כמה פעמים… פרק 25 חלק א'

נקודת מבט מתן-
חזרנו לחדר במלון, רותם השכיבה את ענת לישון ואני בינתיים היתי במרפסת, עישנתי סיגריה
חשבתי על מה אמא עושה עכשיו עם הבן זוג שלה.. מוזר לי לחשוב על זה..
חשבתי על מה הילה שמעון ומאיה עושים
וחשבתי על מה חברים שלי עושים
וחשבתי על א-ב-א אם אפשר לקרוא לו ככה…
שמעתי את הקול המלאכי של רותם מאחורי, "בובו.." אמרה בחשש
"מה אהבה שלי?" שאלתי והסתובבתי אליה, "אני הולכת לישון, אתה רוצה להצטרף?" חייכה
"אני יסיים עם הסיגריה ויבוא, תנוחי בינתיים" אמרתי והיא הנהנה ונכנסה לחדר
נכנסתי לחדר לאחר כמה דקות שהתעדכנתי בפייסבוק ובאינסטגרם והעלתי תמונה שלי ושל רותם, הסתכלתי על הלול שבו ישנה ענת, היא ישנה על הגב כשהיא מכוסה בפוך שמתאים לגודל שלה ושפתייה מעט פשוקות
הסתכלתי על המיטה שבו נמצאת האהבה שלי וגם היא ישנה, היא ישנה על הצד כששמיכה מכסה את פניה, רק המצח שלה בצבץ מעט אבל גם אותו הפוני הסתיר

נקודת מבט רותם-
התעוררתי כי משהו הפריע לי.. אני לא אוהבת להישאר לישון אחרונה ..
כי בלילה המחשבות באות..
המחסומים יורדים..
אני פה לבד.. לבד מול הזכרונות שלי,
כמו הזיכרון הזה;
***
הסתכלתי על הטופס של הבדיקה, יום עבר מאז שידעתי שאני בהריון, חשבתי שהכל יהיה בסדר ואני וג'ייסון נחור אבל לא….
-בהריון-
כל עולמי חרב עליי… אני בהריון… מה לי ולזה…
מיד חייגתי אל הבן אדם שבטח יבין אותי.. ג'ייסון, אתמול הוא היה עסוק לכן לא דיברנו כל כך, הוא הציע הפלה אבל לא.. אני נמצאת בקבוצת סיכון.. אני לא יכולה
"שלום.. הגעתם אל התא הקולי של…" שמעתי ומיד לאחר מכן קיבלתי אסמס
'אני לא יכול לענות.. קרה משהו?'
-'כן.. בבקשה תענה לי.. זה דחוף.. בא לי למות'
'רותם מה קרה?! אל תתחילי עם השטויות! קחי מים ואת הכדור שיש לך על השידה, כשאני ייתפנה אני יבוא.. טוב? תודיעי לי אחרי שלקחת את הכדור' כתב
-'אני לא רוצה כדור!! בא לי למות! ג'ייסון!!' כתבתי בזמן שאני מתחילה לבכות כמו מטורפת
'מה יש רותם? דברי אליי, אני בלימודים אני לא יכול להתקשר'
-'א..אני בהריון'
הוא לא ענה לי יותר.. התחלתי לבכות כמו משוגעת.. הקוצר נשימה הגיע אליי בבום.. אני לא מצליחה לנשום
התנשפתי כמו כלב שעשה ריצת מרתון, הדקירות בחזה הגיעו מיד
שמעתי את הדלת נטרקת
"ה..הצילו.. אני.. אני לא נושמ…" מלמלתי בין נשימה לנשימה קצרה
"רותם?" שמעתי את הקול של אבא
נשכבתי על הריצפה וניסיתי לנשום ללא הצלחה, אני חייבת עזרה! לקחתי את הכוס זכוכית שהיתה לידי ולגמתי מעט, נחנקתי עוד יותר, אספתי את הכוס בשארית הכוח שלי וניפצתי רחוק ממני על הריצפה שידעו שאני כאן
שמעתי את אבא רץ במדרגות ונכנס מהר לחדר שלי,
"רותם! דברי אליי מה קרה!!" מרח בלחץ והרים אותי במהירות אל החלון שאוויר יגיע אל ריאותי
"אני..אניי" מלמלתי ולא הצלחתי לדבר
"הכל בסדר מתוקה.. רק תנשמי.." אמר וליטף את פניי הבוכיות
אחרי שנרגעתי אבא השכיב אותי עח המיטה והביא לי כוס מים עם סוכר, להרגיע אותי מעט
"מה קרה מתוקה? תספרי לי.. רבת עם חברה?" שאל
הלוואי.. אני יוצאת עם מישהו שנה וקצת והיום גיליתי שאני חודש 3 ממנו, ובמקרה נפרדנו והוא בלימודים.. בקולג' (כמו אניברסיטה, מכללה וכו)
אמא עלתה לחדר ולא הבינה מה קרה. היא התיישבה לידי ושמה לבד שישבה על משהו, היא הרימה את הדף וקראה
'Pregnant' בהריון…
"מ..מה זה?!" אמרה בבלבול והרימה את הדף, שיט.. היא קראה שבתוב רותם למעלה..
