כמעט מספיק- פרק 4

״ביי, נתראה בראשון״ חיבקתי את אנה וקלריס.
״ביי״ אמרו בחזרה ואני לקחתי את התיק הקטן שטרקתי בשביל היומיים האלו בבית.
נעלתי נעליים שטוחות ולא עקבים כמו בדרך כלל והיתה לי תחושה משוחררת של בית, אפילו הבגדים היו שונים, לא לבשתי חליפה או חולצה וחצאית, או ג׳ינס צמוד, לבשתי שמלה כחולה ומשוחררת והתקדמתי לכיוון תחנת המוניות.
״היי קנדל״ זה היה הקול שאהבתי לשמוע בימים האחרונים.
״ריין״ חייכתי.
״תהני בשישי שבת״ אמר וחייך.
״תודה, אתה נשאר?״ שאלתי, מבחינה שהוא לא מאורגן ליציאה.
״לא, עוד מעט אחי יבוא לאסוף אותי״ אמר וגירד בעורפו, שמתי לב שהוא מרבה לעשות זאת.
״אוקיי״ אמרתי ״נתראה בראשון?״
״בטח״ אמר ״״סמסי לי כשתגיעי?״ שאל והתרגשות קלה אחזה בגופי.
״בטח״ אמרתי ״ביי ריין״ הסתובבתי והתלכתי לכיוון המונית.
הנסיעה היתה ארוכה וברובה בהיתי דרך החלון, כשהנהג עצר ליד הבית שלי ושילמתי לו במזומן הוא איחל לי סוף שבוע נעים וחייך חיוך נחמד.
דפקתי על הדלת הלבנה עם התרגשות קלה בליבי וכשאשטון אחי הקטן פתח את הדלת וחיבק אותי הרגשתי את התחושה שניסיתי להדחיק המון זמן, תחושה של התבגרות, אני התבגרתי, אני כבר לא אותה ילדה קטנה שגרה בבית ויוצאת למסיבות מידי פעם אבל לא חוזרת מאוחר כדי לא להדאיג את ההורים וכדי לישון מוקדם לפני בית הספר.
״קנדל!״ אמר וחייך ״מה נשמע?״ שאל.
אשטון בכיתה יב׳, הוא קטן ממני בשנה וחצי ואנחנו חברים טובים, הוא פתח לי את הדלת וחייך, אותו חיוך יפה חסר גומות שמבליט את עיניו הבהירות.
״בסדר״ אמרתי ״מה חדש?״ שאלתי בזמן שסימסתי לריין ׳הגעתי, שבת שלום׳ עם סיימתי מוסמק.
״לא הרבה, את יודעת עברו רק שבועיים״ אמר ופיהק.
״איפה ההורים?״ שאלתי
״אמא במטבח, אבא ישן״ אמר וחזר לשבת בספה התכולה בהירה שבסלון הגדול שלנו.
״אמא״ אמרתי וחיבקתי אותה.
״מה שלומך חמודה?״ שאלה ונשקה ללחיי ברכות ״יפה של אמא״ התיישבתי על כיסא הבר שבמבטח ״נו ספרי קצת, איך עברו השבועיים?״ שאלה
״אחלה ממש, אני מסתדרת בלימודים, היו לנו שתי עבודות להגשה והיה די אחלה, בינתיים החומר די קל אבל יש המון מה ללמוד״ אמרתי משחקת בשערי עם אצבעותיי.
״ומה עם החברה שם?״ שאלה ״מסיבות וכזה? את יודעת שאני קצת חוששת״
״את יודעת, ברור שיש מסיבות וזה״ אמרתי ״אבל די אחלה האמת, אני מאוד נהנית במקביל ללימודים״
״כן הכרת כמה חברה?״ שאלה
״כן, יש את קלריס ואנה הן לומדות איתי משפטים״ אמרתי בחיוך קטן, קלריס באמת יכולה להיות חברה טובה.
״ובחורים?״ שאלה ולחיי להטו.
״אמא אני שם רק שבועיים!״ אמרתי בהתגוננות.
״נו אז מה? את בת תשע עשרה הגיע הזמן לא?״ שאלה והעבירה לי כך עם מרק כדי שאטעם.
״קצת מלח״ אמרתי ״טעים״ חייכתי בקטנה.
״נו אז מה את אומרת?״ שאלה מערבבת את המרק עם המלח שהוסיפה.
״לא יודעת״ אמרתי ״בינתיים טוב לי ככה לבד, אני יותר מתרכזת אבל האמת שיש מישהו״ אמרתי בחיוך קטן.
״באמת? אתם יוצאים או…?״
״לא לא, סתם הכרנו קצת והוא מוצא חן בעיניי״ אמרתי ובדיוק היה צליל הודעה מהפלאפון שלי ׳יופי, אני עכשיו נכנס הביתה, שבת שלום גם לך׳ כתב וחיוך קטן עלה על פניי.
״זה הוא״ אמרתי
״הוו חמודה, תזמיני אותו לצאת״ אמרה כאילו זה כל כך פשוט.
