כמו אח גדול או קצת יותר מזה – פרק 35

~~~נקודת המבט של ג׳ייק~~~
ישבתי בחדר שלי, יחד עם שאר ששת חברי הצוות שלי. כולם הוציאו בגדים חדשים מהתיקים והכינו את עצמם למקלחות. כולנו הסרחנו, חזרנו עכשיו ממסע של 120 קילומטר. תיארתי לעצמי שחיל נחתים לא הולך להיות קל… הרגשתי את הלחיים שלי אדומות מהמאמץ והרגליים שלי היו קשות כמו אבן כשסוף סוף ישבתי על המיטה והורדתי את הנעליים. כל השרירים שלי בכל הגוף היו מתוחים וקשים. החודש האחרון לא היה קל בשבילי. מאז טרוי ואלנור אני לא מצליח לתפקד כמו שצריך, זה פשוט שאני לא מוצא סיבה מספיק טובה לשום דבר שאני עושה. אני יודע שלא מגיע לי להשמע כמו מסכן או משהו, במיוחד לא אחרי הדברים שאמרתי לה. לא הגיעו לה המילים שלי והיחס שלי, והאמת, שאין לי מושג למה אמרתי את כל הדברים האלה. ראיתי את זה לנכון, ואין לי מושג למה. פשוט פחדתי… פחדתי שאם יקרה לי משהו ולא תהיה דרך חזרה היא תסבול. לא רציתי את זה בשבילה אז האמנתי שאם היא תמשיך הלאה דבר כזה לא יקרה. והנה עכשיו היא המשיכה הלאה ואני לא יודע איך להתמודד עם זה. במיוחד לא כשזה עם בן דוד שלי וכל פעם כשאני חושב על הדרך בה אני שובר לו את הפנים, המחשבה הזאת נעלמת תוך שנייה, כי הוא בן דוד שלי, ובתכלס, הוא מתייחס אליה יותר טוב מאיך שאני התייחסתי… אין לי זכות להגיד 'לא פייר' לאף אחד.

פתחתי את הפלאפון שלי, כמו כל פעם בכמה ימים בהם יש לי זמן באמת לתקשר עם מישהו מבחוץ בזמן שצפיתי בכל החיילים הולכים וחוזרים מהמקלחות.
למרות שאני יודע שאין לזה סיכוי לקרות, אני תמיד מקווה שאיכשהו שברגע שאפתח את הפלאפון אני אראה שהיא חיפשה אותי, אפילו עם סתם איזושהי הודעה. אבל ברגע שהמסך נפתח, כמובן שלא הופתעתי לראות שאין זכר ממנה. אבל זה כן טיפה הכאיב עדיין. מצד שני, היו איזה 7 שיחות שלא נענו מאמא שלי, ולמרות כל הפעמים שאמרתי לה לא לדאוג כשאני לא עונה ושזה בגלל שאין ליידי פלאפון היא לא מפסיקה לדאוג. אפילו שהיא יודעת שאני זמין רק פעם ב.. ויש סיכוי גדול שלא אענה לה.

חייגתי אליה בחזרה והקשבתי לצלילי הקו כשחיכיתי. "סוף סוף! דאגתי נורא!" שמעתי אותה מהקו השני ולא יכולתי שלא לצחקק לעצמי. "כמה פעמים אמרתי לך שאין מה לדאוג כשאני לא עונה?" שאלתי, שמח האמת לשמוע את הקול שלה. "איך אפשר שלא לדאוג כשזה התפקיד שלך בצבא??" היא שאלה אפילו טיפה מעוצבנת, אבל ידעתי שזה רק מדאגה. "כי יש לי עוד חמישה חודשים עד שבאמת אהיה לוחם ואכנס לשטח אמא. בינתיים אני סתם טירון. אנחנו לא עושים שום דבר מסוכן" אמרתי ומרגיש שאני מסביר לה את זה כבר בפעם המאה. "אל תתנשא מעלי" היא אמרה ולא יכולתי שלא לחייך. דיברנו קצת, כמו כל כמה שבועות שאני מתעדכן איתה ועם אבא שלי טיפה. חשבתי על אם לשאול אותה את השאלה שישבה לי בראש כבר כמה פעמים מתחילת השיחה. אבל לא ידעתי אם אני רוצה לשמוע את התשובה.
כיחכחתי בגרוני טיפה לפני שהחלטתי לשאול בסופו של דבר. "תגידי.." התחלתי להגיד כשהעברתי יד בשיער. "מה עם… אה.. מה קורה עם אלנור ?" שאלתי נואש לשמוע קצת מהקול שלה ברקע ולא בטוח איך אמא שלי תיקח את השאלה הזאת, אבל היא לא נשמעה מופתעת או משהו, וזה כבר הרגיע אותי.

"היא לא סיפרה לך?" היא שאלה גורמת לי להיות מסוקרן לרגע. "סיפרה לי מה?" שאלתי לא בטוח אם אני לחוץ או משהו קרוב לזה. "היא טסה לפני שבוע לצרפת. סוף סוף קיבלה את הצעת העבודה הזאת שלה. חבל שלא היית כאן כדי לראות איך היא התרגשה כשהתקשרו אליה" היא אמרה והרגשתי את הדם שלי מתחמם. "ג'ייק?"

"אני צריך ללכת. נדבר בהדמנות" אמרתי וניתקתי. לא יכולתי שלהתעלם מהלב הצבוט שלי מהעובדה היא אפילו לא ניפרדה בהודעה. לא התקשרה, לא כלום… אני הייתי היחיד שניסה לעזור לה להשיג את העבודה הזאת מאז שאני זוכר שהיא רצתה אותה והייתי היחיד שלא זכה לשמוח איתה כשהיא קיבלה אותה. הרמתי את עצמי מהמיטה והלכתי בלי לחשוב למתחם האימונים של הבסיס. הכל היה דיי חשוך אבל לא ממש היה לי אכפת. לא חשבתי בהגיון, רק רציתי לשחרר עצבים ואת התסכול שלי.

