כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 52

כמה דברים שרציתי לומר:
1. החלטתי באמת לכתוב עוד פרק למען כל האלה שנשארים במקלטים רוב השעות שלהם ובאמת אין להם הרבה תעסוקה כרגע. גם אני כל כמה זמן מוזעקת למקלטים ואני בכלל גרה במרכז. מאחלת לכולנו ימים שקטים
2. שמתי לב שלסיפור שלי יש הכי הרבה קוראים והצבעות מכל הסיפורים החמים בעברית בוואטפד!! תודה רבה זה באמת כל כך משמח ומרגש. אני מופתעת שאני מקום ראשון במשהו חחחח תודה על כל התגובות, על הנעימות וגם קצת פחות (למרות שכולן תגובות בונות). תודה על שאתם אוהבים את הסיפור מקווה שתמשיכו לאהוב. תהנו!

***נקודת המבט של אלנור***

הרגשתי כל כך רע עם עצמי. זה לא שלא באתי להיפרד כי כעסתי! לא באתי להיפרד כי לא הייתי מסוגלת. לא יכולתי להגיד שלום! פחדתי להגיד, פחדתי מהמשעות של זה. זה אגואיסטי כל כך ואני יודעת שהוא חיכה לי שם, ולא באתי… אני כל כך מצטערת על זה. הרגשתי כל כך מתוסכל בימים האחרונים. בעיית העצבים שלו הרגה אותו, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, וברגע שהוא עצבני אין עם מי לי לדבר, זה כאילו שג'ייק נעלם ומישהו אחר שרק רוצה לפגוע מופיע, ואני רק מחפשת את ג'ייק שיבוא להציל אותי ממנו, אז תחשבו איזה משגע זה… לא הצלחתי להתמודד עם זה יותר.

לא ישנתי מהיום בו עזב. לא הצלחתי להירדם, הכי הרבה שהצלחתי היה 3 שעות פחות או יותר. כל הזמן חשבתי רק על מה שקורה, והייתה לי הרגשה רעה מדי בבטן. התקשרתי פעם אחת, וידעתי שהוא לא יענה, אבל כשהועברתי לתא קולי התחרפנתי. התקשרתי שוב ואז שוב אבל אז אמה התעקשה שארגע. החוסר ידיעה הזאת הרגה אותי כל כך.

״את רוצה שאכין לך אוכל?" טובי שאל כשיישבנו בסלון. רק בהיתי בחלון קיר שליידי והתפללתי שיתקשר כבר. הפלאפון היה אצלי חזק ביד ומחובר למטען 24/7. הרגשתי שאני מתחרפנת.

"לא" עניתי בשקט בלי להסתכל עליו. הוא נאנח והניח יד על הירך שלי. "את חייבת לאכול אלנור. אני מכין לך אוכל" הוא אמר ונעמד אבל לא היה לי כוח להגיב. פשוט התעלמתי והמשכתי לבהות ולחפור לעצמי במחשבות.

"אלי את חייבת להרגיע את עצמך, תשתחרי טיפה.. אני בטוחה שהוא בסדר" אמה אמרה אבל התעלמתי. "הוא לא" אמרתי בטוחה בעצמי. "הוא בעצמו אמר כל הזמן כמה הוא יודע לשמור על עצמו" גם ונסה נסתה לשכנע אותי.

"הוא לא! משהו לא בסדר הוא היה מתקשר עד עכשיו!" הרמתי את הקול ופתחתי את הפלאפון כדי לנסות לחייג שוב. אמה לקחה ממני מהר את הפלאפון לפני שהספקתי לחייג "את בעצמך יודעת שהסיכוי שייתנו לו להתעסק עם הפלאפון עכשיו הוא 0! פשוט תנשמי" הוא אמרה מחבקת אותי, אבל זה לא הרגיע בכלל. רציתי להקיא, רציתי לעשות משהו שיוציא את הלחץ הזה ממני.

טובי הניח מולי צלחת מלאה באוכל, אבל לא הייתי מסוגלת לגעת בזה בכלל. לא יכולתי לאכול כלום כרגע. "אני מתחנן אלנור תאכלי" הוא אמר לי אבל לא היה לי אפילו את הכוח להתווכח.
שמעתי צלצול בדלת ורק חיפשתי תירוץ לקום משם. התקדמתי באטיות לכיוון הדלת ופתחתי אותה.

