כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 32+33 *פרק כפול כי אני טסה לשבוע ולא אוכל לעדכן. חג שמח!*

***נקודת המבט של אלנור***

אחרי הצעקות והדאגה הנוראיות שהגיעו מאמא שלי, והטפת המוסר, והחיבוקים, והבכי, היא דיי נרגעה… אני מתפלאת שהיא עזבה את העסקים שלה בחו"ל כדי לבוא לכאן. לא מקטע מגעיל, זה פשוט שהעסקים תמיד איכשהו היו חשובים בערך באותה המידה כמו שהיה לה חשוב ממני וטובי. אבא שלי קצת היה פחות בעניין. תמיד היתי ילדה של אבא. הוא תמיד ידע להגיד לי את הדברים הנכונים… גם אם אהבתי אותם וגם אם לא ידעתי שזה מה שאני אמורה להסתמך עליו.
"איך את?" אבא שלי נכנס לחדר הריק וליטף לי את הראש פעם אחת. "יותר טוב.." אמרתי, מסתכלת על אמה וונסה מנסות להבין את מכונת המשקאות שבתוך החדר שלי מה שגרם לי לצחוק. אמא שלי הלכה החוצה לפני כמה דקות לטפל בעסקים מרחוק כמובן…
"יכולת למצוא לך חברות יותר טובות מזה.." הוא אמר בהומור ואמה וונסה ישר הסתכלו עלינו. "שמענו את זה, ובחרנו להתעלם" הן אמרו גורמות לשנינו לצחוק.

"קחי" ג'ייק נכנס לחדר עם בקבוק מים כמו שהבטיח להביא, ויותר חשוב לחזור. "תודה" מלמלתי בשקט כשלגמתי מהמים. הסתכלתי על אבא שלי, מקווה שהוא לא חושד בשום דבר שקורה ביננו וכשהוא דפק לי מבט שובב פשוט גילגלתי עיניים והוא צחקק. ג'ייק לא נראה נבוך במיוחד. הוא תמיד היה בקשר טוב עם אבא שלי. הוא היה בעצם היה בשבילו החלק השני של אבא שהוא היה צריך. היותר אוהב, מאשר קשוח ואדיש. אבל ככה לפחות אני יכולה להבין מאיפה האדישות הזאת של ג'ייק מגיעה מידי פעם.

"איך בצבא ג'ייק?" אבא שלי שאל אותו כשהביט בנשק המונח עליו. "מתקדמים, מתאמנים.. צבא" הוא ענה, אדיש מתמיד. "כבר שיבצו אותך לפלוגה?" אבא שלי שאל מתעניין. "עדיין לא, עוד שבוע פחות או יותר אם הכל ילך טוב".

"תיידע אותי" הוא אמר לו וג'ייק החזיר לו הנהון של מבין. "אני בבית חולים עם הבת שלי קצת רגישות! …. אוקיי הבנתי. הבנתי! בסדר.. בסדר!" אמא שלי התעצבנה בפלאפון כשנכנסה לחדר שלי, כל המבטים עוברים אליה והיא נאנחה כשסגרה את הפלאפון.
"אנחנו חייבים לחזור" מן הסתם… "זה בסדר" אמרתי בשקט מתיישבת על המיטה ואוספת את השיער שלי לגולגול מבולגן. "אני מצטערת מותק, את תהיי בסדר?" היא שאלה מסתכלת עלי והנהנתי בשקט. יכולתי לראות שדיי עצבן אותה לעזוב ככה.. אבל העסקים שלה חשובים לה, אני מבינה. "אני אשאר איתה פה.. עד שאצטרך לחזור לבסיס" ג'ייק הפתיע אותי כשדיבר אליה. אמא שלי לא מתה על ג'ייק. היא אף פעם לא ממש אהבה אותו.. היא תאמין ראתה בו כדוגמא רעה לטובי ופחדה ליחס רע שלו אלי. היא לא בדיוק מדברת על זה, אבל אפשר לראות, וגם ג'ייק מודע לזה. היא נראתה מופתעת גם היא והסתכלה עליו. "לא… זה בסדר. אני אקרא לטובי" היא מיהרה לומר גורמת לי לרצות למות מבפנים. אני בכלל לא רוצה שטובי יבוא…

