כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 20

אוקיי אני חייבת להזהיר אתכם שהיום הסיפור לא יכליל בכלל את ג'ייק או אלנור… אולי חלק מכם יתבאסו ואולי חלק דווקא יאהבו את זה… אבל החלטתי להוסיף סיפורי משנה שונים לסיפור הראשי… אבל הוא חשוב בשביל שאר הפרקים אז…… תהנו !

***נקודת המבט של טובי***

נסעתי במהירות על הכביש.. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.. אלנור ? וג'ייק ? מתי כל זה הספיק לקרות… ואני בכלל לא צפיתי את זה קורה.. מילא הם ביחד, וזה מצמרר, ומילא הם לא שולטים על הרגשות שלהם.. אבל הם הסתירו את זה ממני.. וזה מה שהכי הרתיח.
לחצתי על הגז הכי חזק שיכולתי, אבל ברגע שהתקרבתי לרזור אדום התחלתי להאט, עד שלבסוף עצרת בבת אחת לגמרי, משעין את הראש אחורה, יידים מתוחות על ההגה ונאנחתי. איך הגענו למצב הזה בכלל…

כמה שניות לפני שהרמזור התחלף, שמעתי צעקות מבחוץ. יותר נכון זעקה.. זה היה מחריד. כשהרמזור התחלף נסעתי עוד כמה מטרים והחנתי את המכונית לפני שיצאתי במהירות ורצתי אחרי הקול ששמעתי. הגעתי למין סמטה יחסית חשוכה וקטנה בפינת הרחוב. ראיתי שני אנשים עומדים, יותר נכון איש ואישה. ראיתי אותו מצמיד אותה לקיר וממכאיב לה.

התקרבתי אל שניהם וכשראיתי שהבחור מחזיק בידו סכין לא הססתי אלא להרחיק אותו ממנה ולתת לו אגרוף לפנים ששיתק אותו לריצפה. מיד לקחתי לו את הסכין והרמתי אותו בכוח מהריצפה, מאיים עליו עם הסכין בכך שקירבתי אותה לגרונו.
הוא נתהשף טיפה, המום מהמכה המפתיעה וניסה להתנגד, אך כל תזוזה שלו סרטה לו את הגרון טיפה יותר. "או שאתה רץ מכאן עכשיו ולא חוזר, או שתמצא את הראש שלך על הריצפה בפחות משלוש שניות." אמרתי לו מתנשף מהריצה. הוא המשיך להתנג טיפה והתנשף. לא עבר הרבה זמן עד ששחיררתי אותו והוא ברח משם, מסתכל אחורה מדי פעם כדי לראות שאף אחד לא רודף אחריו.

הפנתי את מבטי מיד לאותה בחורה שהוצמדה לקיר וראיתי איך היא לאט לאט נמרחת על הריצפה כנגד הקיר. "אמה ??" אמרתי כשזיהיתי אותה. איך מכל הבנות האפשריות בעולם זאת דווקא היא. ואיך היא קשורה לבחור הזה בכלל?

מיד הרמתי אותה בעדינות בחזרה, גורם לה לעמוד שוב ורואה שהיא מחזיקה בידה את הצלעות שלה. הורדתי את היד שלה מהבטן בעדינות וראיתי חתך עמוק וגדול המנזיל דם בכמויות. היא לא נראתה מגיבה כל כך.. הראש שלה היה נפול הצידה והיא בקושי עמדה על הרגליים. יד אחת שלי החזיקה את גופה, בכדי להשאיר אותה עומדת, והיד האחרת החזיקה את שתי לחייה, גורם לפנים שלה להיות בקו העיניים שלי כדי לשמור איתה על קשר עין.
"אמה, תסתכלי עלי רגע" אמרתי לה מנסה למצוא איזשהי תגובה, אבל היא לא הגיבה. העיניים שלה היו אדומות ורגועות, רגועות מדי. היא לא בכתה או הייתה נראת בפניקה, אלא כאילו היא בכלל לא נמצאת איתי.

מיד הרמתי אותה עלי ומיהרתי לקחת אותה למכונית. הכנסתי אותה למושב שלידי ומיהרתי לנסוע לבית החולים הקרוב ביותר באיזור. נסעתי כל כך מהר שאני אפילו לא בטוח שהספקתי לראות את המכוניות שעוברות לידי. "את מאבדת מלא דם" אמרתי יותר לעצמי מאחר שהיא לא בדיוק נראתה 'בעולם שלנו'. אין לי מושג איך כל זה קרה עכשיו, אבל אני חייב לגרום לה להיות בסדר.

