כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 9

***נקודת המבט של אלנור***

זה כבר היום השביעי.. היום השביעי ברצף שבו זאק היכה אותי. עבר חודש מאז השיחה שלי עם ג'ייק… אני יודעת שהוא מנסה לעזור. אבל שום דבר לא יצליח. היחסים ביני לבין זאק כבר עברו שלב. הגענו לשלב בו שנינו יודעים שאני מפחדת ממנו. אני מתחמקת ממנו בכל דרך אפשרית. בורחת, מסתתרת. והוא יודע את זה. הוא כבר מגיע פעם ב לבית הספר. הוא השתגע לגמרי… הוא על השפעה של סמים 24\7.. טוב… כמעט. כשהוא לא, הוא מתייחס אלי כאילו אני הנסיכה שלו. כל הזמן רוצה נשיקות, חיבוקים, רוצה שאני אוהב אותו. ככה זה מתחיל, ואז כשאני נשארת אדישה, כי אני לא מצליחה להיות משהו אחר אליו, הוא חוטף התקפי זעם… הוא מכה אותי, ואין לי שום דבר לעשות עם זה. זה התחיל לפני שבוע, הפעם הראשונה זאק ממש אבל ממש היכה אותי. היה לי סימן כחול סגול ענק מסביב לעין. לא הלכתי יומיים לבית הספר, אמרתי שאני חולה וניסגרתי לכל היומיים בחדר. כזה קצת החלים, פשוט חבשתי משקפי שמש, ובכיתה כשהייתי צריכה להוריד אותם, הייתי אומרת שנפלתי או משהו… לא יכולתי להגיד לאף אחד. ידעתי שאם זאק יגלה, זה רק יגרום לי לעוד נזק…

והנה אני עכשיו, אחרי שבוע, עומדת מול המראה ורואה את הפצעים החמורים ביותר שנעשו לי יותר מכל השבוע הזה. כל הגוף שלי מסומן כחולים, סריטות, כמעט הכל משבירות של בקבוקי בירה ואלכוהול. אני נראת יותר נורא מאי פעם… שנאתי את עצמי ככה… אני מזעזעת.
העין שלי שוב חזרה לאותו המצב, דווקא אחרי שטיפה החלימה. הייתי חייבת לקחת כמה משחות מהרופא, אבל אני יודעת שלא יכולתי לבקש מאף אחד… החלטתי פשוט לעשות את זה בעצמי, אני ארוץ לשם מהר ואחזור בלי שאף אחד ישים לב… זה לא כזה בעיה.
לבשתי מעלי כל מה שיכול להסתיר את כל הפצעים. לבשתי חולצה ארוכה, גינס ארוך כהה. ליפפתי סביב הצוואר שלי צעיף. נעלתי נעליים סגורות ואת כפות היידים פשוט הסתרתי טיפה עם החולצה הארוכה. ולסיום, הנחתי את משקפי השמש שלי עלי.

ירדתי למטה בשקט במדרגות. שמעתי שהטלווזיה דלוקה, אבל מיד ברגע ששמתי את טובי מדבר נעצרתי והאזנתי לו. "עכשיו? דחוף..? טוב…. אני בא" הוא אמר וניתק את הפלאפון. "אני חייב ללכת.. ג'נה נתקעה בלי דלק… אנסה לחזור כמה שיותר מהר." הסתומה הזאת בלי המוח… (מי שלא זוכר היא חברה של טובי). "אמרתי לך שאין לה מוח…" ג'ייק אמר לו בחזרה וצחקתי טיפה בשקט כשידעתי שגם הוא חושב כמוני…

שמעתי את טובי לוקח את המפתחות שלו ויוצא מהבית… שיט, זה אומר שג'ייק כאן עדיין… ירדתי למטה הכי בשקט שיכולתי, ניסיתי כמה שפחות לעשות רעש, כאילו אני לא שם!
הצלחתי לעבור הכל בשלום… הלכתי על קצות האצבעות, לאט ובבטיחות, וסוף סוף, פתחתי בשקט בשקט את הדלת, עד ש….. "היי.. לאן את הולכת?" נו באמת! הסתובבתי לאט, רואה אותו עומד מאחוריי ומחכה לתשובה. התיישרתי מיד וחיפשתי מהר מה לענות.
"אה.. אמ.. ונסה… התקשרה" מדהים… "כבר השתמשת בתירוץ הזה… והפעם האמת?" יופי אלנור… לא יכולת לחשוב על משהו קצת מקורי יותר!?