"כמובן.." הוא מלמל בהנחה כבר בטח ציפה לתגובה כזאת. "רק תחזור לבסיס שלך… הכל כאן בשליטה" היא אמרה מאופקת וסידרה את הג'קט שלה טיפה. הסתכלתי עליו, אבל המבט שלו לא אמר כלום. "תנוחי.. אם תצטרכי משהו תתקשרי ישר אוקיי?" אבא שלי אמר לי בשקט כשהתקרב אל האוזן שלי. הנהנתי בשקט והרגשתי אותו נותן לי נשיקה בראש, ואחריו חיבוק של אמא לפני שהם יצאו משם. טוב, עד חג המולד כנראה שלא נתראה.. חשבתי לעצמי ונאנחתי.

ג'ייק התיישב לידי, ובעזרת שתי אצבעות הזיז חתיכת שיער שלא אספתי לגולגול מאחורי האוזן לפני שנישק את אותו המקום, העור שליד האוזן. "אני עדיין פה" הוא חייך אלי, גורם לי גם לחייך טיפה. "אני רוצה לחזור הביתה" אמרתי בשקט מסתכלת למטה. הייתי פה בסך הכל יום אחד אבל לא נעים לי כאן. יותר מדי אפרורי כאן.
"את עדיין לא במצב.. עוד קצת, אני מבטיח" הוא אמר בשקט ממשיך לגרום לי לצמרמורת כששתי האצבעות שלו מלטפות את אותו המקום שעדיין עיקצץ מהרגשת השפתיים שלו.
הוא הפסיק ברגע שאמה וונסה התקרבו אלינו, ואני מבינה…

**********************************************************************

עבר שבוע, וסוף סוף שוחררתי, אני באמת לא מאמינה שנתנו לג'ייק באמת להישאר כאן למשך שבוע. זה ממש חריג, אבל אני מניחה שזה בטח התחננות של אבא שלו. הוא יעשה הכל כדי שלא יעיפו אותו משם או משהו, למרות שאני מניחה שהם צריכים את ג'ייק. הוא חייל טוב.
ישבנו אצלי בבית והוא עשה הכל כדי לדאוג שאני ארגיש טוב יותר. טובי ניסה להראות לי כמה רגעי דאגה ואפשר להגיד שהמצב ביננו מתחיל להשתפר, אני הרי לא יכולה לכעוס עליו לנצח… ג'ייק ישב ליידי בסלון כשראינו טלווזיה, והיד שלו נמתחה אחורה לכתפיים שלי. התעסקתי רק בזה במשך כמעט כל הסרט שצפינו. הוא ליטף לי לאט ובעדינות את הזרוע, מה שגרם לי להסתכל עליו פתאום. הוא הסתכל אלי בחזרה וחייך חיוך עדין לכמה דקות.
"איך את מרגישה?" הוא שאל מסתכל ישר אלי ואני ניסיתי להתחמק מקשר עין. אני חייבת להפסיק לרצות אותו… מהר.

"אני בסדר" אמרתי בשקט מקווה שהמצב המביך הזה ייגמר מהר. "מה השעה?" הוא שאל מוריד את היד שלו ממני כדי להסתכל בשעון שלו. "שיט.." הוא מלמל בשקט והסתכל עלי שוב. "אני חייב לחזור.." הוא אמר ויכל לראות את האכזבה בעיניים שלי. לא רציתי שילך.
"אני מצטער.. את יודעת איך זה אלנור, הלוואי ויכולתי להשאר" הוא מיהר להגיד והוזיז חתיכה מהשיער שלי למאחורי האוזן. הרגשתי צמרמורת עוברת לי בגוף. "אני מבינה" אמרתי בשקט והוא התרומם מהספה, נותן לי חיוך אחרון ונשיקה על הלחי לפני שצועד לכיוון הדלת. "נתראה עוד כמה שבועות.. אני מבטיח, עד אז את חייבת לשלוח הודעה כל יום" הוא אמר עם חיוך .

