כמה שאני מכור אלייך את לא מבינה.. | פרק 5

-לין-
"אנחנו חייבים לצאת מפה.." אמרתי לחוצה
"תרגעי ישימו לב שאנחנו לא נמצאים בשום קום ואז יבינו שאנחנו פה" פז אמר מנסה להרגיע אותי
"לא לא, אתה לא מבין אני לא יכולה להישאר פה, ישלי קלרסטופוביה" אמרתי באיטיות
"לין אל תדאגי, תנשמי עמוק ותדמייני שאת במקום אחר המקום שאת הכי רוצה ליהות בו עכשיו" הוא אמר ונרגעתי טיפה
"תקשיבי לי, אנחנו נהיה תקועים פה קצת זמן אבל זה לא נורא.. בסוף יוציאו אותנו.." אמר מחזיק את ידי
"מבטיח?" שאלתי בחיוך קטן
"מבטיח" השיב מחייך
"טוב תפתח את החלון לפחות יכנס לי קצת אויר" אמרתי משחררת את ידו
משהו בו משגע אותי.. גורם ללב שלי לפעום מהר ובחוזקה
"החלון!" אמרנו ביחד
אפשר לברוח דרכו!
התקדמנו יחד מהר לכיוון החלון
"את צוחקת עליי!" פז אמר עצבני שראה בדיוק את מה שאני ראיתי
"איך שכחתי? האחות הפרנואידית הזאת בחיים לא תיתן לחלון שלה להיות פתוח אם היא לא פה!" אמרתי דופקת את הראש בקיר
"מי שם מנעול על חלון?!" פז שאל לא מבין
"מסתבר שהיא" אמרתי מיואשת נשכבת על המיטת אחות הזאת ששם
םז הניח את הכיסא ליד המיטה והתיישב
הוא הניח את הרגליים שלו על המיטה

-פז-
ככה ישבנו שעות
לין על המיטה ואני על הכיסא שם על המיטה רגליים
אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה, זה פשוט היה מביך מידי
"אתה חושב שאביתר באמת אוהב אותי?" שאלה פתאום
בטח חיפשה נושא לשיחה
"אני חושב שהוא מנצל אותך.. זה מסביר את כל הכעס של טוהר והפרידה הפתאומית ממנה.. כנראה הוא רצה לנקום בה בגלל משהו והוא פשוט בא אלייך" עניתי לה
"אוף מה עשיתי לו שהוא פוגע בי ככה?! הוא ידע שאני אוהבת אותו!" אמרה בכעס
אני יכול להישבע ששמעתי אותה לרגע כאילו נחנקת מדמעות
"אל תחזיקי את הדמעות בפנים" אמרתי מפנה את הראש לחלון הנעול
"תשחררי אותן.. זה יעשה לך טוב באמת" אמרתי
"אני לא יסתכל… מבטיח" המשכתי
יכולתי לשמוע אותה בוכה בשקט
האידיוט הזה ממש פגע בה ולו אפילו לא אכפת
אני יכול לשמוע את הלב שלה נשבר כל פעם שמדברים איתה עליו
קמתי ונשכבתי על המיטה לידה
זה פשוט קשה לשמוע אותה בוכה ככה בלי לעשות כלום
חיבקתי אותה אליי מניח את ראשה על החזה שלי
ברגע שעשיתי את זה יכולתי להרגיש שהיא השתחררה
היא התחילה לפרוק הכול ולבכות
"היי די.. הכול יהיה בסדר.. אני פה איתך" אמרתי מלטף את שערה
"כל עוד אני פה הוא לא ייפגע בך יותר, אני מבטיח" אמרתי מרים את פנייה ככה שהיא תסתכל עליי
לרגע פשוט טבעתי בעיניים שלה
הרגשתי הכי טבעי בעולם הפוזה הזאת, שאני מחבק אותה
כאילו ככה זה אמור להיות
אבל זה לא אפשרי.. אני מהעבר והיא מהעתיד.. זה פשוט לא יקרה
הפנתי את מבטי הצידה מהר מתעלם מהקשר שנוצר בינינו כרגע
"אני יודע שזה ישמע כאילו אני מפזר הבטחות כמו מטורף אבל.." אמרתי ונתקעתי
"תאמיני לי.. את יכולה לסמוך עליי.. אני רוצה שיהיה לך טוב.. אני רוצה לעזור לך" אמר ונעצר שוב
"אני מבטיח לך שלא משנה מה יקרה אני אהיה איתך בהכול ואעזור לך בכל מה שתבקשי.." הבטחתי – שוב
"תודה פז " אמראנ מלטפת את הלחי שלי
לרגע שוב כמו מקודם – טבעתי בעיניים שלה
משהו בה פשוט גורם ללב שלי להשתגע.. משהו בעיניים האלה
ואז התחיל לה התקף , ניהיה לה קוצר נשימה.. היא ניסתה להגיד משהו אבל לא הצליחה
היא לאט לאט התעלפה
פאקקק מה אני עושה מה?!
"מה אתם עושים פה?" האחות הביטה בחשדנות
"לין! מהר את חייבת לטפל בה, היה לה קוצר נשימה והיא התעלפה פתאום"
"תזמין אמבולנס, מיד!" היא ציותה ואני התקשרתי