לא ידעתי מה לחשוב כשראיתי שלושה חיילים גבוהים במדים עומדים מולי. לאחד דרג של מפקד והשניים האחרים סמ״ל. הם עמדו מולי בשקט ולא אמרו כלום בהתחלה, ואז המפקד האמצעי בין השלושה פתח את הפה. "כאן זה משפחת נלסון?" הוא שאל וכל מה שרציתי כרגע זה שלא נהיה המשפחה הזאת.. "כן" כמעט ולא הצלחתי לדבר. הלב שלי כבר התחיל לדפוק חזק. טובי אמה וונסה היו מאחורי וניסו להבין בדיוק כמוני מה קורה.

"היה פיצוץ גדול מאוד באירעק. צוות 4, שהיה הצוות של הקרוב שלכם ג'ייק, נפגע כולו. אני מצטער, אבל אין שורדים במערב הזה. הוא היה מתוכנן בדיוק כמו שצריך, אבל כנראה שהיו כמה דברים שלא לקחנו בחשבון. כל הבסיס והממשלה בכלל, מתאבלים עליהם ומרגישים בחסרונם מאוד. אני מצטער על אובדתכם. כולנו מצטערים." לא הבנתי כלום. לא הצלחתי להבין באיזה סיטואציה אני עכשיו. לא הבנתי מה הוא אומר לי והרגשתי שאני מתחרפנת.

"אז.. איפה הוא עכשיו?" שאלתי כשלא הבנתי מה קורה. הוא בבית חולים? הוא נפצע? מה קרה. ראיתי את טובי לא מאוזן מאחוריי כשהכניס את הראש שלו בין היידים. הרגשתי כמו ילדה קטנה שלא מספרים לה כלום והיא לא מבינה מה קורה. "מה שמך?" המפקד שאל אותי. העיניים הירוקות שלו הסתכלו עמוק אלי. "אלנור" לחשתי כשרעד קולי. "אלנור, תשמעי" הוא אמר בקול יציב כשהעביר את היד שלו על הלחי שלי. "אני לא מורשה לעשות את זה בכלל. אבל אני לא יודע למה, אני לא מסוגל להודיע לך את זה כמו רובוט" הוא אמר בשקט כשהעביר לי חתיכת שיער אל מאחוריי האוזן. הכל קרה כל כך לאט. לא הבנתי כלום ממה שקורה. אבל בכל זאת הלב שלי יצא מהמקום. "ג'ייק נהרג בפיגוע מרימון אש שהתפוצץ 2 מטר ממנו. גופות לא נמצאו, אף גופה לא נמצאה. אני מצטער. אני יכול להבטיח לך שהוא לא מת לחינם." כבר לא שמעתי מילה ממה שדיברו אלי. שחור עבר לי בלב ורק רציתי לברוח משם. הסתובבתי אחורה, וראיתי את טובי בוכה בשקט, כשכבר הבין הרבה לפניי. אמה וונסה היו בהלם, אבל האמת, שלא באמת שמתי לב למה שקרה סביבי. נכנסתי לאט לתוך הבית, לאט ועקום. התעלמתי מכל ההערות שנזרקו סביבי. התחלתי להרגיש מסוחררת ואיבדתי שיווי משקל. הוא מת.. זהו? פשוט ככה?

איבדתי את ג'ייק, לתמיד.

דמעות כבדות ואטיות התחילו ליפול לי מהעיניים. הכל היה מטושטש מהדמעות. איבדתי את היציבות שלי, לגוף שלי כבר לא היה כוח להחזיק אותי ונפלתי על הברכיים לאט ובהדרגה. לאט לאט הדמעות התחזקו. הרגשתי שנאה ועצב בכל הגוף שלי. "לא.." מילמלתי לעצמי בין הדמעות. התחלתי כבר לבכות כמו משוגעת. הכנסתי את הראש בין היידים ונשענתי על הברכיים שלי עצמי. זה לא אמיתי, זה לא קורה..

"אני כל כך מצטערת אלנור" וונסה התכופפה לחבק אותי כשבכתה גם היא. אבל לא הייתי מסוגלת שיגעו בי עדיין, כל הגוף שלי היה מצומרר ולא הייתי יכולה להתמודד עם זה עכשיו. "הוא לא..-" מלמלתי. "הוא לא מת!" דחפתי אותה ממני כשצרחתי. בכיתי והשתעלתי והכל ביחד. "הוא לא מת.." בכיתי בתוך היידים של עצמי. הרגשתי חור ענק בלב. העיניים שלי נהיו שחורות, לא הצלחתי להרגיש שום רגש, מלבד כעס. כעס על עצמי. "לא אמרתי שלום… לא נפרדתי!" צעקתי לעצמי. אני יודעת שבטח נראתי כמו משוגעת כרגע, אבל זה רק הצדיק את מה שבאמת הייתי.

השתגעתי….