כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 19

***נקודת המבט של אלנור***

קשה לי להאמין שעבר עוד שבוע, ועדיין לא סיפרנו כלום לטובי.. אני מרגישה כמו אחות חרא. איך אני יכולה לעשות לו את זה?? ועוד עם החבר הכי טוב שלו!
אני יודעת שבמוקדם או במאוחר אני אהיה חייבת לספר לו… אני רק מחפשת את המילים… או את האומץ. ג'ייק היה לחוץ כבר בימים האחרונים שנספר לו. היו לו רגשות אשמה מטורפים והוא בקושי היה נראה נלהב לבלות איתי או אפילו לראות אותי.. אני יודעת שזה לא בגללי… זה לא זה, המצפון שלו פשוט דפק לו על הגב שוב ושוב, ואני מרגישה כל כך אשמה על זה… הבטחתי לו שנספר לו. מחר נספר לו… בינתיים אני פשוט מחפשת איך לעשות את זה.

"צאי.. וכדאי שמהר.. לפני שהוא רואה אותי" ג'ייק אמר לי בפלאפון, ויכולתי לשמוע בקול שלו שהוא מלא בגשות אשמה. נאנחתי ונתקתי. יצאתי החוצה מהבית, בודקת שטובי לא 'מרגל' אחרי משום פינה ויצאתי החוצה. רואה את המכונית של ג'ייק עומדת מולי ומחכה שאכנס. נכנסתי למכונית והתיישבתי לידו. הוא בקושי הסתכל עלי.. אבל הוא כן חייך חיוך קטן וטיפה מאולץ. "לאן אתה רוצה ללכת ?" שאלתי כשננתי לו אפשרות לבחור איפה נאכל צהריים. "פיצרייה ?" הוא ענה-שאל. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן. הנסיעה הייתה שקטה, מדי אפילו.

כשסוף סוף הגענו הוא החנה ויצאנו מהמוכנית, מתקדמים לכיוון הפיצריה. הרגשתי את היד שלו גולשת באדישות לשלי. לפחות את היד הוא מוכן להחזיק לי אחרי הכל… טוב די, אני יכולה להבין אותו.. אין לי ממה להתעצבן. התישבנו על הבר הדקיק אחד ליד השנייה, הזמנו לאכול וחיכינו שיגיע.
"אתה נורא שקט היום.." אמרתי. "ואתמול, ולפני יומיים, ובכלל בימים האחרונים" המשכתי. הוא הרים את המבט שלו אלי וחשב מה להגיד. אני לא יודעת אם הוא נראה מצטער או מיואש. "אני יודע.. אני מצטער, רק קצת קשה לי.. אני אנסה להתגבר על זה אני מבטיח" הוא אמר מיד. "אין לך על מה להצטער. אני מבינה.. אם כבר אני זאת שמצטערת." אמרתי והוא הנהן.

"מתי תספרי לו כבר אלי… אני מתכוון. זה כבר נהיה מלוכלך. יש לי רגשות אשמה זורמות כבר בכלי הדם שלי. קשה לי לשקר בקשר לזה יותר מדי. אני לא רוצה לשקר בקשר לזה בכלל" הוא אמר. הבנתי והנהנתי. קשה לי לראות שהוא סובל בגללי.. עכשיו אני מרגישה אשמה.

"קחי עוד כמה ימים לחשוב על זה.. אבל רק כמה ימים, ואז נספר לו, ביחד. אוקיי ?" הוא אמר מלטף לי את הלחי. חייכתי והנהנתי. יודעת שהוא צודק, אנחנו כבר צריכים לספר לו. הוא חייך ונישק אותי, נשיקה קצרה ונעימה. "זה עדיין מרגיש מוזר" אמרתי וצחקתי. "מה?" הוא שאל מחייך. "זה.. אנחנו. מוזר" צחקקתי והוא צחקק גם הוא והנהן. "תתחילי להתרגל".

********************************************************

חזרתי הביתה, יוצאת מהמכונית והולכת לכיוון הבית שלי אחרי שנפרדתי מג'ייק.
פתחתי את הדלת וסגרתי אותה מאחורי אחרי שנכנסתי. "אני בבית !" צעקתי הולכת לכיוון הסלון. "אלנור" שמעי את טובי מהמטבח. "בואי רגע" הוא אמר. קמתי והתקרבתי אליו. הוא החזיק את הפלאפון שלו ובהה בו. "מה קורה" שאלתי מבולבלת. הוא קירב אלי את הפלאפון. נחנקתי למראה התמונה שהרגע בחנתי. ג'ייק ואני. בפיצריה. מתנשקים.. הרגשתי את עצמי קופאת במקום. פחדתי לחשוב מה טובי חושב כרגע. כל המחשבות בראש רצו לי ולא הצלחתי להבין מה קורה.

