כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 3

זאק תפס לי ביד ולקח אותנו למעלה, לחדר שלי. לא יכולתי להוריד את העינים שלי מג'ייק, בגלל שהוא הסתכל עלי כל הזמן הזה. זאק הלך מאחורי והחזיק לי במותניים כל הזמן הזה, מכניס אותי לחדר וסוגר את הדלת אחריו לפני שמצמיד אותי לדלת הסגורה ונצמד אלי כשמנשק אותי חזק על השפתיים. יכולתי להרגיש את החיוך הרחב שלו בתוך הנשיקה, אבל עצרתי אותו אחרי כמה שניות. הוא נשאר לעמוד צמוד אלי והסתכל עלי מוזר.

"אנחנו צריכים לדבר על היום זאק.. " אמרתי לו לא מוכנה לעבור על זה בשתיקה. הוא נאנח והלך להתיישב על המיטה שלי ונעמדתי מולו. "על מה את רוצה שנדבר…?" הוא שאל יושב על הקצה של המיטה שלי, ידיים מונחות על הברכים שלו. "מה קורה איתך?" שאלתי לא בדיוק יודעת איך לדבר איתו על זה. "אני בסדר גמור, מה השאלות האלה עכשיו?" הוא שאל מתחיל לאבד סבלנות מהר. כרגיל. נאנחתי וחשבתי מה להגיד. "זאק… אני חושבת שאתה מתחיל להגזים" הבמט שלו השתנה למופתע. אף פעם לא העזתי להגיד לו משהו כזה.. אני לא אוהבת להודות בזה, ותמיד ניסיתי להכחיש את זה, אבל אני דיי מפחדת ממנו, ממש קצת. אני יודעת שאני לא אמורה כי הוא חבר שלי ואני אמורה להרגיש הכי בטוחה איתו, אבל הוא השתנה, והוא כבר לא אותו בנאדם, וזה מפחיד. "אני מה?" הוא אמר ולא יכולתי להבין מה המבט שלו אומר. "פעם רביעית השבוע במנהל… אתה יודע שאתה על תנאי, למה אתה עושה את זה?" שאלתי ובאמת דואגת לו. הוא הוזיז ממני את המבט ואולי הוא אפילו היה קצת עצבני. "כי לא אכפת לי אלנור! לא אכפת לי מהלימודים וממה שאני אעשה בעתיד!" הוא אמר גורם לי לשתוק ואולי אפילו להתחרט שבכלל התחלתי לדבר. הוא נעמד בשקט והתקרב אלי. "בואי נברח" הוא אמר מלטף לי את הלחי וגורם לי להסתכל למעלה אליו ולהיות מבולבלת. "נברח?" שאלתי מבולבלת מאוד. הוא באמת חושב שאני פשוט אעזוב הכל ואברח איתו?? איפה הוא חושב שהוא חי? "כן. כן בייב , נהיה רק שנינו. אני רוצה להיות רק איתך, לתמיד… בואי נעזוב את כולם שגם ככה מפריעים מסביב!" הוא אמר מעביר את היידים למותניים שלי, גורם לי להרגיש לא בנוח לגבי כל העניין. ניסיתי קצת לזוז, אבל פחדתי להרגיז אותו יותר.

"מה את אומרת?" הוא שאל עם הפנים שלו קרובות אלי, מצמיד אותי אליו. "אני…" אמרתי לו יודעת מה להגיד, מנסה להמנע מקשר עין. "הממ?" הוא שאל נותן לי נשיקות קטנות ולא ממש עדינות על הפה. "אני לא יכולה פשוט לעזוב זאק…" אמרתי והוא ישר התסכל למעלה אלי, נראה עצבני למדי. "יש לי כאן משפחה, חברים… אני לא יכולה פשוט לקום וללכת". אמרתי מודאגת. "את רצינית??" הוא אמר נהיה עצבני בשנייה ועוזב אותי. "זאק…" אמרתי נאנחת. "את פשוט טיפשה את יודעת את זה??" סליחה?! "אני לא מאמין שאני מבזבז עלייך את הזמן!" הוא המשיך להגיד כשהלך הלוך ושוב, נראה עצבני כששיחק בשיער שלו. "אני לא יכול לראות אותך עכשיו, אני אפילו לא יכול להסתכל עלייך!" הוא אמר מתעצבן והפיל על הריצפה מראת שידה. גורם לה להשבר ולהתפוצץ לרסיסים קטנים וגדולים. הסתכלתי עליו מפוחדת והעדפתי לשתוק, כל מה שאני אגיד רק יחמיר את המצב. זה לא כאילו אני לא רגילה לזה… זה כב קבוע ככה. יש לזאק בעיות עצבים מטורפות. המצב רוח שלו משתנה בשניות, ואני חייבת לשים לב לכל דבר שאגיד. מיד אחרי זה הוא יצא מהדלת ואני מניחה שירד במדרגות ויצא מהבית. אני כבר מותשת מהעניין. אני מתגעגעת לזאק הישן. זה כל כך קשה לראות אנשים משתנים. זה כאילו הם עכשיו מתים, ואיבדת אותה לנצח, ומבקום זה קיבלת מישהו ששונה לגמרי ממנו, רק נראה אותו הדבר.