ברגע שהגענו לבית החולים לטיפול חירום הקרוב ביותר באיזור החנתי את המכונית במהירות ומיהרתי להגיע לצד שלה של המושב כדי להוציא אותה משם. הרמתי אותה ורצתי אותה לתוך בית החולים, צועק לעזרה עד שצוות רופאים ואחיות מיהרו להגיע לקחת אותה ממני לטיפול. אנשים מסביב נראו בפניקה מכמויות הדם שהיו מרוחות על החולצה והמכנס שלי.. רק עכשיו שעשיתי כל מה שיכולתי, סוף סוף הרגשתי את קצב הלב המהיר שהיה לי כל הזמן הזה.

*************************************************************************************

ישבתי בחדר ההמתנה לפחות שעתיים או שלוש, לא מצליח לחשוב על משהו אחר מאשר מה קרה שם. לפחות זה הסיח את דעתי מאלי וג'ייק… היד שלי העיפה האגרופים מספיק ליום אחד..
הרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד אבל ניסיתי להישאר רגוע.
"אתה קרוב משפחה של אמה ווינסון במקרה ?" בחורה מבוגרת שלבשה חלוק והחזיקה לוח עם לכתיבה בידה עמדה מולי וישר נעמדתי. "לא בדיוק.. היא חברה של אחותי" אמרתי מקווה שהיא תתן לי קצה חוט של מה קורה איתה או משהו.
"רק אתה כאן איתה ?" היא שאלה והנהנתי. "בוא איתי" היא ביקשה והלכתי אחריה. הגענו למין משרד והיא נתנה לי דף פרטים למלא. צוות משטרה שאלו אותי כמה שאלות לגבי האירוע ומילאתי לפחות 4 דפים עם בקשות מציקות בהם. סוף סוף אחרי כל זה, הודיעו לי שהכל בסדר איתה ואני יכול להכנס אליה.

הרופא שהיה אחראי עליה הכניס אותי לאותו החדר. היא שכבה על המיטה, מחוברת למכונות הצפויות הנמצאות בבית החולים ונראתה מורדמת.
"היא מורדמת עכשיו, נראה שהיא לקחה יותר מדי כדורי הרגעה, עוד כדור אחד והיא כבר הייתה יכולה להיות במצב של מנת יתר..אתה יודע מתי בערך היא קיבלה את כל הכדורים האלה ?" הרופא שאל אותי. "לא, הגעתי כשהיא כבר הייתה ככה" עניתי מסתכל עליה.. זה מסביר את כל מצב השנטיות שהיא הייתה בו והעיניים האדומות.

"עשינו לה תפרים באיזור החתך ונתנו לה כדורים שיעזרו להפחית את השפעת הסם.. היא תקום בערך בעוד חמש שש שעות וברגע שזה יקרה נעשה רק עוד כמה בדיקות וככל הנראה היא תוכל לחזור הביתה" הוא אמר לי והנהנתי.
הוא יצא מהחדר, משאיר אותי שם לבד בפנים. קירבתי את הכורסה הקטנה למיטה שלה והתיישבתי על ידה. חיכיתי רבע שעה, חצי שעה, שעה, היא עדיין לא התעוררה.. לאט לאט עם הזמן הרגשתי את העיניים שלי מתחילות להעצם, ולבסוף נרדמתי. מנסה לתאר מה היה קורה ואיפה היא הייה נמצאת עכשיו אם לא הייתי שם.

***************************************************
"אממ…"
"איפה אני..?" קולות חלשים נכנסו לי לראות ולאט לאט העירו אותי. לקח לי שנייה להיזכר איפה אני ומה קרה. ראיתי לידי במיטה את אמה שממלמלת דברים עם עין חצי פתוחה חצי סגורה. מיד קמתי, מבין במבוכה שהיד שלה בתוך היד שלי. מתי זה קרה?
"בבית החולים.. את תביני הכל שתתעוררי, קחי את הזמן" אמרתי בשקט מנסה כמה שפחות להלחיץ אותה. "טובי?" היא שאלה מבולבלת ובקצב הכי איטי שאי פעם ראיתי היא התרוממה טיפה והתיישבה. "בוקר טוב" חייכתי טיפה, זה דיי מוזר מאחר שהשעה כבר אחת עשרה בלילה. "מה אתה עושה פה ? מה אני עושה פה?" היא שאלה מבולבלת ועוד מנסה לקום מהשינה הארוכה שהיא הייתה בה. ראיתי אותה מתעמקת במשהו, כאילו חושבת עד שלבסוף נזכרה בכל מה שקרה.