אני לא יודעת מאיפה זה בא, אבל משהו השתלט עלי ופשוט פעל במקומי. "ג'ייק!" נעמדתי וצעדתי אליו כשהוא נעצר והסתובב אלי. "אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. אני רוצה אותך. אני כל כך רוצה אותך ובזמן שאתה שם בצבא אני רוצה לדעת שאתה שלי. אני כל כך רוצה את זה וחיכיתי כל כך הרבה זמן לראות אותך שוב כדי שאוכל להגיד לך את זה סוף סוף" אמרתי ולא הבנתי מאיפה זה בא. הרגשתי את הלב שלי מתחיל לדפוק חזק יותר כשהוא רק שתק והסתכל עלי, לא יכולתי להבין מה הפנים שלו אומרות, אבל יכולתי לראות שהוא היה מופתע, כמו שאני הייתי מופתעת מעצמי.
"ואתה לא…?" לחשתי אחרי כמה דקות של שקט מלחיצות. הוא הסתכל על הריצפה ומתח את הצוואר שלו לפני שהסתכל עלי. "אלנור די.." הוא אמר בשקט גורם ללב שלי להיצבט לשנייה. "זה לא כדאי.. מכל הבחינות.. פשוט תעזבי את מה שהיה ותעברי הלאה כבר" האדישות שלו בעיניים גרמה לנשימה שלי לעצור. כעס מילא לי את כל הגוף והרגשתי את העיניים שלי בוהרות לכיוונו. חמישה צעדים מרחק ביננו, וזה הרגיש כמו עשרה.

"איך אני יכולה לעבור הלאה בדיוק כשאתה מופיע בחדר בית החולים שלי, לוקח אותי הביתה, נשאר איתי, מנשק אותי ומלטף אותי?? תסביר לי איך?!" צעקתי כשהרגשתי עצבנית בטירוף. הוא גורם לי לרצות אותו, ואז המשפט 'לא כדאי' בא ושובר אותי.
הוא שתק לכמה דקות, פשוט מסתכל עלי ושותק. "את צודקת.." הוא אמר בשקט מחכך את השפתיים שו אחת בשנייה כשניסה לפלוט את מה שרצה להגיד כשהסתכל לכל הכיוונים בחדר ואז אלי. "אני לא אהיה בסביבתך יותר.. אני חוזר לצבא, וזה לא יפריע לך יותר. אני מבטיח" הוא אמר בלי שום רגש בקול יציב לפני שנתן לי הנהון אחד אחרון ויצא מהדלת. משאיר אותי כעוסה מתמיד. זה לא מה שרציתי.. אף פעם לא רציתי להרחיק אותו ממני, אלא להפך. וזה מה שזה גרם…

********************************************************************

לא שלחתי לו הודעות, או התקשרתי, וככה גם הוא. אני מבינה שהוא רוצה בטובתי, אבל הוא לא מבין שטובתי היא איתו… לא משנה מה יקרה או כמה אצטרך לחכות לו. רציתי אותו.. ולא יכולתי להודות בזה יותר, אפילו לא בפני עצמי. ידעתי שאני חייבת להמשיך הלאה.
עברו בערך חודשיים, והייתי מופתעת מעצמי שהצלחתי להתגבר על הדחף שלי מלשלוח לו הודעה. הסכמתי אפילו לצאת עם בן ועוד כמה בנים כדי לנסות להתגבר עליו. ואני חייבת להודות שזה דיי עזר. אולי עוד לא מצאתי את האחד שאני מזוגלת להתאהב בו, אבל אני כן מצליחה להוציא את ג'ייק מהלב שלי, אני יכולה. אני רק צריכה להמשיך לנסות. במיוחד יחד עם כל העזרה של אמה וונסה.