עוד לפני שהספקתי לענות בחזרה על משהו אחר הוא כבר הכין עוד שאלה.. "ולמה את חושבת משקפיים? השעה 7 בערב… אין שמש" שיט.. בהחלט לא חשבתי על זה… למה אני מטומטמת? אלוהים למה? שתקתי…. לא ידעתי מה לענות לו. הוא התקרב אלי לאט והלב שלי דפק כל כך חזק… מה יקרה אם הוא יגלה?? אני ילדה מתה… הוא כבר עמד מולי, אבל אני הסתכלתי על הרגליים שלי.. לא יכולתי כשהוא עמד כל כך קרוב אלי. "אני מחכה…" הוא אמר ויכולתי להרגיש אותו מסתכל למטה עלי. אבל שוב לא ידעתי מה להגיד… כל המילים נבלעו לי מרוב הפחד והלחץ. אחרי שלוש דקות פאקינג ארוכותתת שבהן שתקתי, הרגשתי את היד שלו בסנטר שלי, מרימות לי בכוח אבל עדין בעדינות את הראש למעלה אליו. היידים שלו התקרבו למשקפים שחבשתי, ומרגע זה קפאתי.. הוא הוריד אותם לאט, והפנס הנוראי שהיה לי מסביב לעין פשוט הייתה חשופה לו מול הפנים. לא הבנתי מה הוא מביע לפי הפנים. פשוט הסתכלתי עליו בשקט.. קפואה.

"מה זה?" הוא שאל בשקט. לקח לי זמן עד שהגבתי.. הייתי באמת ממש מפוחדת מהתגובה שלו. "זה סתם… באמת ג'ייק סתם נתקעתי בעמוד תוך כדי שסימסתי.." גימגמתי טיפה. המוח שלי ממש לא תפקד באותו הרגע. וזה היה מתסכל, כי בדרך כלל אני מתפקדת יותר טוב במצבי לחץ מאשר ברגיל.
"שלא תעזי לשקר לי אלנור…. מה זה?" הוא שוב שאל, הטונים שלי היו עדיין רגועים. אבל שוב קפאתי. לא יכולתי לשקר לו עכשיו, אבל גם לא יכולתי להגיד את האמת.. פשוט שתקתי. אחרי חמש דקות. שנראו כמו חצי שעה של שקט, הוא קירב את היידים שלו לצוואר שלי, מוריד לאט ובעדינות את הצעיף שהיה מלופף סביבי. אם רק הייתם יכולים להרגיש איך הלב שלי דפק חזק עכשיו. הכל היה נראה כאילו בהילוך איטי. זה היה מזעזע…

עכשיו גם הצעיף נפל לאט על הריצפה. חושף את כל החתכים והכחולים שהיו לי לאורך כל הצוואר. העיניים שלו היו על הצוואר שלי, הוא העביר בעדינות את האצבעות שלו על הפצעים שהיו לי בצוואר ובעצמות הלחיים. ברגע שהוא עשה את זה טיפה נבהלתי ובריפלקס היד שלי קפצה ליד שלו, עוצרת אותו מלהמשיך לגעת, אבל מיד היד השנייה שלו תפסה במפרקים של היד שלי שקפצה מהריפלקס, והמבט שלו עבר ישר לתוך העינים שלי, ומיד אחר כך ליד שאותה הוא החזיק. עברה לי צמרמורת בכל הגוף… בחיים לא היה לי משהו כזה עם ג'ייק. זה היה מצמרר, ומחליץ. שלא נדבר על איך שהייתי קפואה במקום באותו הרגע. לאט לאט בעזרת היד השנייה שלו, הוא הפשיל את השרוול שלי עד למרפקים, נשאר לאחוז במפרק היד הפצועה. כל החתכים שלי מבקבובי הבירה ביד התגלו. אחרי כמה דקות שהוא בחן אותי, הבין שהנזק לא רק מסביב לעין שלי, אלא גם בצוואר, ביד, בזרוע, ואני מתארת לעצמי שהוא גם הבין שיש עוד כמה וכמה מקומות.

