כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 27

***נקודת המבט של אלנור***

מצאתי את עצמי מתעוורת מקרני האור החזקים שהאירו עלי מהחלון. םתחתי עיניים ובקושי ראיתי משהו, הכל היה מסוחרר מדי כשהתיישבתי כנראה מהר מדי. קמתי עם כאב ראש ענקי ולקח לי זמן עד שהצלחתי לראות בבירור יותר. ישבתי על המיטה והחזקתי את הראש, מתעמקת בכאב. "אח.." נאנחתי כשחיכיתי שיעבור.

"קחי" הרמתי את הראש לכניסה של החדר שלי כשראיתי את טובי מחזיק כוס מים וכדור. ישר הרגשתי את האוזניים שלי צורמות. "למה אתה צועק..? אני כאן ליידך" אמרתי מרגישה כאילו שהראש שלי עומד להתפוצץ עוד שנייה. הוא צחקק כשהתקדם אלי והתיישב על ידי על המיטה. "אני לא צועק" הוא אמר מביא לי את הכדור וכוס המים. איך חזרתי הביתה בכלל? אני לא זוכרת שום דבר שקרה אחרי שצרחתי על ג'ייק.. אני אפילו בקושי זוכרת מה קרה בזמן שצרחתי עליו.

בלעתי מהר את הכדור ולגמתי אחריו את כוס המים. גמרתי אותה תוך שניות, לא ידעתי שהייתי כזאת צמאה. לאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב וזה כאילו עבד כמו קסם. ישבנו שם שותקים לכמה דקות ופשוט חיכיתי שהכאב ראש והתחושבה הראשונה תעבור.
"אז.. אנחנו מתכוונים לדבר על זה מתישהו?" הוא פתאום דיבר וישר הסתכלתי עליו. הוא כבר לא צעק יותר. או שפשוט כבר לא שמעתי את זה חזק מדי כי לטענתו הוא מלכתחילה לא צעק.

טוב אז אני מבינה שאין לי בשביל מה להסתיר יותר מטובי את הרגלי השתכרות היציאה שלי כשאני שותה.. הייתי בטוחה שהוא ייקח את זה הרבה יותר נורא. כמו שהוא לקח את הקטע שלי ושל ג'ייק…
"מתכוונים לדבר על מה?" שיחקתי את עצמי תמימה, מנסה למתוך את השיחה כמה שיותר. "על אתמול בלילה" הוא אמר והרגשתי את הלב שלי דופק טיפה חזק יותר. "מה קרה אתמול בלילה" המשכתי עם ההצגה והוא פשוט צחק כשידע מה אני עושה.
"את באמת רוצה שאפרט? כי אני חושב שאת כבר יודעת וזה סתם יהיה מביך בשביל שנינו" הוא אמר לי האמת שהוא צוחק. נאנחתי ונשכבתי לאכול. "אני כבר בת 17 טובי.. אני חושבת שאני יכולה להבין בעצמי מה אני עושה… אני מספיק גדולה" אמרתי לו ולא היה לי כוח להטפות מוסר.

"אני יודע מה את חושבת אלנור.. אבל את לא, את אפילו לא בגיל המתאים לשתות. אבל אני לא יכול להגיד לך כלום, אני בעצמי התחלתי את כל הדברים האלה כשהייתי בן 16, אז אני מבין.. אני רק רוצה שתכבדי את עצמך. לראות אותך אתמול ככה עם הבחורים האלה עשה לי כל כך רע.. להחזיר אותך הביתה במצב הזה היה אפילו גרוע יותר. אני סומך עלייך אלנור, אבל את צריכה להציב לעצמך גבולות. אני יודע שזאת לא את… אז למה?" הוא שאל מסתכל עלי ומיד התיישבתי. לא יודעת מה לענות, מאיפה להתחיל?
אני לא הולכת לעשות שיחת ג'ייק עם טובי… זה יהיה מוזר מדי, לא?
מצאתי את עצמי שותקת, לא יודעת מה אני רוצה להגיד ומה לא…

"אני מחכה.." הוא אמר מרים גבה אלי. נאנחתי אבל החלטתי שממילא כבר אין לי מה להפסיד יותר. גם ככה כבר מביך אותי לחשוב שהוא ראה אותי עם הבחורים אתמול… זה מבייש מדי. "אני רק רציתי לשכוח מהכל… חשבתי אתמול על ג'ייק וביחד עם האלכוהול וכל הבחורות שנדבקו אליו פשוט עשה לי רע והוודקה עשתה לי טוב ורציתי להשתחרר ולשוכח מהכל… אני לא יודעת למה אבל אני לא מצליחה להתגבר עליו, אני פשוט לא" הרגשתי את עצמי בולעת את המילים של עצמי. הוא הסתכל עלי ונראה כאילו עמד עוד שנייה לבכות במקומי. היה כמה דקות של שקט ולא ידעתי מה לחשוב על זה שהוא לא עונה אבל אז הוא הסתכל עלי, ולא הבנתי מה המבט הזה אומר.

