כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 40

***נקודת המבט של טרוי***

סיימנו את שנת התיכון האחרונה, יוצאים לחופש, ומשם כל אחד לאוניברסיטה שלו. אלנור חזרה אתמול מפריז, ועל זה אני אשמח.. אבל לא פשוט לי. אני חייב לדבר איתה, אבל לא יודע איך. אני פשוט לא רוצה לפגוע בה. קמתי מהמיטה כשהבנתי שאלנור כבר ירדה למטה לפניי. ירדתי למטה וראיתי אותה יושבת עם הגב אלי על הכיסא הגבוה של הבר. התקרבתי אליה וסובבתי לה את הכיסא. היא ישבה מולי, גבוהה מספיק בזכות הכיסא כדי שאוכל להביט לה ישר בעיניים. קירבתי אותה אלי וקברתי את הראש שלי בתוך הצוואר שלה. באמת התגעגעתי אליה, אני לא יכול להגיד בכלל שלא. אבל קשה לי להתנהג כאילו הכל בסדר. אני באמת שונא את עצמי על איך שאני מרגיש, ואני מנסה כל כך להיות בסדר, אבל שום דבר מזה לא בסדר…

״התגעגעתי אלייך״ היא אמרה כשהרימה את היידים שלה לצוואר שלי והידקה אותן חזק יותר כשהרגישה שאני מרים אותה מהכיסא והיא צחקה. ״גם אני״ אמרתי מלא באשמה כשהיא נישקה אותי חזק תוך כדי שסחבתי אותה לסלון. התיישבתי על הספה כשהיא עלי. רגליים מלופפות סביבי כשהיא כולה נמרחה עלי. זה לא הרגיש נכון.. אבל לא יכולתי לעשות הרבה בקשר לזה.

היא נישקה את הצוואר שלי ונאנחה. העיניינים התחילו להתחמם והנשיקות שלה בהחלט השפיעו עלי. פשוט ישבתי שם עם היידים מלופפות סביב מותניה כשהיא מצליחה לשלוט על כל זרימות הדם שלי. פתאום שמענו את הדלת נפתחת והיא ישר זינקה ממני אל מושב הספה שליידי. ג׳ייק הפתיע אותנו כשנכנס בדלת כמובן עם מדי צבא ונשק ושנינו ישבנו חנוקים בסלון, מתנהגים כאילו כלום לא קרה, בהחלט מופתעים לראות אותו. טוב זה היה מביך…

״מצטער. לא התכוונתי להפריע״ הוא הרים גבה כשסגר את הדלת מאחוריו. ״היי ג׳ייק.. מה קורה ?״ שאלתי מתעלם מהתגובה שלו שגרמה לי להיות אדום טיפה. האמת שלי פחות היה אכפת, אבל אלנור נראתה כאילו היא הולכת להתפוצץ. ״בסדר. קצת חופש מהצבא לאיזה חודש. אני זז להתקלח, מה נשמע אלנור״ הוא שאל אבל היה נראה יותר בשביל הנימוס כי הוא ישר עלה אחר כך, לא משאיר לה הזדמנות לענות. היא הסמיקה כמו עגבניה, בוהה בקיר מולה והיה נראה כאילו חשבה עמוק. ״אלנור״ אמרתי מוציא אותה מההלם והיא ישר הסתכלה עלי. ״זה רק ג׳ייק. תרגעי״ אמרתי לה כשהתקרבתי לתת לה נשיקה את הלחי אבל היא נראתה לגמרי לא נינוחה. ״כן… א- אני יודעת״ היא אמרה נבוכה בהחלט וקמתי מהספה, צוחק מהתגובה המוזרה שלה. והיא עדיין נראתה כאילו הייתה בטראנס.

״אני הולך להחזיר את ספרי הלימוד. לא יתנו לי להיפרד מהתיכון יחד איתם״ התלוצצתי כשחיפשתי את המפתחות. ״אשתדל לחזור מהר״ אמרתי כשנתתי לה נשיקה בראש ויצאתי. היא לא נראתה כאילו הגיבה או שמה לב למה שקרה, אבל היא בטח סתם עוד מנסה לחזור לשיגרה פה.

***נקודת המבט של אלנור***

הלב שלי דפק כל כך חזק. הייתי פחות או יותר קפואה. היה נראה שטרוי דיבר אלי אבל הייתי שקועה מדי במחשבות בכדי להקשיב. הרגשתי נבוכה כל כך שהוא ראה אותי ככה עם טרוי. במיוחד אחרי מה שקרה ביננו… אוף אני מרגישה כמו זונה. אחרי שסיימתי לשקוע במחשבות, קמתי מהספה והרגשתי את הלחיים שלי עוד אדומות וחמימות. חודש ? חודש שלם הוא יהיה פה עכשיו ? אני לא אעמוד בזה.

החלטתי שאנחנו צריכים לדבר על זה, רק כדי להבהיר את העניינים ואז יהיה לי הרבה יותר קל, לפחות לעד שאגיע לאוניברסיטה. אני צריכה לשרוד רק עד אז. החלטתי לעלות לחדר שלו ולדבר. עליתי לאט, חושבת על כל הדברים שארצה להגיד. כשנכנסתי, הבנתי שהוא לא שם. גם הבנתי שלא הייתי בחדר הזה יותר מדי זמן. הכל הריח כמוהו. ראיתי על השולחן מלא תמונות ממסוגרות, ניגשתי אליהן ועברתי אחת אחת. אחת מהן הייתה תמונה משפחתית שלהם. אחת הייתה רק עם אבא שלו כשהיה קטן. אחת מהן עם טובי, והייתה אחת גם… איתי ?