חזרתי הביתה מבית הספר, וטובי דיבר בפלאפון. נראה דיי מרוכז. העיניינים ביננו נהיו טובים יותר ואני שמחה. סיפרתי לו הכל על ג'ייק ועל שאר הבחורים שניסיתי לצאת איתם כדי לשכוח והוא דיי עזר, וניסה כמה שפחות לשפוט ולתת ביקורת. זה הקל עלי..
"וואי… טוב, אנחנו באים. כן אנחנו יוצאים" הוא אמר למי שנמצא בקו השני של הפלאפון וניתק. "בואי" הוא אמר ותפס לי את היד כשגרר אותי החוצה. "לאן?" שאלתי מבולבלת כשיצאנו מהדלת. "לכאן" הוא אמר מושך אותי לכיוון הבית של ג'ייק. לא הבנתי מה קרה..

"מה קרה טובי?" שאלתי כשהוא דפק בדלת. "דודים של ג'ייק ואמילי עברו תאונת דרכים.. אמילי לבד בבית ואמא שלה ביקשה שנבוא להיות איתה עד שיחזרו" הוא אמר מיואש מכל התאונות שקורות פה כבר. "הם… בסדר?" שאלתי דואגת והאמת, שרק שאלה אחת עלתה לי בראש. זה אומר שג'ייק חזר?

"הם…. לא ממש. הם נפטרו לפני שעה" הוא אמר עם דאגה בעיניים שלו, גורם לי להאנח ולרחם על כל כך הרבה אנשים כרגע. אמילי הקטנה פתחה לנו את הדלת ונתנה לנו להיכנס כשחיבקה אותנו. היא כזאת תמימה… חמודה כל כך. "אמא אמרה לי שתבואו" היא אמרה בקול מתוק כשהכניסה אותנו. התיישבנו ודיברנו איתה על הכל חוץ מעל זה. אחרי בערך שעה, הדלת נפתחה וכל הראשים שלנו הסתובבו לדלת. ההורים של ג'ייק עמדו שם, היא בכתה, הוא הניח עליה יד, ואז ראיתי את ג'ייק מאחורה. זה גרם ללב שלי לדלג על דפיקה. די.. הבטחתי לעצמי שהוא לא משמעותי יותר. קמתי לחבק את ג'נה כדי לנחם אותה והפרצוף המבולבל של אמילי עורר בי צמרמורת. אבא שלה לקח אותה החוצה כנראה כדי לספר לה את החדשות.

"אני בסדר" היא אמרה וניסתה לחייך בכוח לפני שהלכה לשתות כוס מים במטבח. היא תמיד צריכה להראות חזקה.. אני אף פעם לא אבין את זה. למרות, שאני לגמרי כמוהה…
שמתי לב שאני עומדת ליד הכניסה, מול ג'ייק שכמובן עם המדים והנשק והמצב היה פשוט מביך. עמד לידו בחור יפה, שדמה לו מאוד. היה לו שיער כמעט כמו של ג'ייק, רק טיפה יותר ככה, והעיניים שלו לא היה תכלת, אלא בצבע דבש יפות.
"היי" ג'ייק אמר בשקט מסתכל עלי והרגשתי את המתח בסכין. "אני מצטערת.." אמרתי והתכוונתי על דודים שלו כמובן. שניהם מתו ביחד.. פשוט נורא. וזה קרה ממש לפני כמה שעות. קשה לי להבין את זה.

"זאת לא אשמתך" הוא אמר מנסה להעלות חצי חיוך והנהנתי. "תכירי זה טורי, בן דוד שלי" הוא אמר מציג לי את הבחור הנאה שעמד לידו ושתק. יכולתי להבין שההורים שלו הם אלו נהרגו, וכאב לי לחשוב על כך שהוא יתום כרגע. למרות שמבחוץ הוא נראה בסדר, הוא בטח מת מבפנים. "היי" אמרתי עם חיוך קל, מנסה לא להיות מאושרת מדי, זה לא הזמן. "טרוי זאת. אלנור… אה… אחות של חבר שלי" הוא אמר במהירות עם היסוס והרגשתי נפגעת בכל גופי, אבל התעלמתי מזה כשהמשכתי לחייך והבעתי את השתתפותי בצערו.