"מה זה מה?" שאל אבא בחשש
"את בהריון!?" אמא צרחה עליי ודמעות היו בעינייה
"א..אני.. אני לא ידעתי.." מלמלתי בבכי
"את בהריון? אין לך בושה?! ממי זה!! את לא יוצא מכאן עד שאת לא מספרת מי הבן זונה הזה!" צרח אבא, פעם ראשונה שהוא צרח עליי
"א..אני.." מלמלתי והרגשתי סטירה כנגד הלחי שלי
"תדברי עכשיו! מטומטמת!" צרחה אמא והתחילה להרביץ לי
ואיפה אבא? אבא יצא מהחדר עצבני, בינתיים הרגשתי את האגרופים שאמא נתנה לי אל הזרוע שלי ואת ה2 סטירות שהדביקה ללחי שלי
אני רק בכיתי….
"את שרמוטה!! את בת 15 מופקרת!!!" צרחה ומשכה בשיערותיי
איפה אתה לעזאזל ג'ייסון!!!!
"די אמא! את מכאיבה לי!" בכיתי בקול.. הרגשתי עוד סטירה מנגד הלחי שלי, הדמעות שרפו ולא חדלו לרדת
"איזה חודש את חתיכת מופקרת!" צרחה עליי ושפכה עליי את המים שהיו ליד השידה שלי
"חודש ש. שש.." גמגמתי כשאני בוכה והדמעות זורמות כמו נהר והמים הקרירים שנספגו בראשי
"דברי כבר!!" צרחה ומשכה בשיערי וראשי נדפק בקיר
"שליש…שליש..י" מלמלתי בבכי,
"מטומטמת!! יש לי ילדה מטומטמת!!! מי האבא? את זוכרת את הלקוחות שלך?"' צרחה ובלי טיפת חמלה שרטה אותי עם ציפורינה החדות במורד זרועי, היד שלי היתה אדומה ונפוחה
"אמא..אני..אני לא זונה.. זה.. זה מחבר שלי" בכיתי ובאתי לקום מהמיטה בשביל לחבק אותה אבל היא הטיחה את גופי בחזרה למיטה וראשי נדפק בקיר, הרגשתי את הכל מתערפל והכל נהיה מטושטש
"חבר? חבר! היא אומרת לי! מטומטמת! את מחר הולכת לעשות הפלה!" צרחה עליי
"אב..אבל אני מפחדת…הרופא אמר שאני לא יוכל להביא ילדים" בכיתי
קמתי מהמיטה בכדענות ובכתי לחבק את אמא אבל שוב היא דחפה אוצי והפעם נפלתי על הריצפה, היא בעטה בי בלי חמלה בכל הגוף, בצלעות במיוחד, הסתובבתי בשביל שתפגע בגב שלי ולא בעובר התמים..
"לא מעניין אותי!! מחר הפלה!!" צרחה וזרקה עליי את הכוס מהזכוכית שהתנפצה על הרימפה והרסיסים עפו עליי וחדרו אל תוך ידי, זרועותי התמלאו בדם וגם כף ידי
אבא עלה במהירות לחדר וראתה את המתרחש אבל לא התערב, כל כך כאב לי..
אני מוכת על ידיי ההורים שלי..