"אוי שיט…" היא אמרה. כנראה מבינה פחות או יותר מה קרה. "אני מצטערת טובי, לא התכוונתי לגרור אותך לזה, או בכלל לגרור מישהו לזה.. אתה יכול לחזור הביתה, אני בסדר" היא אמרה ועזבתי לה לאט את היד. "אין מצב אמה.. אני יודע שאמא שלך ואח שלך מחוץ לעיר, אז זה לא שיש לך ממש איך לחזור מכאן, וזה לא כאילו שאת 'בסדר' " אמרתי והיא נשכבה אחורה על המיטה. "אני מצטערת שגררתי אותך לזה" היא אמרה אבל השתקתי אותה. "אין לך מה להצטער אמה.. אבל את כן תצטרכי להחזיר לי הרבה הסברים בקרוב" אמרתי והיא צחקקה טיפה, ישר מפסיקה מהבהלה של ההרגשה שהייתה לה בבטן בעיקבות הצחוק. היא הרימה טיפה את החולצה וראתה את התפר הגדול שיש לה. "פאק.." היא אמרה ונאנחה.

****************************************************************

אחרי הרבה בדיקות נוספות ועוד איזה שעה היא סוף סוף הייתה במצב מספיק טוב כדי לחזור הביתה. עזרתי לה ללכת למכונית כשהיא חצי נשענה עלי והכנסתי אותה למכונית. חגרנו חגורות והתחלנו לנסוע. הנסיעה הייתה שקטה עד שהיא פתאום הורידה את המבט מהחלון והעבירה אותו אלי. "תודה טובי.. זה לא מובן מאליו מה שעשית" היא אמרה והנהנתי. "העיקר שהכל בסדר" אמרתי לא מוריד את המבט מהכביש. "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית מגיע" היא אמרה וישר אחר כך הסתכלה שוב על החלון. אומנם לא הגבתי.. אבל כן שמחתי שהייתי שם גם. אני לא דואג להרבה אנשים בחיים שלי.. אבל אמה מאוד מזכירה לי את עצמי. כל הזמן מוצאת בלאגן, תמיד קשורה איכשהו לכל הדברים הבעיתיים שקורים מסביב, כל הזמן מחפשת איך להסתבך.. ואני לא יכול לכעוס או להיות מאוכזב ממנה על זה, כי אני בדיוק כמוה. trouble maker….

סוף סוף הגענו לרחוב שלה, ועצרתי מול הבית שלה. היא פתחה את החגורה והסתכלה עלי שוב. "שוב תודה טובי.. על הכל" היא אמרה והנהנתי עם חיוך קל. "את בטוחה שתהיי בסדר לבד כאן?" שאלתי באמת מאכפתיות ולא מנימוס. "כן.. תודה על הדאגה" היא אמרה ויצאה מהמכונית לפני שסגרה את הדלת. היא התחילה להתקדם לכיוון הבית שלה ואני נשארתי שם כדי לוודא שהיא נכנסת הביתה. אבל פתאום היא עצרה, וחזרה אחורה חזרה אל המכונית, פותחת את הדלת שממנה יצאה. "יודע מה.. אני לא חושב שאני רוצה או אוכל להתמודד לבד כרגע. אתה חושב שתוכל להישאר?" במפתיע היא אמרה. היא לא נתנה לי אפילו דקה לחשוב על זה עד שחזרה בה ואמרה "אבל אם לא אני אבין.. תודה בכל מקרה" היא אמרה והתכוונה לסגור את הדלת אבל עצרתי אותה מצחקק. "חכי רגע, לא נתת לי אפילו הזדמנות לענות" אמרתי והיא חיכתה. "אני ממילא צריך מרחק מהבית.. תני לי רק להחנות את המכונית" אמרתי והיא חייכה וסגרה את הדלת.