הדבר הראשון שעשיתי הוא להתכופף, ולנסות להרים את כל החתכים הגדולים של המראה השבורה, הרגשתי שמסתכלים עלי, אז הרמתי את הראש וראיתי את ג'ייק וטובי עומדים בכניסה לחדר שלי, מסתכלים עלי מופתעים. פשוט נאנחתי והתעלמתי. "נדבר על זה מאוחר יותר, אני הולך להביא את המטאטא והיעה" טובי אמר ויורד לקומה הראשונה. שמעתי את הצעדים של ג'ייק מתקרבים אלי, לפני שהוא התכופף למטה אלי, גורם לי להריח את הריח הטבעי והטוב שלו. הוא הסתכל עלי במפנים מודאגות כשהסתכלתי בחזרה, לפני שהוא התחיל להרים את השברים יחד איתי מהריצפה. "למה?" שאלתי אותו מבולבלת. "למה מה?" הוא שאל בחזרה, ממשיך לאסוף את השברים. "למה אתה עוזר לי בזה? למה אתה לא נותן לי לטפל בחרא שהכנתי לעצמי לבד?" שאלתי והוא ישר הסתכל עלי לכמה שניות. "אז את אומרת שזה חרא? למה את ממשיכה?" הוא שאל עם עיניים זוהרות ועמוקות. "כי…" נאנחתי א יודעת איך להסביר. "כי זה לא כזה פשוט ג'ייק…" אמרתי ממשיכה לאסוף מהריצפה, עד שהרגשתי חתך ממך כואב ביד. נשפתי נשימה קטנה פנימה מהכאב וניסיתי להתעלם ממנו, אולי ככה זה יעבור. "שלא תחשבי שאני לא רואה את זה, בואי" הוא אמר והתרומם, גורם לי להאנח. "זה כלום ג'ייק אני אפילו לא מרגישה את זה יותר" אמרתי אבל אז הבנתי שהיד מלאה בדם, ולא ישנה לג'ייק שום דבר שאגיד עכשיו. "אני בטוח… בואי" הוא לא שינה את הדעה שלו והחלטתי שפשוט לוותר ונעמדתי לפני שהוא לקח אותי לחדר אמבטיה. נכנסנו לפני שנעמדתי ליד הכיור והוא לידי, הוא לקח לי את היד הפצועה ובעינות הוציא את השבר הגדול שהיה בתוכה. זה כאב טיפה, אבל לא הראתי את זה. גם ככה הוא תמיד דואג יותר מדי. הוא שתף לי את היד וחיטא אותה עם אלכוהול וצמר גפן. הראש שלו היה מובט למטה ליד שלי, אבל לא יכולתי שלהוריד את המבט שלי ממנו כשהוא היה כל כך מרוכז ביד שלי. פתאום הוא הרים את הראש, גורם לי להבהל טיפה ולהסתכל למקום אחר כמה שיותר מהר עד שהרגשתי מספיק בנוח להסתכל עליו שובף ולראות אותו מסתכל עלי בחזרה. הוא צחקק טיפה אבל הלב שלי רק היה מרוכז בלדפוק חזק יותר ומהר יותר טיפה. "יותר טוב?" הוא שאל עדיין עם טיפה חיוך. הנהנתי בשקט, מנסה שלא להסתכל לעיניים שלו למרות שידעתי שהוא כן הסתכל על שלי, יכולתי להרגיש את זה.

"אני מצטער שצעקתי עלייך היום" הוא אמר גורם לי דווקא כן להסתכל עליו. "אני לא הייתי צריך להתע-" עצרתי אותו באמצע ממש לא רוצה להכנס לשיחה הזאת עכשיו. "לא ג'ייק, זה בסדר. אתה לא חייב להתנצל אני מבינה". "אני אף פעם לא עושה משהו כי אני חייב. אני רוצה" הוא אמר גורם לי להנהן טיפה. "איפה החיוך שלך היום?" הוא שאל פתאום עולה לו חיוך על השפתיים וצחקוק. גורם לי לצחקק טיפה ולהעלות חיוך קטן, רק בגלל החיוך שלו, הגומה שלו. אני שונאת את עצמי על זה, על זה שאני כל כך מעריכה אותו. אני אף פעם לא מעריכה אנשים… אבל הוא פשוט.. שונה.