"בבקשה תגידי לי שזה לא הוא. תגידי לי שזה לא מה שאני חושב שזה" הוא אמר בשקט. הוא אומנם היה נראה רגוע, אבל מבפנים יכולתי לראות שהוא מתפוצץ מזעם. הוורידים שלו הובלטו בכל מיני מקומות בגוף, יכולתי לדעת שהוא זועם כל כך. "אני לא יכולה… אמרתי לי לא לשקר.." אמרתי בקול הכי חלש שהיה לי. הוא הסתובב והלך מה צעדים אחורה, משפשף את הפנים שלו בתסכול וחוזר. יכולתי לראות שהוא עצבני ומתוסכל. הוא הלך הלוך ושוב והנשימות שלו נהיו כבדות. עמדתי בשקט, לא ידעתי מה לעשות… פתאום הוא יצא מהר בריצה ובעצבים מהדלת וטרק אותה. ידעתי מה הוא הולך לעשות, וממש לא יכולתי לגרום לזה לקרות. מהר פתחתי את הדלת והתחלתי לרוץ עכשיו, כשהבנתי שהוא רץ לרחוב של זאק… צעקתי לו אבל הוא התעלם ממני. כאב לי לרוץ. כל המתיחות שלי ברגל התחילו להימתח וזה כל כך כאב. "ג'ייק לא חכה !!" כבר צרחתי לו ובום פשוט נפלתי על המדרכה, הרגל שלי פשוט החליטה שהיא לא מתפקדת יותר, זה כל כך כאב, אני אפילו לא יודעת לתאר את הכאב. התנשמתי בכבדות מהכאב, מנסה לנשום עמוק, זה סוג של ריפלקס כזה כשכואב משהו, פתאום הנשימות נהיות כבדות, ומאומצות. זה טכניקה שטיפה מעבירה את הכאב. אבל לא היה לי אכפת עכשיו מהפציעה. כל כך פחדתי ממה שהולך לראות בין שניהם כשג'ייק יגיע אליו הביתה. קמתי הכי מהר שיכולתי ועוד ראיתי את ג'ייק כמה מטרים בודדים מולי, ממשיך לרוץ. ניסיתי לרוץ מהר, אבל הרגשתי את עצמי חצי רצה חצי מדלגת. האמצתי והשתדלתי כל כך חזק. "ג'ייק חכ– אהה!" שוב נפלתי על הרגליים. זה אפילו כאב יותר ממקודם. עצמתי עיניים חזק וחיכחתי שיניים מהכאב. לא הרגשתי שום דבר יותר בגוף. הראש שלי היה מונח למטה אל הרגל הפצועה לכמה דקות. אלוהיםם זה כל כך כאב אני אפילו לא יודע תאיך לתאר.

פתאום הרגשתי שתי ידיים על הראש שלי, יורדות ללחיים ומרימות לי את הראש. כל כך שמחתי שזה היה ג'ייק… לא כי הוא בא לעזור לי, אלא כי הוא לא שם, אצל זאק. אני יודעת כמה שג'ייק חזק אומנם. אבל זאק פשוט חיה. הוא כל כך אלים, שכלום לא ישנה…
ג'ייק היה מכופף למטה אלי, כל משקף הגוף שלו על אצבעות הרגליים. פונה אלי בגובה הפנים. "את בסדר?" הוא שאל מתנשף והיה לי כיף לראות את הדאגה בעיניים שלו. הנהנתי בשקט והוא פשוט חיבק אותי חזק. הוא כל כך התנשף, והיה נראה כל כך מודאג, וכועס, וטעון, והכל ביחד. בזמן האחרון, אני מקבלת המון חיבוקים ממנו. אני לא מתלוננת בכלללל.
"אני מצטער. אני כל כך מצטער אלי" הוא אמר מתנשף תוך כדי שחיבק אותי חזק. "זה בסדר ג'ייק" אמרתי את הדבר היחיד שיכולתי להגיד כדי להרגיע אותו. לא היה לי בכלל אכפת. העיקר שהוא לא עושה דברים טיפשיים בגלל הזעם… שהוא לא שם אצל זאק.

"זה כבר עבר גבול אלנור, אני מצטער… אני לא יכול לתת לזה להמשיך לקרות, בבקשה תני לי את האישור שלך. כל מה שאני צריך זה אור ירוק ממך." הוא התחנן, מסתכל לי לתוך העיינים. פחדתי, פחדתי לתת לו אישור כדי שיעשה הכל בשביל להוציא אותו מהחיים שלי. הוא לא צריך להיות חלק מזה.. אני נשבעת שיכולתי לבהות לו שעה בעיני התכלת האלה שלו. ממש צבע של חופים כמו בתילאנד. כחול, טורקיז, תכלת, הכל משולב ביחד. והכי היה יפה, כשהן נצצו מדאגה.
חשבתי על זה דיי הרבה.. לפחות כמה דקות שהוא פשוט התנשף בשקט. "אלנור… אני מתחננן… בבקשה" הוא חזר על עצמו. העיינים שלו פשוט עשו את הקסם שלהן.. "אוקיי…" התנשפתי. "הכל, באמת שג'ייק, הכל, אבל לא אלימות… אני מכירה אותו יותר טוב ממך. לא משנה מה אתה חושב, הוא מסוגל להרבה יותר מזה…" התחננתי אליו. הוא פשוט הנהן בשקט. הבטחה של ג'ייק זאת הבטחה. אני יודעת שאני יכולה להוריד את הדאגה שלי מהנושא הזה… אבל אני לא מאמינה שהוא ימצא דרך שלא קשורה באלימות, אבל ככה יותר טוב. משום שככה הוא יהיה כמה שפחות מעורב.