החנתי את המכונית לפני שיצאתי ממנה ונכנסנו ביחד לבית שלה.
אני לא חושב שהייתי כאן מתישהו בעבר… הבית היה ממוצא, רגיל.. כמעט כמו שלנו.
"מצד אחד, אם תשן על הספה, מחר בבוקר תקום בלי גב.. אבל מצד שני אם תישן איתי זה יהיה דיי מוזר, אני חושבת.." היא אמרה לא בטוחה מה להציע לי. "אני מבין" חייכתי. "אנחנו.. נתמודד ?" אמרתי\שאלתי והיא חייכה והנהנה לפני שליוותה אותי לחדר שלה בקומה העליונה. היה אפשר לראות שלאנור עזרה לה לעצב אותו, מאחר שהחדר שלה מעוצב בערך באותו הטעם והסגנון.. "הייתי מביאה לך חולצה אחרת, אבל יש לי רק אח שצעיר ממך ב10 שנים ואמא" היא צחקקה ואני יחד איתה". "זה בסדר אמה. זה לא כאילו שאני מכיר אותך מהיום" אמרתי שהורדתי ממני את החולצה המלאה בדם והיא לקחה אותה ממני והניכסה בסל הכביסה.

נכנסנו שנינו למיטה, ואני חייב להודות שזה היה מביך ומוזר באותו הזמן. אני יודע שזה היה מוזר לעשות את זה, אבל בגלל כל האקשן שהיה היום, וכל הסיטוצאיות המוזרות שניתקלתי בהן היום, האנדרנלין עלה לי לראש והרגשתי שהדבר הנכון היה לחבק אותה. זה היה ממש כמו להיות שיכור. לא להבין מה אתה עושה… היא נראתה מופתעת בהתחלה, אבל אחר כך נרגעה בתוכי. כל כך מוזר.. אני מחבק במיטה את אחת החברות הטובות של אחותי, בחדר שנראה כמעט כמו שלה… אי אפשר בחיים להתרגל לסיטואציה שכזאת.

"תגיד.." היא התחילה לדבר מה שהקפיץ לי את הלב טיפה מאחר והתנוחה המוזרה שאנחנו נמצאים בה. "למה אתה רוצה להתרחק מהבית?" היא שאלה והייתי טיפה מבולבל, והיא הבחינה בזה. "עכשיו באוטו כשהצעתי לך לישון כאן, אמרתי שגם ככה לא יזיק לך להתרחק מהבית.. למה?" היא שאלה ונאנחתי.

"גיליתי על אלנור וג'ייק" אמרתי מניח שהיא כבר יודעת.. היא שתקה לכמה דקות. "אני מצטערת… רציתי לספר לך, אבל לא יכולתי.. זה לא מתפקידי" היא אמרה וצחקתי טיפה. "למה את כל הזמן מצטערת על דברים שאת לא אמורה להצטער עליהם?" שאלתי והיא משכה בכתפיים וחייכה.

"מה עשית שגילית?" היא שאלה. "הוצאתי עליו את העצבים… מה כבר יכולתי לעשות ?" אמרתי והיא לא נראתה מופתעת. פשוט שתקה.
"אז.. את רוצה לספר לי מי זה היה הבחור הנחמד הזה שפגשתי בקצה הרחוב לפני מספר שעות ?" שאלתי מדבר על אותו בחור שתקף אותה והיא צחקקה טיפה.
"החבר שלי… זאת אומרת, החבר הקודם שלי.. הוא היה בסדר והכל עד שהבנתי כמה אובססיבי הוא נהיה.. החלטתי שכדאי לחתוך את זה.. אבל הוא לא קיבל את זה כזה יפה כמו שהבנת כבר. הוא החליט לסמם אותי כדי שיוכל להשאיר אותי איתו בכוח.. אין לי מושג לאן הוא רצה להתקדם על זה.. אבל מזל שהיית שם" היא אמרה והבנתי בשקט.

"אבל.. אם הוא כל כך אוהב אותך, אז למה הוא חתך אותך עם סכין בבטן?" שאלתי מבולבל.. זאת לא בדיוק אהבה. "הבחור היה אובססיבי… הוא כל הזמן המשיך להגיד שהוא לא רוצה לפגוע בי אבל אני לא משאירה לו ברירה, וכל פעם שאסרב לבלוע כדור הוא יחתוך אותי ויכאיב לי יותר.. הוא משוגע, ולא לא היו הרבה ברירות." היא אמרה מצומררת טיפה.
"הבנתי… אני בטוח שהמשטרה תתפל בזה אמה… לכי לישון" אמרתי מסדר לה את השיער טיפה. לא עבר הרבה זמן עד שהיא נירדמה. כמה הבחורה הזאת יכולה לישון אלוהים יודע…
לא עבר הרבה זמן עד שנרדמתי גם אני.