טובי ואני חזרנו הביתה כדי להתארגן להלוויה שתתקים עוד כמה דקות מחוץ לעיר. לא רציתי לראות שוב את ג'ייק, העדפתי להתרחק ממנו כמה שיותר אבל כן רציתי להיות שם בשבילם ולכבד. טובי ואני נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע.
"מתי אתה נוסע ?" שאלתי כשניזכרתי שבכל רגע טובי אמור לעזוב לאוניברסיטה. הבעיה היחידה היא שזה רחוק מכאן מאוד. אפילו לא בארץ הזאת. אני לא רוצה להישאר כאן לבד. אבל הוא חייב להמשיך את החיים שלו. "עוד יומיים. נחמד לראות שאת זוכרת" הוא אמר בצניות והסתכל עלי וצחקקתי טיפה. "שכחתי. מצטערת…" אמרתי והוא נאנח. "אמא התקשרה.. היא רצתה שאודיע לך משהו אבל אני יודע שלא תאהבי את זה.." הוא התחיל להגיד וחיכיתי שימשיך. "היא לא רוצה שתהיי לבד בבית אז היא ביקשה מג'נה שתארח אותך עד שהם יחזרו" הוא אמר והרגשתי את עצמי ישר מתעצבנת. הם תמיד התייחסו אלי כאל קטנה. אני עוד מעט כבר בת 17. אני חושבת שאני יכולה להתנהל לבד בבית בלי השגחה. זה פשוט מרגיז! "בסדר" אמרתי, לא רציתי להוציא את העצבים שלי על טובי. "בסדר?" הוא שאל מסתכל עלי. "בסדר" אמרתי שוב והוא צחקק והנהנן.

יצאנו מהמכונית והתחלנו ללכת לחלקת הקבר. עמדו שם המון אנשים שבכלל לא הכרתי. טובי הלך לחפש את ג'ייק ונשארתי לעמוד שם. "את אלנור, נכון?" הסתובבתי לראות את טרוי מחייך אלי. "אהה כן.." ארתי לא בטוחה מה אני אמורה להגיד. איך בנאדם במצבו אמור להרגיש כרגע?
"אני לא חושב שהכרנו קודם כמו שצריך. הייתי קצת בשוק, אני מצטער" הוא אמר והנהנתי כי הבנתי למה הוא מתכוון. "שמעתי שאת עוברת לגור איתנו" הוא אמר משאיר אותי מבולבלת. "איתנו?" שאלתי. "זאת אומרת איתם" הוא אמר מסתכל לכיוון של ג'נה. "אני פשוט מתכוון להתגורר שם גם עכשיו. הם האפוטרופוסים שלי מתברר." הוא אמר. "בן כמה אתה?" שאלתי כשהייתי בטוחה שהוא כבר בן 18 לפחות אם לא יותר ולכן לא צריך כביכול אפוטרופוס יותר.
"17" הוא אמר והופתעתי לשמוע שהוא בגילי. "אז זה אומר שאתה הולך ללמוד איתי בבית הספר?" שאלתי ומבינה כמה זה מוזר שאנחנו מדברים על החיים החדשים שהולכים להיות לו כשכרגע הוריו נפטרו. זה בטח קשה…

"כנראה. אולי תוכלו לעזור לי להתעקלם שם אפילו" הוא חייך והנהנתי עם חיוך. "יש לך חתיכת שיער על הפנים, חבל. זה מסתיר את העיניים שלך" הוא אמר בשקט כשהידים שלו הזיזו את החתיכה הזאת מהפנים אל מאחורי האוזן. זה עשה לי צמרמורת קלה והזכיר לי את הפעולה של ג'ייק. פתאום הרגשתי יד מחליקה אל היד שלי ואוחזת בה דיי בחוזקה אפילו. "אפשר לדבר איתך שנייה?" ג'ייק הפתיע אותי ונהיתה לי צמרמורת בגוף מהמגע של היידים שלנו יחד. עוד לא הספקתי לענות והוא כבר גרר אותי הצידה והסתכלתי עליו מבולבלת. היה נראה כאילו הוא חושב מה להגיד וזה די בלבל. אבל התעסקתי במיוחד בכמה טוב הוא היה נראה עם החליפה השחורה הזאת. אוקיי מספיק.