ראיתי את שק האיגרוף מולי ולא היססתי פעמיים לפני שהלכתי אליו. חבטתי בו הכי חזק שיכולתי, עד כדי כך שמפרקי האגרוף שלי דיממו, אבל האמת שלא הרגשתי כלום. אני יודע שהיה אסור לי להתאמץ יותר מדי אחרי המסע שעשינו, אבל לא היה לי אכפת. ידעתי שאם לא אוציא את העצבים שלי על שק האיגרוף הזה אז כנראה אוציא אותו על אחד החיילים וזה לא ייגמר טוב.

ככל שהיכתי את השק יותר ויותר כך גם החוזקה של המכות גברו. מרוב המאמץ שמעתי את עצמי מתנשף בחוזקה וצועק עם כל מכה שהחטפתי. זה בהחלט שיחרר, אני חייב להודות. אבל כבר לא ממש ראיתי בבירור יותר. הכל מסביבי היה חשוך ומטושטש כשהמשכתי להכות והצעקות שלי כבר נשמעו מהודהדות אפילו בפני האוזן של עצמי.
"היי! תפסיק!" שמעתי צעקות מתקרבות אלי אבל הכל היה מטושטש ולא באמת הבנתי מה קורה. "ג'ייק!" הקול התקרב כשהמשכתי להכות את הכדול והצעקות שלו כנגד שלי. "תפסיק ג'ייק!" זה היה סאם, חבר אחד לצוות שלי. התעלמתי ממנו כשהמשכתי להילחם עם השק הזה אבל הוא סאם נאבק איתי ובכוח הכריח אותי להתרחק מהשק הזה. הוא הפיל אותי לריצפה ועצר אותי בכך שהתיישב עלי וחסם את שתי היידים שלי כנגד הריצפה בצידי בראש שלי. נאבקתי לכמה שניות עד שהבנתי מה קורה והרפתי, מתנשף בחוזקה יחד איתו אחרי כל המאמץ שעברתי עכשיו. הוא התגלגל ממני אל הריצפה והתיישב, מתנשף גם הוא.

עברתי לתנוחת ישיבה וקירבתי את הבירכיים של עצמי אלי כשהשענתי עליהן את היידים וקברתי את הפרצוף שלי בתוכן, מתוסכל ומתנשף.
"מה לאזעזל ג'ייק?" העיניים החומות שלו בהו בי בבילבול כשהרמתי את הראש מהיידים שלי והסתכלתי עליו. "זה… מסובך. לא יודע אפילו מאיפה להתחיל" התנשפתי ונאנחתי.
"מה אתה אומר על מההתחלה?" הוא אמר ונשפתי נשיפה אחרונה לפני שהתחלתי לספר לו הכל. מהרגע שבו הם עברו לגור ממול אל עד עכשיו.

*****************************************************************************

"זהו? היא נסעה פשוט ככה?" הוא אמר ושמחתי לראות שמישהו מבין אותי סוף סוף. "כן.." צחקקתי צחוק הומוריסטי כשהבנתי למה נכנסתי מכל הסיפור הזה.
"אתה אדיוט לא קטן אתה יודע את זה?" הוא אמר מסתכל עלי כשהמשכתי לצחוק והנהנתי. "תאמין לי, אני יודע…" שנינו שתקנו ורק נשמנו לרווחה. הכל מסביב היה דיי חשוך ולא יכולתי להעריך מה השעה עכשיו.
"תשמע, אתה בין החיילים היחידים שאני מצליח לחבב כאן," הוא התחיל לדבר ואני הקשבתי. "ובגלל זה אני אגיד לך משהו ואתה צריך להכניס אותו לראש האדיוטי שלך טוב טוב." הוא אמר והמשכתי להסתכל עליו כשהבנתי. "חברה שלי עזבה אותי, שבוע לפני שהתגייסתי, וזה שבר אותי. אז אתה יודע למה אני מקנא במצב שלך? .. אתה זה שוויתר עליה, ולא היא עליך. ובגלל זה יש לך עוד סיכוי ענק ג'ייק. כנראה שאני לא הייתי שווה מספיק בכדי שהיא לא תוותר עלי, כי ממתי מוותרים על משהו שלא שווה את זה?" הוא אמר והמשכתי להקשיב בשקט.

"היא שווה את זה ג'ייק?" הוא שאל אחרי כמה שניות של שקט ואני הסתכלתי על הריצפה בשקט לפני שהרמתי את הראש אליו. "היא שווה את זה…" הנהנתי בשקט כשחייכתי לעצמי.
"צריך שניים בשביל להרגיש את מה שאתה מרגיש ג'ייק. אולי היא מאושרת איתו עכשיו. אבל אל תהיה כל כך בטוח שאתה מחוץ לראש שלה. אם יש משהו ערך שגדלתי עליו והאמנתי בו מאז שאני זוכר את עצמי, זה אף פעם לא לוותר… אתה צריך לזכור את זה.

~~~~~~~~~~~
מצטערת שלא כתבתי המוןןן זמן פשוט שכחתי את הססמא ולקח לי שנהה להיזכר. מצטערת על הפרק הקצר מגיע לעם הרבה יותר מזה אחרי הפרק זמן הארוך שלקח לי לכתוב כאן, אז כפיצוי אולי אעלה היום עוד פרק. שוב מצטערת ומקווה שאהבתםםםם