כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 7

****נקודת המבט של ג'ייק***

"ג'ייק… ג'ייק" שמעתי קולות קוראים לי אבל לא ממש הבנתי מה קורה. "ג'ייק, קום, קום" פתחתי את העיניים לאט, מבין שנירדמתי כנראה בסלון… וואו הלכתי לישון דיי מאוחר אתמול הא?
"הממ..?" אמרתי בשקט מבין שטובי יושב על הספה ליד הספה ששכבתי עליה. "מה קרה אתמול בלילה? מתפוצץ לי הראש.." הוא אמר מחזיק את הראש שלו ועדיין הייתי טיפה בהיי מהעייפות, עוד לא ממש התעוררתי. "השתכרת אתמול מלא במסיבה עד שבאתי לקחת אותך" אמרתי עדיין עוצם עיניים ובקושי יש לי כוח לדבר. "ואוו, אני לא זוכר כלום… מה קרה לך בפנים?" הוא שאל גורם ללב שלי לקפוץ טיפה. לא יכולתי לספר לו את כל מה שבאמת קרה, הוא שונא שאני מתערב לאלנור בחיים, במיוחד בחיי האהבה שלה, אם אספר לו את האמת הוא סתם יכעס… לא רציתי לשקר אבל לא הייתה לי ברירה. "הלכת מכות עם זאק, ובאישהו שלב הפרדתי בינכם והוא סתם היה שיכור אז הוא כבר לא הבחין ביננו וזה מה שקרה." התיישבתי טיפה כשהתעוררתי קצת. "בכל מקרה, סתם כלום… איפה המטען? הפלאפון שלי מת" אמרתי משנה קצת נושא, לא רציתי שהוא יתחיל לחשוד יותר מדי. אחרי הכל, הוא היה שיכור ולא זוכר כלום, וכל מה שידוע לו זה שהלכתי מכות עם החבר של אחותו הקטנה. "למעלה בחדר של אלנור" הוא אמר והנהנתי, עולה למעלה. ציחצחתי שיניים ושטפתי פנים לפני שעשיתי בשקט את הצעדים לתוך החדר שלה. ראיתי אותה ישנה, היא נראתה כל כך חמודה ורגועה.. חייכתי בשקט כשראיתי חיוך מתוק מרוח על השפתיים שלה. מעניין על מה היא חולמת שגורם לה לחייך ככה. באיזשהו מקום לרגע רציתי שזה יהיה קשור אלי, אבל מה לאזעזל? מאיפה המחשבה הזאת באה? מהר הוצאתי את המחשבה המוזרה הזאת מהראש והלכתי לכיוון הפלאפון שלה שהיה על השידה ליד. ניתקתי אותו מהטעינה ופתאום הוא העיר, מראה שהוא כבר לא בטעינה. לא יכולתי שלהתעלם מההודעה שהייתי מוצגת על המסך. 'אנחנו צריכים לדבר.. כדאי לך להיות היום בפארק בסביבות אחת.' כמובן.. זאק… הסתכלתי על השעה. 12:00 בצהריים. אני מקווה שהיא תקום עד אז.

ידעתי שאני לא אמור להתערב, אבל אני יודע גם שאני חייב ללכת אחריה לשם. רק כדי לוודא ששום דבר לא קורה, כי זה זאק. כל דבר יכול לקרוא איתו. ואני צריך להיות שם בשבילה. רק ליתר ביטחון.

כל מה שאני וטובי עשינו בשעה האחרונה היה לשחק באקסבוקס במשחקים של משועממים, כי אנחנו בהחלט משועממים. פתאום אלנור ירדה במדרגות, עוברת אותנו כשהולכת לכיוון דלת הכניסה. טובי עצר את המשחק מסתכל עליה. "היי הי וואו… לאן זה?" הוא שאל מבולבל כשהיא בדיוק התכוונה לסגור את הדלת. "אה.. זה.. אממ ונסה התקשרה. היא ביקשה שאבוא אליה, אני אחזור עוד שעה בערך.. אל תחכו לי או משהו." היא אמרה וטובי נראה חושד לרגע, אבל אחרי זה הנהן. גם אני וגם היא ידענו שזה שקר… חבל לי לדעת שהיא משקרת לו ככה. אני יודע שזה גם חבל לה. היא יצאה מהדלת ומיד קמתי. "גם אני האמת חייב ללכת. אמא שלי ביקשה שאקח את אחותי הקטנה לאיזה חברה שלה, נדבר מאוחר יותר" אמרתי וקמתי מהר. הוא הנהן ויצאתי מהדלת, נכנס מהר למכונית ונוסע לכיוון הפארק. חניתי באיזור החנייה, כבר יכול לראות אותם דיי רחוק מזווית המכונית. הם עמדו באיזה פינה קטנה מדברים. יצאתי מהמוכנית, מתקרב אליהם בשקט. הייתי מספיק רחוק כדי שהם לא יראו אותי, אבל מספיק קרוב כדי לשמוע ולראות.

