מעלה.
היא נראת מבוגרת, בת 60 לפחות. יש בענייה מבט אימהי ובחולצתה יש המון סיכות של המשטרה. היא קוראת לכמה רגעים את הכתוב בדפה ומרימה את מבטה אלי לאט, היא מסתכלת על העורך דין ולאבא שיושב לצידי.
"אני חושבת שתשאיר אותנו לבד כרגע." השוטרת אומרת ומסתכלת על אבא, הוא מסתכל עלי ומחכה להסכמתי, אני מהנהנת אליו. אבא תופס בראשי ונושק אותו, הוא מתקדם לדלת ויוצא.
עכשיו זה רק השוטרת, אני והעורך דין.
"בת כמה את יסמין?" השוטרת מתמתחת במקומה ומשלבת את ידייה, מנסה להשרות לי ביטחון.
"עוד כמה חודשיים 18." אני אומרת,
העורך דין מסתכל עלי ורואה שאני משתפת איתה פעולה,מקשיב לי גם כן.
"את יכולה לספר לי בערך מה קרה?" היא אומרת ברכות, ממשיכה להסתכל בעייני.
"אם את יודעת למה את שואלת." אני אומרת בקול רם.
"את יודעת שזה לטובתך." העורך דין שלי מסתכל עלי, אומר גם הוא ברכות, אני מסתכלת עליו ואז מסיטה את מבטי אל עבר השוטרת, נראת רגועה למדי, מבטה רגוע ואוהב.
אני ממשיכה להסתכל עליה לכמה רגעים,
הם לטובתך יסמין, תדברי.
"אני מגיל 15 מדגמנת, אף פעם לא היה לנו כסף מיותר בבית,
ואני איך שהוא הצלחתי לפרנס את משפחתי." אני עוצרת לרגע, היא מסמנת לי עם ענייה להמשיך לדבר.
"התלהבו מימני בכלכך הרבה מקומות,
תמיד אמרו 'הילדה עם העיינים הכחולות ושיער הזהב' .
הייתי בכל מדינה אפשרית; בארצות הברית, זה המשיך לפריז, איטליה וגרמניה.
הצלחתי מאוד. הייתה החברה בישראל שרצתה אותי מאוד והם הציעו הרבה כסף.
הרבה מאוד כסף.
הגעתי לשם לבד, מיומנת כבר, שנה בתחום, לא צריכה שאמא תלווה אותי יותר." אני אומרת שאני בוהה בעט הכסוף שלה, התמונות רצות בראשי ועיני שורפות בכאב.
"החדר היה סגור." אני אומרת כשאני מרגישה את הדמעה הראשונה והגדולה זולגת על פני.
"היו מצלמות בכל מקום, שני גברים היו לצד המיטה המלאה בפרחים מיובשים, החדר היה אדום וחמים. הגברים היו בצבע עוד מאוד כהה והיו גדולים כלכך. רובאן, שליווה אותי אל החדר נעל את הדלת ואמר ' את תגיעי לפסגות ילדה' " אני מחקה אותו, שפתי רועדות ואני מרימה את מבטי אל השוטרת, היא ממשיכה להשרות לי ביטחון עם עינייה החומות והרגעות. "הייתי כלכך תמימה, הוא אמר לי להישכב על המיטה לצד הגברים."

~~~
"קומו." מוריס אומר בקול, אני יוצאת מן הפלשבק וקמה מהר.
השמש מתחילה לעלות באטיות, הציפורים מציצות והכל נראה כלכך רגוע ושלו, אך לא בליבי.
"אתם בטח שואלים מה המפקד האהוב שלכם עושה כאן." הוא אומר והחיליים מגחכים, אך אני לא מסוגלת לצחוק, אני מרגישה בליבי שמשהו לא בסדר.
אני מסתכלת על מוריס והוא עלי, הוא כמו אבא שלי. לא במובן המופשט של המילה, מאז שאני בבסיס מוריס הוא דואג לי מכולם.
הוא מסתכל עלי לכמה רגעים ומכווץ את העיניים שלו.
"אני לא יודע אם אתם יודעים או מעודכנים, אבל המצב התחמם בעזה." המפקד מוריס מעביר יד בשיער שלו.
"גו'נתן המפקד שלכם." הוא מסתכל עלינו, העיניים שלי נפקחות בבהלה קצרה, אני מסתכלת מסביב ומבינה שהוא לא כאן.
"תתפללו חברים. הגיבור שלנו ברגעים אלו בסכנת מוות."