כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 28

***נקודת המבט של אלנור***

הייתי כל כך עצבנית.. כל כך מבולבלת. רציתי לצרוח עליו עכשיו, אבל כל מה שעניין אותי זה רק ללכת לדבר איתו. כל כך פחדתי שהוא לא יבין אותי ויכעס עלי על שהאמנתי לשקרים האלה. מוזר לי להבין שכל מה שחשבתי היה שקר, ושנאתי אותו בגלל דברים שהוא לא עשה. נגרם לי כל כך הרבה נזק פנימי בגלל טובי.. קשה לי להאמין שהוא מסוגל לעשות את זה. הוא הסתכל עלי בדאגה אבל הוא לא עניין אותי. הכרחתי את עצמי להרגע לפני שקמתי מהספה והתקרבתי במהירות לכיוון הדלת. שמעתי את טובי אומר לי דברים מאחורי אבל העדפתי להתעלם. "לאן את הולכת??" הוא שאל קם אחרי אבל המשכתי ללכת. אני חושבת שהוא כבר יודע לאן אני הולכת.. "חכי אלי יש עוד משהו שאת צריכה לדעת" הוא מיהר אחרי אבל התעלמתי ורצתי לכיוון הבית של ג'ייק. כל כך רציתי לראות אותו.

הגעתי לפתח הבית שלו ודפקתי על הדלת. אמא שלו פתחה לי עם חיוך רחב ונראתה מבולבלת טיפה. "היי אלי" היא אמה לי וחייכתי חיוך מזויף בכוונה. "ג'ייק נמצא?" שאלתי ונכנסתי במהרה. אפילו לא הקשבתי לתשובה וישר עליתי למעלה לחדר שלו. משאירה אותה מבולבלת. אני יודעת שזה טיפה חצוף מבחינתי אבל אני מרגישה מספיק בת משפחה שלהם כדי להרגיש בנוח איתה. היא הרי כמו אמא שלי מאז גיל 3. מאחר וההורים שלי מנהלים עסק משותף וכל הזמן בנסיעות, אני לא זוכה לתשומת לב של הורים הרבה. אבל היא דווקא נתה לי את היחס הזה כשהייתי צריכה אותו בגילאים קטנים.

מיהרתי מתנשפת לחדר של ג'ייק וקפאתי טיפה במקום כשראיתי אותו מכניסת החדר. היה לו תיק ענק בצבע ירוק כהה על הריצפה והוא בדיוק הכניס לשם כמה חולצות שלקח מהארון. הוא התרומם למעלה בחזרה מהתיק שעל הריצפה והיה מופתע ומבולבל לראות אותי. "אלנור?" הוא שאל מסתכל עלי ואני פשוט הייתי מבולבלת מדי כדי להתחיל לדבר. "מה את עושה כאן?" הוא שאל בקול רך. הלב שלי דפק חזק מהאנדרנלין של הריצה והחזה שלי עלה וירד טיפה.

"אני… אני יודעת הכל" אמרתי בשקט לא ממש מבינה מה הולך כאן. מוזר לשנוא מישהו ואז להבין שלא באמת שנאת את מי שחשבת שאת שונאת כל הזמן הזה..
"את יודעת?" הוא שאל. "טובי סיפר לי… איך הוא הכריח אותך להיפרד ממני" אמרתי מחפשת את המילים. הוא נראה מופתע, או מבולבל.. אולי אפילו טיפה מעוצבן?
"אם רק היית אומרת לי את זה אתמול…" הוא אמר ואני מצאתי את עצמי מבולבלת. "מה?" שאלתי בשקט לא מבינה והוא היה נראה מתוסכל כששיחק עם השיער ומתח את הזרוע שלו אחורה לעורף. "אלי אני… אני מתגייס" הוא אמר ואני הרגשתי את הלב שלי דופק טיפה חזק יותר. "מתי?" שאלתי לא זזה מהמקום שלי. הייתי כל כך קפואה והרגשתי את הדם שלי מתחמם.

"אחרי שצעקת עלי אתמול בלילה הבנתי שזה לא הולך להשתנות.. אמרתי לעצמי שעדיף שלפחות אהיה רחוק ממך כדי שלא אצטרך לראות אותך ולדעת שאני הבנאדם השנוא עלייך בעולם בכל יום, אז החלטתי שפשוט עדיף שאתגייס.." הוא אמר מתוסכל והתעלם מהשאלה שלי. "מתי?" חזרתי על עצמי קצת פחות סבלנית. הוא נאנח והיה נראה כאילו פחד לענות לי.. "מחר" הוא אמר בשקט מסתכל עלי ולא הצלחתי להבין מה המבט הזה אומר. אבל הוא התקרב אלי טיפה כשהבין מה המבט שלי אומר. "אני מצטער על מה שאח שלך עשה אלנור אבל אני לא יכול לבטל את מה שכבר עשיתי" הוא אמר והרגשתי את הדמעות שלי חונקות אותי בגרון. שוב??