-לין-
איפה אני?
זה לא חדר האחות..
ואיפה פז?
מה קרה?
"לינה כפרה שלי סוף סוף התעוררת, איך את מרגישה" כוכי ליטפה את ראשי וחייכה אלי בחום.
"כוכי? איפה אני?, איך הגעתי לפה" שאלתי
"היה לך עוד פעם התקף ילדתי" היא המשיכה לחייך
כוכי מאז ומתמיד הייתה אמא שניה שלי..
או יותר נכון, האמא היחידה שלי..
ראיתי אותה יותר מאשר את אמא שלי, ואפילו עכשיו שלירן לא גר אצלנו היא עדיין מכינה לו אוכל וכל זה
"ההתקפים האלה.. מתי הם יגמרו כבר" איגרפתי את ידיי
"לינהההה, את בסדר? או אלוקים איך דאגתייי" אדר חיבקה אותי חזקק
"בקטנה נו" צחקקתי כזה

-לאחר שבוע-
"אז הם נפרדו?" שאלתי את אדר בזמן שהשתזפנו בדשא
"זה מה שהוא אמר.." היא אמרה בתימהון
"הוא רוצה שניהיה ביחד אבל, לא יודעת אני אוהבת אותו אבל דני חברה שלי.." היא הוסיפה לאחר כמה שניות
"אולי תלכי לברר איתה?" הצעתי לה
"אפשר את לין?" אביתר עמד מעלינו
"כולה שלך!" נשקה לי אדר למצחי, קמה והלכה.
"התחמקת ממני בשבוע האחרון.." הוא מלמל
"כן.." מלמלתי גם אני
“רוצה נצא היום?" הוא שאל בפשטות
"נצ.. נצא? לדייט יעני?" גמגמתי מרוב התרגשות מי היה מאמין שהילד שאני מאוהבת בו 4 שנים מציע לי לצאת
"כן! אני יקח אותך ב8" הוא אמר ובא ללכת
"שניה" הוא אמר וקרב את שפתי לשפתיו.. כעבור שניות מועטות הרגשתי את הלשון של הילד שאני מאוהבת בו תקועה בתוך הגרון שלי.

פלאשבק:
"אני חושב שהוא מנצל אותך.. זה מסביר את כל הכעס של טוהר והפרידה הפתאומית ממנה.. כנראה הוא רצה לנקום בה בגלל משהו והוא פשוט בא אלייך" הוא ענה.
סוף פלאשבק.

"אנ.. אני צריכה ללכת" התנתקתי ממנו מהר וברחתי ממנו..