"בבקשה תגידי לי שזה לא מה שאני חושב שזה" הוא אמר נראה מאופק.. לבינתיים. לא ידעתי מה להגיד. בלעתי את הלשון שלי פשוט.
"אלנור תגידי לי שזאת לא את וזה לא ג'ייק !" הוא הרים את הקול, מה שגרם לי להחנק אפילו יותר. חיפשתי מה להגיד לכמה דקות. ולקרוא בשמו בשקט זה כל מה שיצא לי מהפה.
"כן או לא ?!" הוא צעק. הסתכלתי על הרצפה, עדיין לא מצליחה כמעט לדבר.
"כן…" לחשתי נאנחת. מרגישה את הגרון שלי צורב. הוא נאנח בעצבים. מגרד את השיער והולך הלוך ושוב. מנסה להרגיע את עצמו. הוא נשען על עם שתי היידים שלו, הגב אלי והראש מורקן למטה. ראיתי כמה היה לו קשה להרגיע את עצמו. אפילו אמרתי תודה שהוא בכלל ניסה. בכל רגע הוא עלול להתפרץ, ופשוט להכניס לג'ייק אגרוף. רק מתוך עיקרון.. כבוד טפשי של בנים.

"טובי.. התכוונו לספר לך אני נשבע–"
"לאזעזל עם זה אלנור" הוא נאנח לעצמו כשוורידי הדם שלו כבר היו בולטים ביידים והוא התרומם והלך בכבידות ועצבנות מהחדר. מתקדם ישר החוצה לכיוון הדלת. "טובי חכה בבקשה!" צעקתי הולכת במהירות אחריו, עד לדלת הכניסה.. ראיתי שהוא הולך לכיוון הבית של ג'ייק. וידעתי מה הולך לקרות.. ולא אהבתי את זה.

***נקודת המבט של טובי***

הייתי כל כך העצבני. הרגשתי את הדם שלי זורם בחום ובחוזקה בכל הגוף. לא חשבתי אפילו בהגיון. כשראיתי כמה אלי מפוחדת ניסיתי להרגיע את עצמי. אני נשבע שבאמת לא הצלחתי.. כל מה שרציתי זה להוציא את העצבים שלי עליו. יצאתי מהבית והתקדמתי ישר לשלו, אפילו לא שמתי לב למה שקורה מסביב. נכנסתי ישר לבית שלו סוגר את הדלת שלו בעצבים. למזלי אף מכונית לא חונה בחצר שלו, מה שאומר שההורים שלו לא בבית וככה נצטרך כמה שפחות הסברים לאנשים. אפילו לא אמרתי שום דבר, פשוט הופעתי מולו, התקרבתי אליו בעצבים והעפתי לו אגרוף ישר לפנים. הוא לא זז. רק הראש שלו זז מהמכה. כמו שאני מכיר את ג'ייק, הוא בטח אפילו לא הרגיש את זה. אבל יכולתי לראות שהוא כבר הבין במה מדובר. "זה על כל הדברים שעשית איתה" אמרתי אחרי האגרוף הראשון וישר אחר כך מיהרתי להעיף עוד אחת. הוא ראה את זה בא אבל עדיין לא זז. קיבל את זה כמו גבר. כמו שאני מכיר אותו. "וזה על שלא סיפרת לי !". הוא שתק. לא היה ניצוץ של כאב קל בעיניו. אפילו שכבר התחיל לרדת לו דם מהגבה והיה אדום מסביב.

הוא לא אמר כלום, ובטח שלא החזיר.. יודע שזה מגיע לו. היידים שלו היו בכיסים והוא פשוט נאנח. כנראה ציפה את זה קורה. הייתי כל כך עצבני שאפילו לא רציתי לדבר על זה ו'ליישר את זה' ביננו. פשוט יצאתי החוצה, נכנסתי למכונית ונסעתי בשיא המהירות שיכולתי. ככל שהרעש של המנוע היה חזק יותר, העצבים שלי היו חלשים ורגועים יותר. הייתי צריך מרחק מכל זה..