הרגשתי כל כך כועסת, ופגועה ולא יודעת מה עוד. הסתכלתי עליו רותחת מעצבים אבל ניסיתי להראות כמה שיותר אדישה שיכולתי, למרות שלפי הפרצוף המיואש והמודאג שלו יכולתי לראות שהוא רואה. אני לא יכולה להאמין שהוא עוזב… עוזב אותי ככה.
הסתובבתי והתחלתי ללכת משם במהירות, יורדת מהמדרגות במהרה לפני שהדמעות ירדו לפניי. "אלנור חכי רגע" הוא מיהר אחרי במדרגות ועצר אותי בדלת. "בהצלחה ג'ייק" אמרתי פגועה ומיהרתי לצאת החוצה, חזרה אל הבית שלי, ולמזלי, הוא לא בא אחריי.. לא רציתי שיראה אותי בוכה שוב.

נכנסתי הביתה ומיהרתי לעלות לחדר שלי, אבל טובי מיהר לעצור אותי והרגשתי את עצמי מתחילה לרתוח מעצבים עליו. הוא בעצם הגורם לכל זה. הוא האשם העיקרי כאן.
"אלנור אני מצטע–" לא הייתי מוכנה אפילו לשמוע את מה שיש לו להגיד. והנה הדמעות התפרצו. "אני לא מאמינה שעשית את זה! מה הבעיה שלך טובי?! אני אפילו לא יודעת מה להגיד מרוב שיש לי כל כך הרבה! גרמת לבנאדם היחיד שהתאהבתי בו לעזוב. ואתה יודע מה הכי כואב?? זה שאני יודעת שהוא קיבל את ההחלטה הזאת בגללי! שנאתי אותו כל כך הרבה וצרחתי עליו כל כך חזק אתמול בלילה והכל היה בגללך! אני לא יכולה להאמין עלייך טובי… תעשה לשנינו טובה, ואל תנסה אפילו להצטער. זה לא ישנה כלום" אמרתי בוכה את החיים שלי. הרגשתי את הלחיים שלי אדומות והעניים כמו נהר שוטפות את הלחיים. עליתי לחדר שלי ופשוט טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. סירבתי לחשוב על זה.. לא רציתי אפילו לדעת מה יקרה בלעדיו כאן עכשיו.

***נקודת המבט של ג'ייק***

הייתי חייב להמשיך לארוז, אבל זה היה כל כך קשה… לא הייתי מאשר את הגיוס הזה אם הייתי יודע שטובי יספר לה… אם הייתי יודע שהכל יחזור להיות כמו שהיה, הייתי חושב על זה יותר. היה לה מבט כל כך פגוע על הפנים.. ידעתי שזה בגלל העזיבה שלי. לא הייתי עוזב אם הייתי יודע שזה יפגע בה כל כך. מה שאפשר לי לעזוב בלב שקט היה הידיעה שהיא שונאת אותי.. ככה לא יהיה לה אכפת כשאעזוב. ישבתי על המיטה מסתכל על התיק ששוכב על הריצפה ממולי ונאנחתי. איך הגעתי למצב הזה בכלל?

אחרי כמה זמן הבנתי שאני לא אחזיק שם מעמד בידיעה של מה שעשיתי לה.. זה יכביד עלי כל הזמן הזה שאשרת שם.. החלטתי לפתור את זה, כדי שאוכל לנסוע בלב שלם..
יצאתי מהחדר וירדתי למטה, יוצא מהדלת ומתקדם לבית שלה. דפקתי על הדלת וטובי פתח לי עם פרצוף מיואש ביותר. יכולתי להבין כבר שהיא בטח רותחת עליו כל כך.. "אני מרגיש כל כך אשם.." הוא אמר אחרי כמה שניות של שקט. "ככה אתה אמור להרגיש" אמרתי והמבט שלו הראה שהוא יודע שאני צודק. "היא למעלה" הוא אמר בשקט והשאיר את הדלת פתוחה בשבילי כדי שאוכל להיכנס והלך לסלון. נכנסתי בשקט, סוגר את הדלת מאחורי והתחלתי לעלות למעלה לחדר שלה. כבר התחיל להחשיך בחוץ וידעתי שבעוד כמה שעות אני אסע רחוק מאוד מכאן.

דפקתי בשקט בדלת, "אני לא כאן" היא אמרה וצחקתי לעצמי בשקט. "אני בטוח" אמרתי עם חיוך והיה שקט לאיזה דקה, עד ששמעתי את הדלת נפתחת והיא עמדה בכניסה. "עכשיו, אנחנו באמת צריכים לדבר. אני מבטיח שלא אפגע בך הפעם.." אמרתי בשקט והיא הנהנה והכניסה אותי. התיישבתי לידה על המיטה וחשבתי על מה שאני רוצה להגיד, אבל היא הקדימה אותי. "התכוונתי למה שאמרתי ג'ייק" היא אמרה והסתכלתי עליה מבולבל. "שאמרתי לך בהצלחה. התכוונתי לזה…" היא אמרה וניסיתי לחייך טיפה.