"בגלל ג'ייק..?" הוא שאל והתפללתי שהוא לא יתחיל להתעצבן עליו, נמאס לי להיות גורם המריבה שלהם. "זאת לא אשמתו.." אמרתי ודיברתי אמת. זאת אשמתי שנכנסתי למצב הזה. ידעתי שאסור היה לי ליפול אליו… זאת אני האשמה. הייתי צריכה לדעת שג'ייק נשאר ג'ייק לנצח.

"אני יודע" הוא אמר ולא ממש הבנתי על מה הוא מדבר. הוא מאשים אותי בזה? רק לי מותר להאשים את עצמי בזה…. הוא אמור לנחם. איזה מן אח הוא??
"אלנור… את באמת מרגישה אליו משהו עד כדי כך?" הוא שאל ולא הבנתי מאיפה השאלה המוזרה הזאת באה. חשבתי שהוא שונא לשמוע על ג'ייק ממנו, שזה יעורר בו עצבים כל פעם ופתאום עכשו הוא מבקש את זה. הנהנתי בשקט והתביישתי בזה, מסתכלת על הריצפה. "אוקיי תראי," הוא התחיל לדבר, הניח את היד שלו על הירך שלי. "לכי להתקלח, תתלבשי והכל, ואז תרדי למטה.. אני חושב שיש לנו שיחה או שתיים לעשות ביננו" הוא אמר ולא ממש הבנתי על מה יש לנו לדבר, אבל עשיתי כפי שאמר. הנהנתי וקמתי, לוקחת בגדים לחדר המקלחת הצמוד לחדר שלי. נכנסתי למקלחת וסגרתי את הדלת מאחורי. הורדתי את הבגדים שאיתם הייתי במסיבה ומן הסתם גם ישנתי איתם. הם הריחו בריח חזק של אלכוהול וסגריות. הכנסתי אותם לסל כביסה ונכנסתי למקלחת. המים הורידו ממני את כל הריח וככה גם הסבון וכבר הרגשתי נקייה יותר ופיקחית יותר.

כעבור עשר דקות של מקלחת יצאתי וליפפתי סביבי מגבת, גורמת למים להיספג בתוכם. התלבשתי בבגדים שהבאתי איתי וייבשתי את השיער אחרי ולפני שסירקתי אותו.
ירדתי למטה, מתה כבר לברר על מה שטובי רוצה לדבר עליו. הוא ישב בסלון ונראה חושב ומתוסכל, כשהבחין בי הרים את הראש וחייך חיוך קטן ומאולץ. לא ידעתי ממה הוא דואג כל כך, אבל זה הדאיג גם אותי. התיישבתי ליידו בסלון והסתכלתי עליו. "מה יש?" שאלתי מבולבלת ולקח לו המון זמן לדבר ולחשוב על איך לדבר.

"אני יודע שאחרי מה שאגיד לך את תכעסי כל כך, וכנראה שגם לא ממש תרצי לדבר איתי לזמן מה. אבל אני יודע שזה יעבור לך ואני לא יכול יותר אם רגשות האשמה האלה… כל פעם שאת בוכה בגללו, ותאמיני לי שאני שומע בלילה איך את בוכה ממנו. אני רוצה לקום אליך ולחבק אותך אבל אני לא יכול. אני פשוט לא יכול להתמודד עם זה… כי אני יודע שאני זה שגורם לך לבכות. זה מסתכל אותי כל כך.. רציתי לספר לך מזמן, אני נשבע. אבל חשבתי שעם הזמן זה יעבור לך וזה סתם עוד פרידה בשבילך. לא היה לי מושג שאתם עד כדי כך מחוברים, לא היה לי מושג שזה מה שייגרם.." הוא התחיל לדבר ואני לא מטומטמת, כבר יכולתי להבין שזה על ג'ייק.. אבל לא הבנתי איך זה קשור אליו.

"על מה אתה מדבר טובי?" שאלתי אותו מבולבלת והמבט בעיניים שלו הרג אותי. הוא שוב לקח לעצמו כמה דקות. מחשב מה להגיד..
"ג'ייק בכלל לא רצה להיפרד ממך.. הוא באמת השתנה.. זה הכל בגללי. הייתי כל כך עצבני שראיתי שאתם ביחד ופחדתי שיצא מזה רק רע אז הכרחתי אותו לגרום לך לשנוא אותו.. אני מצטער אלי.. אני כל כך מצטער.." הוא אמר והלב שלי קפא במקום. הוא מה? הכל רץ לי בראש והייתי כל כך מבולבלת.

"אז… הוא סתם אמר את כל הדברים האלה? סתם בכיתי כמו מטומטמת כמעט כל לילה?? והכל בגללך?!" לאט לאט הרמתי את הקול והרגשתי את הדם שלי מתחמם כל כך. חיברתי את הכל כמו פאזל בראש שלי. בקושי הייתי מסוגלת לחשוב בהגיון ולהסתכל עליו.

הוא הסתכל עלי מתבייש בעצמו והנהן באטיות, עם עיניים מלאות בחרטה.