כמעט מספיק- פרק 5

״ביי חמודה, נסיעה טובה״ אמא חיבקה אותי לפני שנכנסתי למונית.
״ביי אמא, אני אתקשר המון! מבטיחה״ חייכתי.
״ביי אחותי״ אשטון צעק ונופף לי לשלום, חייכתי אליו בזמן שאבא שלי חיבק אותי ונשק לראשי.
״אבא״ אמרתי ״תעשה לי טובה, תהיה קל עם אשטון״
״אני אשתדל״ אמר ״את לא חוזרת בשבת הבאה?״ הנהנתי לשלילה.
״אולי גם לא בשבת שאחריה, אני מנסה להתרגל למקום ולהיות רחוקה״ אמרתי בחיוך.
״אני גאה בך״ אמר ונכנסתי למונית.
כשנכנסתי חזרה האונבריסטה הייתה כמעט ריקה, היה יום ראשון בבוקר והשעה הייתה שבע, הלימודים בימי ראשון מתחילים בשעות הצהריים בגלל החזרה מהסופ״ש בבית, הנחתי את התיק באונברטיסה ויצאתי להסתובב קצת, לא ממש היה לי חשק ללמוד הבוקר ולהשלים את השיעורים והבטחתי לעצמי שלא אלך לישון עד שלא אגמור עם זה.
״היי״ חייכתי לעצמי לפני שהסתובבתי.
״היי״ אמרתי
״התגעגעת?״ ריין חייך אליי, לבוש מכנס טריקו וחולצה לבנה.
״ברור״ אמרתי והוא חיבק אותי, ריח הבושם שלו נטף ממנו בזמן שהוא ליטף את גבי ואני את חזהו בעדינות.
״גם אני״ אמר וחייך ״אז מה את עושה כאן כל כך מוקדם?״
״סתם, אני אוהבת שככה ריק פה, למדתי את זה בשבת הראשונה שלי פה״ חייכתי והתיישבתי על ספסל כשהוא לידי.
״צודקת״ אמר ״כנראה זאת אותה סיבה שיש לי, אין לי הרבה סיבות לדברים, אני יכול?״ שאל בזמן שהוא מניח את ראשו על ברכיי, הלב שלי פעם בהתרגשות אבל הצעד הבא היה לי, יכולתי ללטף את פניו בצעד אמיץ, או שלא לגעת בו וסביר להניח שהוא יקום.
החלטתי לקחת את העצות של אשטון וקלריס ולהקשיב גם ללב שלי.
הנחתי את ידיי בעדינות על הרקה שלו ומלטפת את עורו ביחד עם קבוצה שיער קטנה, בהתחלה לא הבטתי בו, הסתכלתי הצידה, רציתי לראות איך הוא מגיב, הוא שתק, הורדתי את ידי במבוכה.
״למה הפסקת?״ שאל ״תסתכלי עליי קנדל״ הבטתי בו במבוכה ״תמשיכי״ אמר והניח את ידי על אותו איזור.
ידעתי שיש בנינו משהו, מהרגע שהצצתי עליו במלתחות, וכל הרמזים הקטנים האלו מצידי וגם מצידו, זה באמת גורם לי לחשוב שהוא אולי ירצה לצאת איתי.
הסתכלתי קדימה כשאני מלטפת את שערו, לאט לאט מלטפת חלקים נרחבים יותר, את ידי האחרת הוא לקח ושיחק באצבעותיי.
הרגשתי ביחד, למרות שאנחנו לא.
״תסתכלי עליי״ אמר והבטתי בעיניו היפות ״יותר טוב״ הוא חייך.
״איך אתה כל כך בטוח בעצמך?״ שאלתי
״איך זה שאת לא?״ שאל בחזרה והעביר את ידיו על הלחי שלי.
״אז… ספר לי קצת על הצבא״ אמרתי בטון פלרטטני מעט.
״תגידי את זה שוב״ אמר וגרם לי למבוכה, התקרבתי אל פניו מעט.
״אל תביך אותי, גם ככה אני חדשה בכל הקטע הזה״ אמרתי בכעס.
״אוקיי, אז, אבא שלי איש צבא״ אמר ״הוא שירת המון המון שנים בצבא, אין לו תואר והוא הכיר את אמא שלי דרך ההורים שלו, אהבה ממבט ראשון״ חייכתי אליו ״הם התחתנו, אבא שלי חזר כל ערב הביתה, אני נולדתי בשלב כלשהו והם החליטו שילד אחד זה מספיק, המשכורת של הצבא לא מספיקה ואמא שלי עקרת בית, נתחלף?״ שאל והתיישב, אני השענתי את ראשי על ירכיו והוא ליטף את שערי.
״וזהו בעיקרון, אני לא הייתי תלמיד טוב אמרתי לך, עברתי בקושי, ידעתי שאין לי עתיד בזה והשחייה זה העתיד שלי, אני גם יודע שלא בטוח שאני אהיה שחיין שירוויח מהשחייה, אבל אני יודע שאני אנסה, גם ההורים שלי רוצים שאני אנסה, ואם לא אני תמיד אוכל לעבוד בעבודות זמניות״ הוא אמר הכל כמעט בלי נשימה, הוא היה כל כך להוט לדבר, לשתף מישהו.
״ריין״ אמרתי ״למה… כאילו איך…״ מלמלתי
״איך אני מספר לך את כל זה?״ שאל
״כן״ אמרתי
״כי אני מרגיש שאני יכול לסמוך עלייך ו…כי אני רוצה״ אמר וחייך אליי ״יש מסיבה מחר בערב, את חושבת שתרצי לבוא איתי?״ שאל.