"תראי אלנור.. לא הייתי נוסע אם הייתי יודע שאת יודעת. ואם יכולתי לבטל את זה אז הייתי עושה את זה כבר כמה שעות קודם. אבל אני לא רוצה לאבד את הקשר איתך" אמרתי לה והיא נראתה טיפה מבולבלת. "מה זאת אומרת ?" היא שאלה מסתכלת עלי. התגעגעתי לראות את המבט הרך הזה מקרוב כל כך. "לא מגיע לך מישהו שיוכל לפנות לך זמן רק פעם בשבועיים, אפילו חודש.. את צריכה מישהו בגילך, שיהיה כאן בשבילך וישמור עלייך בכל רגע.. לא מגיע לך אותי… זה סתם יתסכל אותך אלנור." אמרתי לה בשקט והיא הסתכלה עלי לכמה דקות והנהנה. עם כמה שכאב לי להגיד את זה, ידעתי שזה לנכון.

ליפפתי סביבה את היד והכנסתי אותי לחיבוק, מרגיש אותה מחבקת גם אותי בחזרה והתגעגעתי להרגשה הזאת כל כך. "ומה אם כן אוכל לעשות את זה? אם כן אוכל לסבול את זה שאתה רחוק מכאן.. אני יכולה לעשות את זה ג'ייק" היא אמרה בתוך החיבוק שלנו והרגשתי את עצמי נאנח מכך שהיא רק עושה את זה קשה יותר ממה שזה כבר. "אני לא רוצה לעשות לך את זה אלי.. אני לא רוצה לגרום לך לחכות לי כל הזמן. אני יודע שאת מבינה, וגם לי זה קשה.. אבל את צריכה לקבל את זה" אמרתי לה והרגשתי אותה מהנהנת בשקט. יכולתי מלמעלה לראות איך דמעה אחת שלה זולגת בשקט על הלחי וזה עשה לי כל כך כואב…

"אני אשמור עלייך מרחוק. אני מבטיח" לחשתי לתוך השיער שלה והשארתי לה נשיקה עדינה על הראש. לא מפסיק לחבק אותה.
"אתה חייב ללכת?" היא שאלה בשקט וציחקקתי טיפה. "כן, אני חייב… אבל אני אחזור כל כמה שבועות, אני מבטיח" אמרתי לה ולא רציתי להפסיק לחבק אותה. למרות שידעתי שזה מקשה על שנינו. "אני אתגעגע אלייך.. אני רצינית" היא אמרה והרגשתי את עצמי מחייך טיפה. "אני יודע, גם אני אלייך. יותר ממה שאת יכולה לדמיין" אמרתי לה והרגשתי אותה מחבקת אותי אפילו צמוד וחזק יותר. ישבתי על המיטה שלה, כשהיא יושבת בתוכי, וזה הרגיש כל כך טוב.. "רק תבטיחי לי דבר אחד" אמרתי לה והיא הקשיבה בשקט. "אל תמצאי לך מישהו כמו זאק שוב, אוקיי?" צחקקתי טיפה בשקט והיא פשוט חבטה בי, אבל לא הפסיקה לחבק אותי. "זה בכלל לא מצחיק.. אני בכלל לא רוצה לחשוב על מישהו אחר מלבדיך עכשיו, ואתה אמור לדעת את זה" היא אמרה והרגשתי כמה כואב זה עשה לי. איך הגענו למצב הזה שאנחנו רוצים להיות ביחד, אבל לא יכולים…

היא הסתכלה למעלה אלי, והמבטים שלנו היו כל כך קרובים.. יכולתי להביט לה בעיניים שעות. אבל זה היה קשה כשידעתי שאעזוב את כל זה. "אני לא מאמין שאני משאיר אותך כאן.." אמרתי בשקט וזה היה אמור להיות בלב..
"אפשר לקבל נשיקה אחת אחרונה.. ?" היא שאלה בשקט לא מפסיקה להביט לי בעיניים כשליטפתי לה בעדינות את הלחי. ידעתי שזה לא בסדר אם נתנשק, וזה יקשה על כל כך הרבה דברים. אבל ראיתי כמה היא רוצה, וידעתי כמה אני רוצה.

קירבתי את השפתיים שלי אל שלה וזה הרגיש כאילו הכל חם פתאום. הנשיקה הייתה עדינה כל כך, אבל מדהימה. באמת שלא רציתי להפסיק.. לא רציתי לשים לזה סוף, מכל הבחינות. אבל ידעתי שאני חייב להפסיק. זה להכאיב לעצמנו בכוונה.
משכתי אחורה תוך כדי שנלחמתי בעצמי והיא הסתכלה עלי מבולבלת. "זה לא בסדר… אני סתם מקשה עלייך. אני מצטער" אמרתי ונתתי לה נשיקה על הלחי. נשכבתי לאחור על המיטה והרגשתי אותה נשכבת לצידי. חיבקתי אותה חזק והסתכלתי עליה עוצמת עיניים בשקט כשליטפתי לה את הזרוע לאט. "תישאר איתי… רק עד שארדם, אוקיי?" היא לחשה עם עיניים עצומות. התקרבתי כדי להניח לה נשיקה על הראש וחיבקתי אותה חזק אליי..

זה לא הולך להיות קל….