"אני אחכה עוד הרבה?" שאלתי מתחילה לאבד סבלנות אבל הוא עדיין לא דיבר. "הבנתי.." אמרתי כשהבנתי שהוא לא מתכוון לדבר והסתובבתי כדי לחזור לשיחה הנחמדה שהפתחה לי עם טרוי. הוא תפס לי בזרוע מיד וסובב אותי בחזרה אליו. "אל תתנפלי עליו יותר מדי. ההורים שלו נפטרו הרגע אחרי הכל" הוא אמר גורם לי להיות מעבר למופתעת כשהעיניים שלי נפקחו לרווחה. "סליחה?" שאלתי לא מבינה על מה לאזעזל הוא מדבר בכלל. "רק תני לו מרחב. זה כל מה שאני מבקש" הוא אמר וצמרמורת של כאב וכעס עברו לי בכל הגוף. הוא באמת חושב שאני מתכוונת להימרח על מישהו בלוויה של ההורים שלו?! אני אפילו לא יודעת אם אני עוד מחבבת אותו,אני בכלל לא מכירה אותו! אז שלא נדבר על רוצה אותו! חילצתי את הזרוע שלי ממנו והשארתי אותה אצלי, קרוב לחזה שלי. נתתי לו מבט רצחני ולא יכולתי להבין מה המבט שלו אומר. "זה כל כך מצחיק ג'ייק, שאני אשכרה שכחתי לצחוק" אמרתי בטון קשה והלכתי משם. רק מחוסר הנעימות, התרחקתי מטרוי. ועצבן אותי לעשות את זה כי אני יודעת שזה מה שג'ייק רצה. אבל אני לא יודעת למה פשוט הרגשתי פתאום שאולי זה מה שגם טרוי חושב. אפשר להוריד לי את הביטחון בקלות כל כך…

*****************************************************************************

"ארזת הכל? אתה בטוח?" שאלתי כשיצאנו החוצה למונית. "אני בטוחה" הוא חייך עומד מחוץ למונית. "תהיה בקשר. תבטיח לי" אמרתי והוא הנהן. "מבטיח" הוא אמר וחייכתי. הוא נתן לי חיבוק ונשיקה לפני נכנס למונית ונופף לי כשהיא התחילה לנסוע. אני לא מאמינה שטובי ככה יוצא לי מהחיים עכשיו.. האוניברסיטה הזאת מפרקת משפחות.
התכוונתי לעשות את הדרך בחזרה לבית שלי, אבל נזכרתי שטכנית אני כבר לא גרה שם יותר. הסתכלתי מימיני והתחלתי ללכת לכיוון הבית של ג'ייק. נכנסתי פנימה נכנסת לחדר שג'נה הכינה בשבילי והכנסתי את הבגדים שלי לארון. זה דיי אבסורד שאני גרה 10 מטר מכאן. אבל האמת, שטרוי מארח לי כאן לחברה אז לא ממש אכפת לי. לפחות ג'ייק לא כאן וחזר לצבא ככה שאני לא צריכה להתמודד איתו יותר מדי.

"מוכנה לבית ספר מחר?" טרוי שאל כשהתיישב לי על המיטה. "אתה?" שאלתי ממשיכה לסדר את הבגדים שלי בארון. "כנראה.." החיוך שלו הזכיר לי כל כך את של ג'ייק. הם נראים פשוט כמו אחים. זה מדהים…
סיימתי לקפל את הבגדים בארון והלכתי להתיישב על ידו במיטה. דיברנו במשך שעות, על הכל. על העבר שלו ועל ההורים שלו. דיברנו על הכל- חוץ מעל ג'ייק. הסכמנו שלא להזכיר את זה יותר לא? אז הנה אני מקיימת את ההבטחה שלי. כלום ביננו מעולם לא קרה.