״כאילו… שנלך ביחד?״ שאלתי בהתרגשות קלה, אני בת תשע עשרה למה אני מתנהגת כמו ילדה בת ארבע עשרה?
״כן״ אמר והנהנתי ״ניפגש כאן בתשע וחצי?״
״אתה מתכון שלא נתראה עד מחר בערב?״ שאלתי והשמעתי תלותית למדי, מיד התחרטתי על כך.
״את תמיד יכולה לחכות לי ליד המלתחות״ אמר בחיוך וגרם לי להתרומם, הוא קם ״אני צריך להתארגן לאימון, נתראה״ הוא אמר בקלילות ורץ משם לכיוון המגורים שלו.
נכנסתי לחדר שלי.
״היי״ אנה חייכה אליי חיוך קטן ״אל תשאלי מה קרה״
״לא שואלת״ אמרתי.
״אז את לא תתפלאי למה קלריס לא תגיע השבוע?״
״קלריס לא תגיע השבוע?״ אמרתי מבועתת, היא הדבר הכי קרוב לחברה שיש לי כאן.
״אני וקלריס גרות באותה עיר אז החלטנו ללכת לאכול במסעדה, ומסתבר שהיא אלרגית לאחד התבלינים״ היא התחילה לצחוק צחוק מתגלגל עם דמעות.
״מה מצחיק בזה?״ שאלתי משלבת את ידיי על חזי.
״היית צריכה להיות שם! היא הפכה לסגולה״ היא צחקה ״בקיצור היא מאושפזת…״
״אנה״ אמרתי בכעס ״תסתמי אוקיי?״
״אוקיי ריגשי״ אמרה והמשיכה לצחוק.
סימסתי לקלריס הודעה עם החלמה מהירה כי לא רציתי להפריע לה.
נכנסתי לחדר אוכל לארוחת הבוקר, לקחתי קצת ירקות וגבינות והכנתי כוס קפה, ישבתי בשולחן ליד כמה מהתלמידים שאיתי בקורס ולא ממש ניסיתי להשתלב בשיחה.
״קנדל״ הרגשתי יד על כתפיי וגלגלתי עיניים.
״תעשה טובה לשנינו ותלך?״ אמרתי לבראיין.
״אני צריך לדבר איתך״ אמר מביט בי
״אני לא מעוניינת״ אמרתי.
״נוו באמת קנדל״ אמר
״תעזוב אותי״ הרמתי את הקול מעט.
״הכל בסדר כאן?״ זה היה לוגן שחייך אליי חיוך צדדי.
״כן״ אמר בראיין.
״קנדל?״ שאל
״הלך לי התיאבון״ אמרתי לוקחת את המגש ומפנה אותו, מזגתי את הקפה לכוס חד פעמית ויצאתי החוצה.
הלכתי בצעדים גדולים, מתרחקת משם, החוצפן הזה.
נתקעתי בגוף מוצק והקפה שלי נשפך על שנינו.
״אוי אני מצטערת..״ מלמלתי והרמתי את מבטי למבט מוכר, כריסטינה ״היי״ חייכתי ״מצטערת״ אמרתי שוב.
״את לא זאת שאשכרה חושבת שריין שם עליה?״ שאלה והרמתי גבה.
״סליחה?״ שאלתי
״נוו את יודעת.. ריין, השחיין החתיך והמושלם?״
״מה את רוצה כריסטינה?״ שילבתי את ידיי כליבי דופק בחוזקה.
״כלום, אני בצד שלך, ריין פגע בכולנו, בכל בחורה ובחורה שהוא יצא איתה, ואמרתי לך, הוא בדרך כלל יוצא רק עם… אל תעלבי, בחורות שנראות ממש ממש טוב, גם בדרך כלל הן מבוגרות ממנו, בטוחות בעצמן אם את מבינה למה אני מתכוונת.
בכל אופן הוא שבר לכולן את הלב ופגע בהן, חלק מהן אפילו עזבו את האונברסיטה בגללו והיו כל מיני שמועות על דברים שהוא עשה, הוא סטוציונר והוא לא יעזוב מישהי עד שהוא יקבל את מה שהיא רוצה״ היא עצמה עיניים והביטה בי במבט מתחנן, אמין ״גם אני חשבתי לעזוב״ היא אמרה ועינייה נצצו, שיחררתי את ידיי ״והוא תמיד עושה את זה מחדש, אוף יש לי סחרחורת״ אמרה ״אני מקווה שתעשי בחירה נכונה״ היא התחילה להתרחק ונשמתי עמוק.
״כריסטינה?״ היא הסתובבה ״תודה שאמרת לי״ חייכתי אליה.
״בכיף, לא הייתי רוצה שעוד מישהי תיפגע״ אמרה והמשיכה ללכת.
אז הכל זו רק… מסכה?
הרגשתי מטומטת, פתאטית, מגעילה.
למה אני תמיד זאת שנופלת בפח? למה נלכדתי ברשת שלו? למה אני כזאת תמימה שמתאהבת בכל מי שנחמד אליי ומשתף אותי בדברים אישיים? למה הוא נדבק דווקא אליי?
גלגלתי עיניים והתקדמתי לכיוון השיעור.
״היי קנדל״ זה היה לוגן ״חיפשתי אותך״
״אני בדיוק נכנסת לשיעור ו…״
״רציתי לדעת אם יש סיכוי שניפגש אחר כך?״ שאל.
״אתה יודע מה?״ חייכתי ״למה לא?״
״נתראה״ הוא קרץ לי ואני נכנסתי לשיעור.