״טעית בחדר״ ישר זינקתי מהקול שלו שגרם ללב שלי לדפוק. הסתובבתי וראיתי אותו עומד בכניסה לחדר כשרק מגבת מלופפת סביב מותנו ומגופו עוד נזלו טיפות מים. פאק… הייתי צריכה להחזיק את עצמי כל כך חזק כדי לא להסתכל על הבטן שלו. זה היה יותר קשה ממה שאתם יכולים לדמיין.

״אני רק–״ גימגמתי כשלא הצלחתי להתרכז אבל הוא קטע אותי בכך שהתקדם לארון והוריד את המגבת ממנו. נשארתי טיפה בהלם שהוא ככה התפשט מולי. הוא אומנם היה עם הגב אלי אבל… וואו. ״אני צוחק, אהבת ?״ הוא שאל עם הגב אלי כשלבש מעליו את הבוקסר ואני עדיין לגמרי הרגשתי באי נוחות. ״אני– אה… אהבתי ?״ לא ידעתי מה להגיד. ״את התמונה״ הוא צחק כשהסתובב אלי והרגשתי את הלחיים שלי נהיות כל כך אדומות מהמבוכה על שבכלל חשבתי שהוא מדבר על זה שבהיתי בו. אני מקווה שהוא לא שם לב. אבל אני יכולה לדעת שהוא יודע שאני מרגישה לא בנוח. ״אל תראי נבוכה אלנור, שום דבר שלא ראית כבר קודם״ הוא אמר עם פרצוף שלא הצלחתי להבין והרגשתי דיי מוסמקת ומובכת כשהוא אמר את זה. רציתי להגיב, פשוט לא ידעתי מה או איך, לא הצלחתי..

״אז.. את רוצה להגיד לי מה את עושה בחדר שלי?״ הוא שאל ולאזעזל מה כואב לו ללבוש חולצה!
״אמ.. אני.. אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר״ אמרתי והלחיים שלי לא הפסיקו להיות חמות לשנייה אחת. הוא לא היסס לשנייה וישר הגיב. ״אם זה לגבי מה שראיתי כשנכנסתי, אז אל תדאגי בנוגע לזה. אין פה על מה לדבר״ הוא אמר. אוקיי אז הוא ראה… זה כבר מביך פי שלוש.

״אמ.. לא. זה בנוגע אלינו״ אמרתי לא מסוגלת להסתכל עליו והסתכלתי למטה על כפות הרגליים שלי, אבל הספקתי לראות אותו מרים גבה. ״אז אני רואה שסוף סוף החלטת שכן לדבר על הסקס שלנו באותו הערב״ הוא אמר כאילו זה לא היה כלום והשאיר אותי עם מבט מופתע לכיוונו. ״בבקשה אל תגיד את זה ככה״ אמרתי מלטפת את הזרוע של עצמי. ״איך ככה ?״ הוא שאל בביטחון וכבר התחלתי להתעצבן מהחוסר ביטחון של עצמי. הוא יודע על מה אני מדברת ונמאס לי מהמשחק הזה.

״ככה כאילו כלום לא קרה!״ אמרתי עצבנית מסתכלת עליו. ״זה מה שרצית שיהיה אלנור. את אמרת בעצמך, זה לעולם לא קרה״ הוא אמר בשקט והרגשתי את עצמי נחלשת. הוא צודק.. והוא רק נהנה להחזיר לי הכל בפרצוף. הרגשתי כאילו הלב שלי חבט בעצמו, ודמעות עלו לי בגרון, החלטתי שאני חייבת ללכת משם מהר לפני שאבכה מולו. הבטתי בו עם עיניים שכבר שוחות בתוך הדמעות שמתות לצאת לפני שמיהרתי לדלת. יכולתי לראות את מבט החרטה שלו לפני שהרגשתי אותו תופס לי בזרוע, מונע אותי מללכת ומסובב אותי בחזרה אליו. זה רק עשה את זה יותר קשה להחזיק את הדמעות.

״היי חכי רגע אלנור, אני מצטער. הבנתי את רוצה לדבר על זה. ביקשת שזה יישכח. את עדיין רוצה את זה ככה ?״ הוא שאל ברצינות וברכות, מחזיק אותי קרוב מדי אליו. אני בטוחה שהוא יכל לראות את הלחיים השרופות שלי הרבה יותר טוב עכשיו.

האמת, לא רציתי שייכח מזה, אבל בשביל זה הגעתי לכאן לא ? אני רוצה להמשיך מערכת יחסים נורמאלית עם טרוי לא ? אז הנהנתי בשקט והוא הנהן ישר יחד איתי. ״אוקיי״ הוא לחש, האצבעות שלו שיפשפו עור הלחי שלי כשהוא עצם עיניים. מתעמק בהרגשה והלב שלי דפק כל כך חזק. ״נשכח״ הוא לחש בשקט ככה שהנשימות שלו הרעידו לי את האוזן וגרמו לי לצמרמורת בערך בכל מקום. זה לא בסדר.. אני חייבת להתרחק ממנו. הוא מיד אחר כך פתח את העיניים, הוריד ממני את היידים והלך.

אז זהו זה ? נשכח..? מצד אחד הרגשתי הקלה כל כך גדולה. אבל מצד שני… הו אלוהים בצד השני הרגשתי שיש לי בחילה. כן רציתי שהוא יישכח, זה כל מה שרציתי אז למה אני מרגישה כאילו זה היה קל מדי? זה לא שרציתי שהוא יילחם על זה שעשינו את הדבר הנכון, לא? או שאולי כן רציתי שהוא יילחם… נמאס לי מעצמי כבר.. נמאס לי לא לדעת מה אני רוצה.