"הבת של…" פרק 3

"או אינה את…",אמרה אימי ברגע שנכנסתי
"מה עכשיו?",שאלתי
"הערב אני מארגנת משהו ואני באמת השמח אם תבואי",אמרה
"כן כמו תמיד,זה תמיד אותו דבר, פעם אחת בחיים שלך שאלת אותי מה איתי?,נכון הקרירה שלך חשובה באמת,אז אני ממש לא מבינה למה את רוצה שאני הגיעה?",שאלתי בעצבנות
וראיתי את החיוך שלה יורד
"קטלין!…זה מספיק כבר!,את באה ערב וזהו,ופעם אחרונה שאת מדברת ככה לאמא שלך",אמר אבי בעצבנות
"כן המפקד!",התעצבנתי ועליתי לחדרי
"אני שונאת אותם!!!",צעקתי וטרקתי את הדלת
אני חייבת לדעת את האמת,מה הם כל כך מחביאים…אני כל כך שונאת אותם כבר!

לבשתי את השמלה שאימי קנתה לי
שמלה אדומה ארוכה,עשיתי קוקו לצד מתולתל,התאפרתי ויצאתי
"ואיי אני כל כך שמחה שאת כאן",אמרה אימי בהתרגשות שככה לגמרי מה היה מקודם
נסענו לאולם הטיפשי הזה
הרבה אנשים היו,וגם דנה וההורים שלה באו
"ואו עם הפרצוף הזה את באמת נראת שטן",צחקה דנה
"תמותי!"אמרתי ולקחתי בלי שישמו לב כוס שמפניה,שתיתי אותו במהירות
"שוב פעם תשתכרי?",שאלה
"זה הדבר היחיד שיחזיק אותי",אמרתי והקדמנו לבר המשקאות
"שוב פעם רבת איתם?",שאלה
"כן",עניתי וגנבתי בקבוק וודקה
"קט אני לא חושבת שזה רעיון טוב כל זה..",אמרה והסתכלה אל הבקבוק
"ואוי דנה אל תתחילי לעשות לי סיפורים עכשיו בסדר",גלגלתי עיינים ויצאתי
שתיתי כמה כוסות וכבר הרגשתי סחרחורת
נכנסתי בחזרה עברתי ליד חדר ציוד ושמעתי דיבורים
זהיתי את הקול של דנה ושל דניאל
"דנה את חייבת להמשיך לעבוד כמו שצריך,את לא מבינה שכל זה לטובתה",אמר דניאל
"אני יודעת אבל תחשוב…אתם חייבים לספר לה את האמת,אתם יותר מסכנים אותה"אמרה
על מה הם מדברים ??
"את מכירה את קטלין היא אולי עקשנית אבל היא יודעת מה היא עושה…תאמיני לי שהכי טוב בישבילה לא לדעת כלום"אמר
פתחתי את הדלת מסתכלת עליהם בעצבנות
"ק..קטלין מה את עושה פה?",שאלה דנה בגמגום
"אך לא ראיתי שאפילו את משקרת לי..",צעקתי
"קטלין חכי שניה"אמר דניאל
"אני לא רוצה לשמוע אותך!…כולכם אותם שקרנים ואני כל כך שונאת אותכם!",צעקתי והתחלתי להתקדם לעבר כל האנשים כולל ההורים שלי
דנה ודניאל הלכו אחרי מנסים לעצור אותי אבל לא היתיחסתי אליהם,רציתי ללכת מפה
אבא שלי שדיבר עם האבא של דנה הסתכל אלינו והתקרב אלי
"היי מה קורה פה?",עצר אותי אחרי שדניאל צעק
שמתי לב שכבר עמדתי מולו בוכה
"מה קורה פה?..כולכם שקרנים ואני שונאת אותכם",אמרתי בעצבנות
אבי הסתכל אל דניאל וחזר אלי
"קט…"התחיל לומר וקטעתי אותו
"אני לא רוצה לשמוע…זה מספיק כבר!",צעקתי וכל האנשים שהיו הסתכלו
אמא שלי כבר הסמיקה מרוב בושות…מסכנה קטנה אני הורסת לה את הקרירה שלה
הסתכלתי אל כולם בעצבים והתחלתי להתקדם לעבר היציאה
לקחתי עוד בקבוק וודקה וברחתי,לקחתי את האוטו של אבא שלי ונסעתי במהירות
שתיתי עוד,ונסעתי לא יודעת אפילו לאן
לפתע לא שמתי לב מרוב שהיה חשוך כמעט דרסתי מישהו
הוא נשכב על הרצפה ומיד יצאתי
ראיתי שהוא ער
"אתה בסדר?",שאלתי לחוצה
"כמעט הרגת אותי.."אמר וקם ואז הרים את ראשו
"איתן"
"קטלין?",אמרנו ביחד
"את בסדר?",שאל
"השאלה חוזרת אליך",אמרתי
"אני כן..קרה משהו?",שאל
"לא…זה לא משנה,אני…חייבת ללכת",אמרתי
"היי רגע קטלין,אני לא יכול לתת לך לנהוג ככה,את שיכורה ואת ממש לא במצב של לנהוג",עצר אותי ואמר
"אני…יכולה להסתדר לבד",אמרתי והמשכתי להתקדם
"היי קטלין חכי דקה…אני רק רוצה לעזור",אמר
והתפרצתי בבכי
הוא חיבק אותי והריגע אותי
אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי בבית שלו
"את צריכה להתקשר למישהו?…להורים שלך?",שאל
"לא…",אמרתי
"אז לחבר או לחברה?",שאל
"לא אני לא צריכה אף אחד",אמרתי
"טוב בנתיים תשני כאן..אני הביא לך בגדים",אמר
"איתן…",הוא הסתובב
"תודה..",חייכתי
"אין על מה",חייך ועלה