הדימום החמיר וכל כך כאב לי.. כל הגוף שלי עמוס בחבלות, אני רטובה ממים ומבכי..
ניגבתי את הדם על החולצה בעדינות כי פחדתי שכל תזוזה שלי תעצבן את אמא ואני לא רומה לדעת מה יקרה..
"צאי מכאן! אל תחזרי לכאן יותר! לכי לחבר שלך!" צרחה ובעטה בי שוב, הפעם בגב שכאב ללא הפסקה, קמתי כשאני כושלת רגליים ורצתי מהר מהחדר.
שמעתי דברים עפים בחדר, יצאתי מהר מהבית והתיישבתי בגינה, במקום מוחבא, שרק את החדר שלי רואים , ראיתי את אמא זורקת דברים על הריצפה, כל כך פחדתי.. חיבקתי את גופי והסתכלתי על ההודעות בטלפון
שוב ההודעות מג'ייד ואליסון ששונאות אותי..
אתמול סיפרתי להן ולג'ייסון שאני בהריון ואף אחד מהם לא דיבר איתי, חוץ מלשלוח לי הודעות שאני יעשה הפלה
סידרתי את שיערי ואספתי אותו לפקעת מבולגנת, ניקיתי את עיניי עם החולצה שהיתה מלוכלכת מהדם שזלג בזרועותיי בגלל הכוס שהתנפצה עליי, הרגשתי את שברי הזכוכית בזרועותיי, זה כל כך כאב ושרף.. אבל לא כמו הכאב בלב שלי..
עברו להם שעתיים שישבתי מפוחדת בחצר מאחורי השיח שמסתיר אותי מכל העולם..
"רותם? רותם!" שמעתי את אבא קורא לי, השתקתי את הטלפון, שלא ייתקשרו אליי..
אבא ירביץ לי.. אני בטוחה בזה..
"רותם הכל בסדר! בואי רק נדבר!" שמעתי את אבא אבל לא עניתי, המשכתי להישאר במחבוא,
אבא התייאש ונכנס לבית, אך המשיך להתקשר..
השעה כבר 11 בלילה, עברו 3 שעות, קמתי מהמחבוא ויצאתי מחוץ לבית, היתי לבושה למזלי בטייצ וחולצת טרעקו ונעליי אוחסטר יכולתי לצאת, ניגבתי את הדמעות ולא נשאר זכר למה שקרה, חוץ מהדם שנקרש על היד שלי והשריטות שנשארו על היד, ועיגולים אדומים שעוד מעט יהפכו לסגולים בגלל המכות שחטפתי, אבל הבגדים מסתירים.

רותם תסתכלי על הצד החיובי.. רק אמא אבא ג'ייסון ג'ייד ואליסון יודעות… לא אף אחד אחר..
מזל…
שיערי התייבש אבל הרגשתי מגעילה, דביקה, כי מים עם סוכר נשפכו עליי..
ראיתי מונית עוברת ברחוב והחלטתי ללכת למרפאה שיוציאו לי את הזכוכיות, אני אמציא סיפור כיסוי..
הסתדרתי מול מכונית ונכנסתי אל המונית, מזל שהיה לי כסף..
"לאן מתוקה?" שאל הנהג מונית באנגלית
"אל הבית חולים הקרוב , או למרפאה.. עדיף" חייכתי חיוך קטן
"מבקרת מישהו?" שאל והתחיל לנסוע, נכנסתי למונית כשהיתי ברחוב השני, כי התרחקתי מהביתה, הנהג מונית לא ראה את היד שלי, היה חושך..
"לא.. הכנסתי כלים לארון והכוס נשברה עליי" אמרתי והנהג עצר והדליק את האור והביט בי,
"איפה? תראי.." הוא נראה מודאג
"זה סתם ביד" אמרתי והראתי לו, הוא נבהל ועצר את המכונית בצד
"זה חתיכת דבר" אמר והפנה את מבטו אל הכביש והחל לנסוע לאנשהו
"אני ייקח אותך לרופא קרוב.. בבית חולים את תתייבשי" אמר ונסע לאנשהו
כאב לי.. רציתי לבכות..
"איפה אמא ואבא?" שאל בחשש
"בעבודה" עניתי מיד, שלא ישאל יותר מידי שאלות..
