כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 8

***נקודת המבט של ג'ייק***

שכבתי במיטה שלי בחדר, זורק כדור טניס קטן לקיר שנזרק ישר בחזרה אלי, ככה שוב ושוב… חשבתי קצת לעצמי.. למה באמת אני מתערב לאלנור בחיים כל כך? אני יודע שאני לא יכול לשאול את עצמי 'מה אכפת לי מה היא עושה עם עצמה' כי אני יודע שזה לא ככה… כן אכפת לי ממה שהיא עושה כי אני דואג לה, בדיוק כמו דברים שידאיגו אותי אצל אחותי הקטנה ברגע שתגדל…
פתאום הפלאפון שלי רטט. תפסתי את הכדור והנחתי אותו בצד לפני שהרמתי את הפלאפון, רואה שקיבלתי הודעה. 'אני יודעת שאתה כועס… קשה לי עם זה. אני לבד בבית, בבקשה תבוא, אני רוצה להסביר.'
אני יודע שהייתי קופץ על הזדמנות כזאת בשנייה, אבל הפעם הרגשתי שלא ממש מתחשק לי. לא ידעתי מה לענות.. אז פשוט לא הגבתי. אחרי חמש דקות, קיבלתי עוד הודעה, ושוב ממנה. 'אני יודעת שאתה רואה את זה. אני מתחננת ג'ייק ואני בחיים לא מתחננת'. שוב העדפתי להתעלם. המשכתי לשחק עם הכדור שפוגע בקיר, הלוך ושוב הלוך ושוב. אחרי עשר דקות קמתי והבנתי שכל מה שאני עושה זה מקליד לה בחזרה. 'בדרך'. אתה פשוט לא יכול לעמוד בזה הא ג'ייק?
בלי ששמתי לב כבר מצאתי את עצמי מחוץ לבית שלי הולך בדיוק 15 צעד קדימה ועומד מול הדלת שלה. דפקתי כמה דפיקות, ואחרי כמה דקות הדלת ניפתחה, והיא נעמדה מולי מנסה טיפה טיפה לחייך, רק כדי להוריד את כל הרצינות והמתח שהיה שם. אבל עם כמה שרציתי, לא יכולתי לחייך בחזרה.

נכנסתי פנימה והתיישבתי מולה בסלון. היה שקט, חיכיתי שהיא תגיד משהו… עבר דקה, שתי דקות, חמש, והיא לא דיברה. החלטתי שזה לא מתקדם מפה ופשוט קמתיף מתכוון ללכת לכיוון הדלת. "חכה!" היא מיהרה להגיד. בחיים לא חשבתי שאני ארצה ללכת משם אי פעם.
הסתובבתי אליה ושתקתי. "כל כך התחננת שאבוא, ועכשיו הנה אני פה… מה עכשיו?" שאלתי מניח ידיים בכיסים, עומד במרחק של כמה צעדים מולה ומסתכל עליה יושבת על הספה.
"אני לא מחפשת תירוצים. באמת שלא… אתה יכול לשבת?" היא שאלה ומיד הלכתי לשבת מולה והיא המשיכה. "אני יודעת שמה שאמרתי בטח עצבן אותך… אבל ציפיתי ממך לדעת שזה הכל שקר. אתה באמת חושב שזה מה שאני חושבת על הקשר שלנו? אתה יודע שלא… אני שמחה שאתה אצלנו כל יום, אפילו שטובי לא כאן.. באמת." היא שתקה והסתכלה עלי.

"אז למה שיקרת? אני לא מבין למה לא אמרת את האמת, אם את אומרת שזאת האמת…."
היא שתקה.. היא לא אמרה כלום, כי היא פשוט לא ידעה מה להגיד.. ידעתי שהיא סתם מתרצת… "ידעתי… טוב, מיציתי כאן" אמרתי אחרי הרבה דקות של שקט שלה וקמתי, שוב הולך לכיוון הדלת, "רגע!" היא מיד קמה אחרי ושוב הכריחה אותי להישאר. היא תפסה לי בזרוע, גורמת לי להסתובב אליה. "אז תגידי לי את האמת! אם את אומרת שזה הכל שקר, אז תגידי לי למה שיקרת??" שאלתי כבר טיפה מתוסכל.

"כי…" היא היססה טיפה, וחיכיתי בשקט, מתסכל עליה למטה כבר מקרוב, אבל היא הסתכלה למטה לריצפה. "כי פחדתי ממנו…." היא פתאום אמרה בשקט. הייתי טיפה מופתע… איך מישהי יכולה לפחד מחבר שלה?? ולאהוב אותו באותו הזמן? קירבתי את היד שלי ללחי שלה, מרים לה את הראש. אף פעם לא ראיתי פחד או רגש כלשהו בעיניים שלה. זה מחזה ששווה לראות. העיניים שלה הסתכלו למאית של שנייה לעיניים שלי.. הן היו אפורות. איפה הגוון הדבש הזה שאני רגיל לראות? פתאום היא נראתה טיפה שונה. לא לשם ולא לשם.. פשוט… שונה.

"אני תמיד פוחדת ממנו. אף פעם לא אהבתי אותו באמת מאז שהוא ככה…אני לא מפחדת שהוא יהרוג אותי או משהו. אף פעם לא פחדתי למות. אני פשוט מפחדת לסבול" היא אמרה בשקט. גורמת ליד שלי להחזיק בביטחון יותר בפנים שלה. ככל שהיא נראתה יותר פוחדת, ככה הרגשתי יותר מגונן.
"את לא צריכה להמשיך לסבול אלנור… אנחנו נמצא דרך לפתור את זה. אני מבטיח לך. עד אז אני אהיה כאן כדי לדאוג שלא תיסבלי. את אמורה לדעת את זה" אמרתי לה והיא הסתכלה למעלה אלי והנהנה. הכנסתי אותה לתוך חיבוק גדול כשהצמדתי את הזרועות שלי סביב כל גופה. היידים שלה על החזה שלי, כאילו היא התעטפה כולה בי. הראש שלה ליד היידים שלי, נשען עלי. שמחתי לדעת שיש מישהו שמרגיש בטוח בסביבתי. זה לא מובן מאליו.

"אני לא רוצה לערב אותך בזה ג'ייק. אני לא רוצה שתסתבך בריבים עם אח שלי" היא אמרה בזמן שחיבקתי אותה. לא יכולתי שלא לצחוק טיפה. "מצחיק שאת חושבת שזה מה שצריך כדי להסית אותי מזה" אמרתי לה בשקט ומיד אחרי זה היא הורידה את היידים שלה מהחזה שלי, וחיבקה אותי חזק.