"כן המפקד." פרק 12: "ואני תוהה מה קורה כאן."

המפקד יוצא במהירות מן האוהל שלו כשבידו המכשיר קשר, המסתננים רואים אותו ורצים לעברו, הוא בלי כלי הגנה ואני מכוונת כמו שהמפקד לימד אותי, לא חושבת על ההשלכות ויורה 4 כדורים.

בשניה ששומעים את היריות כל האוהלים נפתחים ואני מסתכלת על המתרחש מסביבי, ולרגע מבינה שהמפקד היה קרוב אליהם. העיניים שלי נפקחות לאט ואני מתחילה לרוץ, את ריצת חיי.

אני רצה בין האבנים המתגלגלות מהגבעה ורצה אל ההמון שמסביב,
אני דוחקת את כולם לצדדים והולכת למרכז ההמון,
מפחדת ממה שאראה.

אני רואה את המפקד עומד בהתפלאות כשהוא רואה את שני המסתננים שנורו בראשם,
אני רצה אליו, מחבקת אותו.
הכל תדהמה מסביב והוא לא מגיב לחיבוק שלי, אני מרגישה את השוק שלו.
לאחר שניות ספורות הוא מניח את הידו על הגב שלי. הרעידות בגופי חזקו מימני והדמעות יורדות להן מעצמן.
המפקד מחזיק בי חזק יותר והחיליים מזעיקים עזרה, לאחר כמה שניות הוא מושך את עצמו אחורה ומסתכל לי בעיניים.
"אני בסדר. תנשמי." הוא אומר ברוגע, מנסה להרגיע אותי ומושך את השיער שלי לאחורה.
הוא תופס בי ומושך אותי בין ההמון.
הוא מחזיק בי כלכך חזק, אני מרגישה את הדאגה שבאחיזתו.
גופי עדיין רועד והוא עוצר, הוא מסתכל לי בעיניים ומנגב את הדמעות על פני, "את הצלת את חיי." הוא אומר, אומר בביטחון אך עיניו מראות אחרת, מראות חוסר ביטחון ובעיקר הלם.
"אני .." אני אומרת כשאני רועדת, מסתכלת לצדדים ומחזיקה בחולצה שלו.
"פחדתי לרגע שיריתי בך." אני משלימה לאחר כמה שניות, הוא מושך בשיער שלי לאט לאחורה ומהנהן אלי.
"את הצלת אותי." הוא חוזר שנית, מנסה להכניס את זה לראשי.
אני ממשיכה להחזיק בחולצה שלו. מסתכלים על אחד השניה, מתנשמים, המומים .
לאחר כמה שניות הוא מנקה את הדמעות שהרטיבו את כל לחיי עם האגודל שלו, עיני נעצמות באטיות ואני נאנחת אנחת כאב.
"זה בסדר." הוא אומר, אני פוקחת את עיני כשאני רואה את עיניו הירוקות נוצצות אלי מאור הירח, יש בהן משהו שמשרה בי שלווה, אני נרגעת.
לאחר כמה שניות מייקל רץ לכיווננו, המפקד מסתכל עליו כאשר הוא מחזיק עדיין בגבי.
מייקל מסתובב ואני מסתכלת עליו,
אני מפנה את מבטי אל המפקד ומשחררת את אחיזתי מהחולצה שלו, הוא מוריד לאט את ידו מימני .
~~~

"עברו להם שבועיים, מה לא הביאו לי. פסיכולוגים, יועצים, את המפקד לשעבר מוריס, את דודה.
הם לא מבינים שאני בסדר. אני חושבת לפחות", אני עוצרת, מסתכלת על המפקד
"הם ניסו לפגוע בך. אבל בסדר, אני יכולה להתבכיין ולומר למה זה מגיע לי." אני עוצרת לרגע,
המפקד מסתכל עלי וזז מעט בכיסא שלו, ממשיך להקשיב לי "אבל זה החיים שלי. אני הייתי אמורה להיות בכלל קצינה, להשפיע על אנשים. להגיע רחוק." אני אומרת והמפקד מסמן לי לעצור, הוא יושב מולי בשולחן במשרד שלו.
"בת כמה את יסמין, 20?" הוא אומר, ממשיך להסתכל לי בעיניים.
"יש לך כלכך הרבה על מה להשפיע." הוא משלים, פותח את רגליו ומקדם עם גופו אל השולחן, אני ממצמצת בעייני בחוסר הבנה, ממשיכה להקשיב לדבריו.
"תראי אותך." הוא מסתכל עלי ובוחן אותי לרגע עם עיניו, הוא מגחח מעט.
והנה הגיע הזלזול. אני מושכת בלסת שלי ומסתכלת לצד.
"את יפיפייה." הוא יורה, זה גורם לצביטה בליבי ואני ממשיכה להסתכל הצידה.מתרגזת.
"על מה את מתרגזת?" הוא אומר ברוגע, ובאדישות. מה שמאפיין אותו.
"על זה שאני אומר שאת יפיפייה? ושאת אצילית." הוא מוסיף, ליבי נצבט שוב ואני עושה לא עם הראש. אני באה לקום. "תשבי." הוא אומר בפקודה.
"תפסיק לשקר. תזבל למישהי אחרת את השכל." אני אומרת ברוגז.
"את יפיפייה יסמין. ואת אצילית. ואת מוכשרת. ואת בעלת טוב לב." הוא אומר.
למה הוא אומר את כל הדברים האלו.
למה זה טוב.
אני מסיטה את מבטי אליו. "אתה אמרת שאתה המפקד שלי, למה אתה אומר לי את כל הדברים האלו?" אני אומרת ומכווצת את גבותי.
הוא מסתכל לי בעיניים, עיניו לא מראות שום תשובה למה שאמרתי ואנחנו מסתכלים אחד על השניה.
"אני רק רוצה שתדעי את זה." הוא אומר את זה כבר ברכות, העיניים שלו אינן קשוחות

ואני תוהה מה קורה כאן.