היה שקט רוב הנסיעה, ליטפתי את בטני מעל החולצה ופחדתי שהפלתי את התינוק.. הרגשתי משהו שנוזל בין הרגליים, פחדתי שדם…

"הגענו.. איך את תחזרי?" שאל בדאגה, מוזר לי כל הדאגה, גם פחדתי…
"א..אני אמצא איך" אמרתי בחשש
"אל תפחדי. גם לי יש ילדה בגיל שלך.. אני מתנהג אלייך כמו שהיתי רוצה שיתנהגו אל הבת שלי" אמר בחיוך
"זה בטח יקח הרבה זמן, תלך.. אני ייתקשר להורים שלי" אמרתי, הוא לא יפסיד עבודה בגללי..
שילמתי לו ונכנסתי למרפאה.
השעה 12 בלילה, הרופא קיבל אותי והוציא אצ הרסיסים וחבש לי את היד, לא דאל הרבה דאלות אבל אני סיפרתי לו את ההמצאה שהכנסתי כלים לארון וזה נפל
עמדתי מחוץ למרפאה והחלטתי ללכת ברגל, מה יקרה כבר..
שמעתי צפצוף של מכונית, לא ראיתי מאיפה זה בא אבל הגברתי את הקצב והמשכתי ללכת
"ילדה חכי.. חכיתי לך עד שתצאי.." אמר הנהג מונית, חייכתי מבפנים אבל נשארתי מבחוץ 'קשוחה'
נכנסתי למונית והתיישבתי מאחורה, "ההורים שלך לא באו" אמר
"כן.. השאירו אותם עוד בעבודה.. הם אמרו לי לחכות ואז הם יבואו אבל רציתי ללכת ברגל" אמרתי
הוא שתק וגם אני כך.
"תודה" אמרתי כשהגענו לבית שלי, הבאתי לו את הכסף ונכנסתי לבית, לא לתוך הבית רק אל החצר, הוא חיכה עד שאני ייכנס. עשיתי את עצמי כאילו נכנסתי אבל התחבאתי מאחורי הדלת, הוא נסע ואני רצתי אל החלון האחורי, עליתי על הסולם ונכנסתי לחדר בשקט, נעלתי את הדלת של החדר ונכנסתי לשירותים, הבטתי בתחתונים, לא היה לי דם.. זה היה בסך הכל סתם הפרשה..
נכנסתי למקלחת ופשטתי את הבגדיי, מילאתי את האמבטיה ולפני שנכנסתי לאמבטיה הבטתי בגופי החבול, סימנים סגולים כחולים התפרסו על גבי ועל רגליי ובצלעות.
נכנסתי למים והתיישבתי באמבטיה, לא דיברתי. רק בכיתי….
ליטםתי את בטני התפוחה מעט, באמת הרגשתי שיש לי משהו בבטן, זאת הרגשה מוזרה.. הבטן נפוחה והתחושה הנוקשית הזאת..
שטפתי את שיערי בעדינות כי יד אחת שלי היתה חבושה והיא כל כל כאבה לי..
שמעתי רעש ונבהלתי אבל מיד נרגשתי כי נזכרתי שנעלתי את החדר.
יצאתי מהמקלחת והצלבשתי בפיג'מה. נשכבתי במיטה ולא נרדמתי….
נרדמתי בשעה 5 לפנות בוקר והתעוררתי ב7 וחצי לקול השעון המוערר..
הצלבשתי וצחצחתי שיניים, לבשתי חולצה ארוכה בשביל שלא יראו את הסימנים ולבשתי ג'ינס שלא יבחינו בחבלות ברגליי.
הסתכלתי מהחלון וראיתי שאמא ואבא יצאו מהבית. ירדתי למטה ואכלתי מעט..
יצאתי לבחוץ והחכתי לבית ספר כשהילקוט על גבי.
המשכתי לבית ספר וראיתי את אליסון וג'ייד יוצאות מהבית שלהן,
"אליס.. ג'ייד" קראתי להן והתקדמתי אליהן טיפה, הן הסתכלו והמשיכו ללכת.. מה יש להן?
"אליסון?" שאלתי בתדהמה , היא התעלמה ממני? ג'ייד מתעלמת תמיד.. אבל אליסון?