״כן בטח אמא״ אמרתי ״אני עולה להתקלח ולישון קצת, תעירי אותי לארוחת ערב?״
״בטח חמודה, ואשטון תנמיך את הטלוויזיה!״צעקה.
התעוררתי, אבל לא כי העירו אותי אלא כי היה לי טלפון.
״היי״ עניתי לריין.
״מה נשמע?״ שאל
״בסדר״ פיהקתי
״הערתי אותך?״ שאל
״כן אבל שטויות הייתי צריכה לקום״ אמרתי
״מצטער״ אמר
״רצית משהו?״ שאלתי בפיהוק נוסף.
״בראיין נישק אותך?״ שאל וחיוכי הקטן נמחק ״קנדל את על הקו?״ שאל
״כן כן״ אמרתי במהירות ״כן הוא נישק אותי״ אמרתי והוא מלמל קללה.
״את רצית בזה?״ שאל עם שמץ של זעם בקולו, יכול להיות שהוא מקנא לי קצת?
״לא״ אמרתי ״הוא דיבר איתי ואז קלריס הגיעה והוא רצה שתקנא, הוא מתנהג כמו ילד בן שש עשרה שרב עם חברה שלו״ אמרתי ופתחתי את החלון מרגישה רוח קלילה על פניי.
״אהה״ אמר והייתה שתיקה.
״ריין?״ שאלתי
״מה?״ ענה חזרה בשאלה.
״מה קורה?״ הוא צחק קצת.
״סתם אני פשוט קצת עייף כנראה״ אמר
״טוב אז נדבר כבר?״ שאלתי מפזרת את שערי ביד אחת.
״כן כנראה״ אמר ״קל לי לדבר איתך״
״ביי ריין״ ניתקתי את השיחה עם חיוך ונשכבתי על המיטה, הרגשתי כמו ילדה קטנה שהבחור שהיא מאוהבת אותו חייך אליה היום או אמר לה היי, הרגשתי פתאטית אבל הרגשתי משהו שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן.
התארגנתי וירדתי לארוחת ערב, ידעתי שזו בערך השעה שאמא אוהבת שנאכל וידעתי שהיא לא העירה אותי בכוונה כדי לתת לי קצת זמן לישון.
״אבא!״ אמרתי בהתרגשות שראיתי אותו, הוא חיבק אותי וליטף את שערי.
״מה שלומך מתוקה?״ שאל וחייכתי
״הכל בסדר״ אמרתי ״מה איתכם?״
ראיתי שהאוכל כבר על השולחן והתיישבתי ליד אשטון.
״רגיל״ אמר ״אשטון עושה צרות״
״אבא מספיק״ אמר אשטון בטון נפגע.
״מה? זה לא נכון?״ שאל אבא ״לא עשית שטויות? לא החבאת דברים על גג של בית ספר? לא הלכת מכות עם ילדים שאמרו שילשינו?״ שאל
״גבריאל מספיק״ אמרה אמא
״לא, לא מספיק״ אמר ואני התכווצתי בכסאי ״הוא צריך להתבייש במעשים שלו! צריך פעם אחת להעמיד אותו במקום שלו! את רוצה שהוא יגמור כמו האנשים שאני מכניס לכלא?״ שאל בכעס, אשטון דפק על השולחן בחוזקה.
״אבא ביקשתי נכון?״ שאל בקול נשבר, לקח את עצמו כסף ומפתחות ויצא מהבית כשאבי צועק אחריו לחזור.
״אבא״ שאלתי אחרי כמה דקות של שתיקה והוא הביט בי ״מה אשטון ביקש?״ אבי בלע את רוקו וחייך חיוך קטנטן ומסגיר.
״שלא נספר לך״ אמר ושתקתי, לא היה לי מה להגיד.
״את יודעת שחשוב לו מה שאת חושבת עליו״ אמרה אמא.
״אני יודעת״ אמרתי ״סיימתי לאכול״ קמתי מהשולחן.
״אבל בקושי נגעת במשהו״ אמרה
״אני לא רעבה, סיימתי תודה״ אמרתי ועליתי לחדרי.
אשטון ואני באמת חברים טובים, אחים טובים, אוהבים מאוד.
תמיד היה לו חשוב מה שאני חושבת עליו אולי בגלל העובדה שההורים התייחסו אליו כאל הבן הפחות מוצלח במשפחה, ההוא שלא יצא ממנו שום דבר, לא עורך דין או שופט ובטח ובטח שלא רופא, אבל אשטון היה חכם, הוא טוב במחשבים והציונים שלו ממוצעים ומעלה ויותר מכך יש לו חוכמת חיים, חוכמת רחוב של בן אדם אינטליגנט, יש לו אינטואיציות וחושים שלי ולרבים אחרים אין בגלל זה אני סומכת רק עליו בהמון דברים ומתייעצת איתו על הכל, רציתי לדבר איתו אחרי בארוחת ערב, על קלריס אנה וגם על ריין.
כנראה שהשיחה תחכה לרגע שהוא יחזור.
הייתה דפיקה חלשה על הדלת שלי שהעירה אותי משינה, שמתי לב שבזמן האחרון השינה שלי רופפת וקלה מאוד.