זאק כבר היה נראה עצבני, ולפי מה שהבנתי, הם דיברו עלי… "מה זה היה הקטע הזה אתמול?! שלא חשבתי שאני לא זוכר כלום!" הוא צעק עליה והיא שתקה. למה היא אף פעם לא צועקת עליו בחזרה?? הלוואי ויום אחד יהיה לה את האומץ לעשות משהו איתו… "אני לא מוכן שתפגשי איתו יותר! מבינה??" הוא אמר לה, עצבני כמובן. "אני לא יכולה…" היא אמרה והוא ישר התעצבן, מצמיד אותה לקיר בכוח. "זאק חכה.! אני באמת לא יכולה, הוא החבר הכי טוב של אח שלי. אין לי ברירה להתראות איתו כל יום. אף פעם לא הייתה לי!" היא אמרה והאמת, שהלב שלי נצבט טיפה כשהיא אמרה את זה. הייתי בטוח שאנחנו יותר מסתם מכירים בגלל טובי. אני יודע שהיא לא הטיפוס שנפתח ומדבר, אבל תמיד הייתי פונה אליה כדי לקבל עצות, או לדבר איתה כשהיו לי בעיות עם בנות. וזה היה הדדי. היינו מדברים כמעט על הכל… כאב לי לשמוע שהיא עשתה את הכל כי 'לא הייתה לא ברירה'.

הוא לא נראה כאילו הוא בכלל הקשיב לה, הוא רק הצמיד אותה חזק יותר לקיר חזק יותר.
"את יודעת שאני שונא להכאיב לך אלנור… אבל לפעמים את לא משאירה לי ברירה.." הוא אמר מעביר את היד האחת שלי לכיס האחורי שלו. פתאום הוא הוציא משם אקדח, מקרב אותו לרכה שלה. "אם לא תהיי איתי, את לא תהיי בכלל.. אני מצטער אלנור. אני צריך שתבטיחי לי שלא תתראי איתו יותר".

לא יכולתי לעמוד בזה יותר. רצתי אליהם והצמדתי אותו בכוח לקיר כשהעפתי את אלנור אחורה ממנו, מצמיד לו את היד עם האקדח לקיר. הוא ניסה להתנגד, והוא גם היה דיי חזק.. אבל לא יכולתי לשחרר. "תזרוק את זה" אמרתי לו מכאיב לו קצת יותר, ככה עד שהוא התייאש והפיל את האקדח. הרמתי מהר את האקדח מהריצפה לפני שכיוונתי עליו, מאיים עליו רק כדי שיילך משם, והוא עשה את זה יותר מהר משחשבתי, הוא אפילו דיי ברח משם.

הורדתי את הנצירה של האקדם, פתחתי את המכסה של הכדורים ופוררתי אותן בין שתי האצבעות שלי. פירקתי את כל האקדח לפני שזרקתי אותו לפח הגדול שהיה ליד. הסתכלתי עליה בשקט. לא היה לי שום דבר להגיד לה, וגם לה לא לי… רק הסתכלתי עליה ונאנחתי לפני שהתחלתי ללכת משם לכיוון האוטו שלי. "ג'ייק..!" היא קראה לי עוצרת אותי פתאום. הסתובבתי אליה בשקט. "יש לי רק דבר אחד להגיד לך אלנור, בכינות… אם כמה שאני רוצה, אני לא אוכל להציל אותך בכל הזדמנות, אז כדאי שתתחילי לעשות עם זה משהו. אבל ברגע זה, אני לא רוצה לשמוע אותך מדבר. אני מצטער.." אמרתי בשיא הכינות. דיי נפגעתי ממנה… לא יכולתי לשמוע אותה כרגע עם איזה תירוץ. הלכתי משם בחזרה לאוטו ונסעתי הביתה. הייתי חוזר לבית שלה ושל טובי. אבל לא רציתי כל כך שייווצר שם מצב לא נעים, יהיה מתח באוויר וטובי בטוח יגלה שקרה משהו, אין לי כוח לשמוע אותו מטיף לי מוסר על זה שאני לא צריך להתערב בחיים שלה..