כמו פעם

ישבנו שנינו, כמו פעם, כמו בימים היפים של צעירותנו.
הפעם, לא ישבנו זה על זה, אלה ישבנו מרוחקים יותר מתמיד.
היא ישבה מולי, במרחק של כמאות קילומטרים ממני, שנות אור מפה.
הדמעות ניתזו מעיניי על פניי ועורי הכהה הבריק בזהרורי היום שרק התחיל.
"אני מתגעגע יקירה, אולי תקרבי אליי, התכרבלי בזרועותיי, אגן על גופך הזעיר מפניי הסכנות" קולי היה שבור ושפתיי היו יבשות, הרגשתי כאילו אין בכוחי להמשיך דבר
"אני מבקש… תחזרי" גרוני כאב עתה ופי ממילא נותר חסר מילים, מחיתי את דמעותיי וקמתי על רגליי.
"אולי תוכלי להסביר לי מה עשיתי? אודה לך מאוד" התנוסס על פניי חיוך, אך בכל זאת… עיניי היו הכי עצובות שיש
התחלתי ללכת לכיוון מקום לינתי, אסם ישן בפרוורי העיר,הסטתי מבט אחרון אליה, בתקווה שהיא תגיד משהו.
אבל היא הייתה דוממת.
כמו קבר.
צעדיי בדרך לביתי, האסם הנושן, היו כבדים וקשים מנשוא.
עד שלבסוף הגעתי וצנחתי על ערימת החציר הקרובה בתשישות נפשית.
"אתה נראה רע" שמעתי את קולה, אני בטוח בזה
"קצת" חיוך התגנב על פניי
"אל תהפוך לעלוב חיים ונפש בגללי" היא אמרה, טון הדיבור שלה לא היה מתגלגל וחמוד כתמיד, אלא רציני, מודאג
"אני לא מזניח את עצמי" מלמלתי
"תבטיח לי, שתפסיק, תפסיק עם האובססיה" קולה חזר לקלילות בה היא מדברת אך עדיין היה רציני
"אני מבטיח" אמרתי וזיעה ירדה במורד עורפי, כשאמרתי את זה, היא נעלמה, כאילו לא שמעתי את קולה.
'אני אלך פעם אחרונה, להגיד לה שלום. לנצח' הכאב הלם בלבי ועם כל התשישות חזרתי בדרכי ממנה באתי.
עד אשר הגעתי.
אל הקבר שלה, וראיתי את פרצופה המחייך ברוחי.
"להתראות אהובה, לנצח"