״כן?״ שאלתי ואשטון נכנס לחדר שלי.
״היי״ אמר וסגר אחריו את הדלת.
״מה השעה?״ פיהקתי והסתכלתי על השעון ״עכשיו חזרת?״ השעה הייתה שלוש וארבעים לפנות בוקר, הוא הנהן.
״אני מצטער״ אמר
״אין לך על מה, אבא לא היה צריך לספר לי״ אמרתי והוא חייך.
״תודה״ אמר וגירד בעורפו בהיסח דעת ״רוצה לדבר?״ שאל ״עלייך?״
״האמת שכן״ הוא התיישב על המיטה שלי וחייך ״יש מישהו שמוצא חן בעיניי״
״נוו? מה הבעיה?״ שאל ונשען אחורה על ידיו.
״אני לא חושבת שהוא רואה אותי מעבר למישהי שיכולה להיות ידידה טובה, הכרנו רק בימים האחרונים״ הסברתי את עצמי.
״הוא לומד איתך?״ התעניין והנהנתי לשלילה.
״הוא שחיין״ אמרתי בחיוך, נזכרת בגופו החטוב והחיוך המקסים.
״ספורטאי?״ אמר בהפתעה ״את יודעת מה אמא ואבא חושבים על זה כן?״ שאל וגלגלתי עיניים, לא מסכימה עימם בעניין הזה, הם רוצים שאני אצא עם מישהו עם תואר, מישהו ממשפחה מכובדת ולא עם ספורטאי בטענה שהם כמעט לא בבית וכמעט אינם מרוויחים כסף בשביל לפרנס משפחה.
״לא אכפת לי״ אמרתי ״אתה יודע מה אני חושבת על זה כן?״
״כן״ אמר ושתק.
״הוא גדול ממני בשנה בערך, הוא גבוה מאוד, כמעט שני מטרים, הוא נראה טוב, הוא לגמרי חתיך והכי טוב שזה שאני מרגישה לידו בטוחה, הוא גורם לי להרגיש בטוחה וקל לנו לדבר אחד עם השני״ אמרתי בחיוך חולמני.
״באמת?״ שאל ״אז… למה את מחכה?״
״שהוא יזמין אותי לצאת?״ שאלתי בחצי חיוך.
״תתחילי איתו אחותי״ אמר
״אני לא בטוחה״ אמרתי מתכרבלת בשמיכה ״אף פעם לא הייתי טובה וזה, אין לי מספיק ביטחון בשביל לפלרטט עם מישהו באופן גלוי כל כך״
״אז בקטנה, נגיד… סמסי לו עכשיו״
״השתגעת?״ שאלתי ״ארבע לפנות בוקר״
״בדיוק, שידע שחשבת עליו כשקמת״ אמר ושתקתי ״את רוצה אותו?״
״כן״ הודיתי ״אני רוצה לנסות״
״תסמסי״ אמר וגלגלתי עיניים לוקחת את הפלאפון שלי.
׳היי׳ שלחתי לו.
״עכשיו תחכי שהוא יענה״ אמר ופיהק ״אני הולך להתקלח ולישון״ הנהנתי.
״תודה אשטון״ אמרתי ״ודרך אגב, אני חושבת שזה טוב שאתה עושה שטויות״ קרצתי לו והוא חייך ויצא.
בערך בשעה חמש לפנות בוקר קיבלתי הודעה, הייתי חכי רדומה וראיתי שזה מריין.
׳ארבע לפנות בוקר? במה זכיתי לכבוד?׳ חיכיתי קצת ועניתי לו.
׳סתם חשבתי עלייך, הרגשתי שסיימנו את השיחה לא בטוב׳ שלחתי.
׳הכל בסדר, באמת׳ זהו? בזה זה נגמר? הרגשתי כישלון בעיניינים האלה.
הוא שלח עוד הודעה.
׳אז למה היית ערה?׳ חיוך עלה על פניי, הוא רוצה להמשיך לדבר.
׳אחי העיר אותי, היה לו ריב עם ההורים בערב והוא פשוט הלך וחזר בשעה הזאת׳ כתבתי לא מפורט.
׳ריב רציני? לבוא להציל אותך?׳ כתב
׳לא זה בסדר׳ הוספתי פרצוף צוחק
׳חבל, אני טוב עם עלמות במצוקה׳
׳כשאני אהיה במצוקה אתה תהיה הראשון לדעת׳ כתבתי לו
׳ואם אני אהיה במצוקה?׳
׳אני אבוא להציל אותך׳ כתבתי
׳תזכרי׳ שלח
׳זוכרת׳
המשכנו לדבר עוד, בשלב כלשהו השיחה עברה לפלאפון, הוא שאל על אחי ואני שאלתי על המשפחה שלו, הוא סיפר לי על המצב הכלכלי הלא משהו ועל כך שהוא בן יחיד וההורים שלו באמת רוצים לטובתו.
אני סיפרתי לו פחות על עצמי כי יותר קשה לי להיפתח.
כשהוא אמר לי ביי והוסיף שהוא סיפר עליי לאמא שלו, הרגשתי פרפרים בבטן.
הריין הזה, באמת מוצא חן בעיניי.