*****************************************************
"בוקר טוב" קול רך העיר אותי בבוקר ופקחתי את העיניים כשראיתי את טרוי עומד בכניסה של החדר שלי. "אז כנראה שאתה כן מוכן לבית הספר אחרי הכל" אמרתי והוא צחקק. "תתלבשי ורדי. אני מכין ארוחת בוקר" הוא אמר וקרץ לפני שירד למטה. הוא כל כך נחמד אלי מאז שנפגשנו. נחמד לראות שיש לי כאן ידיד טוב, מאחר שאיבדתי את ג'ייק, ועכשיו גם את טובי.
לבשתי ג'ינס ארוך וחולצה לבנה אחרי שציחצחתי שיניים וסידרתי את השיער. ירדתי למטה וראיתי שתי ביצים על שתי צלחות ולחם. "אני אף פעם לא אוכלת ארוחת בוקר" צחקתי כשהוא התיישב לאכול. "אז היום את כן" הוא חייך והתיישבתי גם אני. הביצים היו מדהימות. לא ידעתי שלאכול ארוחת בוקר ייתן לי כזה אנרגיה להמשיך היום.

***************************************************************
"איך היו השיעורים הראשונים שלך?" שאלתי כשהלכנו ביחד לקפיטריה. "המורה טיפה מוזרה. אבל בסך הכל בסדר" הוא חייך וצחקקתי. "מה השיעור הבא שלך?" שאלתי והוא ניסה להיזכר. "ביולוגיה" הוא אמר והרגשתי טיפה שימחה עוברת לי בגוף. "אז זה אומר שאתה איתי! נלך ביחד למעבדה שלא תאבד בדרך" חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. לחקנו אוכל בקפטריה והתיישבנו בשולחן הריק. כולם כמובן בהו ב'ילד החדש והחתיך' של בית הספר ואני יכולה לראות שזה גרם לו לאי נוחות. "עוד שבוע שבועיים זה יעבור.. תתעלם" חייכתי והוא נהנן.

"היי מה קורה איתך ילדה?" אמה אמרה כשהיא וונסה התיישבו ליידנו. "היי" חייכתי והסתכלתי על טרוי שלא ממש הבין את המצב. "בנות זה טרוי. טרוי אמה, אמה טרוי, טרוי ונסה ונסה טרוי" עברנו משלום לשלום במהירות מה שגרם לנו לצחוק טיפה. "חברות שלי, ידיד חדש לדירה שעברתי אליה", הצגתי אותם אחד לשנייה והשמועות על ההורים של טרוי כבר הספיקו לעבור במהלך בית הספר אז לא ממש מדברים על זה איתו.

דיברנו טיפה עד שהגיע הצלצול ששיחר אותנו. אמרנו שלום לאמה וונסה ושאני אדבר איתן מאוחר יותר לפני שטרוי ואני הלכנו לכיוון המעבדות. "מה את חושב עליהן?" שאלתי והוא הסתכל עלי. "על אמה וונסה? נחמדות, למה?" הוא שאל לא מבין את השאלה שלי. "בסך הכל מנסה למצוא לך כאן מישהי.." צחקתי והוא צחקק גם הוא ונעצר פתאום. גורם לי לעצור גם ולהסתובב אליו לפני שהוא התתקדם כמה צעדי לעברי. "למצוא לי מישהי? אני חושב שאני דווקא מסתדר בעצמי" הוא אמר, העיניים שלו לכודות בתוך העיניים שלי והוא קרץ לפני שנשך את השפתיים שלו. האצבעות שלו גלשו לי בשיער לפני שהוא המשיך להתקדם לדלת מעבדת ביולוגיה שהייתה ממש לפנינו, משאיר אותי לעמוד שם קפואה ומבולבלת. זה מוזר שעברה לי מן צמרמורת בגוף ? אני מקווה שלא…