"די רותם. אנחנו רוצות ללכת לבד. עזבי אותנו", אמרה והלכה מהר יותר.
נשארתי לעמוד מאחוריהן והלכתי בשקט, בקצב איטי יותר אל כיוון בית ספר.
הסתכלתי בטלפון אולי ג'ייסון התקשר, שלח הודעה.. אבל לא..
נכנסתי לבית ספר כשכולם מסתכלים עליי. אבל למה?.
חייכתי באילוץ אל מי שאני מכירה אבל הם הסתובבו וצחקו.. מה יש?..
היה צלצול אז נכנסתי לכיתה, באתי להתיישב במקומי ליד חברה מהכיתה אבל היא הניחה את התיק שלה בכיסא שלי ואת הקלסרים שלה על המקום של שולחני, מה?!
"אני רוצה לשבת לבד.." אמרה והמשיכה לכתוב מהלוח
הסצכלתי על הכיתה וחיפשתי מקום ריק, כולם הסתכלו עליי והתפרסו על כל המקום הריק שהיה לידם. מה נסגר..
"רותם שבי בבקשה" אמרה המורה שנכנסה לכיתה, לא היה חי מקום לדבת, הובכתי כהוגן..
"אפשר לשבת כאן?" שאלתי מישהו שהיה לידו מקום פנוי, הוא הניד בראשו והניח רגליים על הכיסא.
התביישתי בהחלט. מה קרה שכולם מתנהגעם מוזר? אולי קרה משהו אתמול כשלא באתי?
"רותם! שבע כבר ליד סאלי!" כעסה, המשכתי לכיוון השולחן של סאלי ובאתי לשבת אבל היא לא פינתה את הדברים שלה, הבטתי בחוסר אונים עליה והיא לא הביטה בי, הרגשתי את כל המבטים של הכיתה עליי. אבל לא נתתי לזה להפריע לי.. תמיד סאלי היתה ידועה בתור אחת לא חברותית..
"אני אלך להביא כיסא.." מלמלתי כשראיתי שהיא לא מזיזה את הרגליים מהכיסא, יצאתי מהכיתה ושמעתי צחקוקים.
זה לא עלי.. כנראה המורה שוב התלוננה עלי.. חחח אני רגילה.. אני פטפטנית..
נכנסתי לכיתה ריקה והבאתי כיסא ונכנסתי לכיתה, חיפשתי את הדברים שלי אבל לא מצאתי, הנחתי אותם ליד סאלי.. מוזר..
באצי להכניס את הכיסא ליד השולחן בשביל שאני יוכל לשבת אבל היא לא זזה, המורה כבר התחילה להתעצבן.. יכולתי להרגיש את זה..
"סאלי את יודעת אולי איפה התיק שלי ששמתי כאן?" שאלתי בשקט בזמן שניסיתי לשבת בנוח בצד של השולחן, נדחקתי בפינה, ישבנו בשולחן האחרון בצד, קרוב לחלון,
היא הסתכלה עליי ונאנחה, חיוך קטן בצבץ על שפתייה וגם על שלי.. יכול להיות שהתחברתי אל הילדה הכי לא חברותית בכיתה?!
היא הצביעה על החלון, לא הבנתי וראיתי את התיק שלי על החלון, הינו בקומה השניה של בית הספר, עוד שניה והתיק שלי נופל הוא נשען על החלון.
כל הכיתה הסתכלה וצחקה, זה לא היה מצחיק.. אני לא יודעת מה מצחיק בכלל..
"גברת רותם! עופי מיד אל המנהל!" צרחה עליי המורה
"אבל התיק שלי" אמרתי חסרת אונים, הושטתי יד בשביל לקחת את התיק לפני ייפול אבל מישהו סגר את החלון ומההדף התיק נפל מהקומה השניה אל הקומה הראשונה.
הסתכלתי על כל הכיתה באכזבה ובאתי לצאת מהכיתה
"את לא חוזרת לכאן בלי ההורים!" צרחה והנהנתי בראשי ואמרתי "כן גברת לינדה" , יצאתי מהכיתה בראש מושפל ושמעצי צחקוקים של יילדים מהכיצה, כל אחד זרק הערה, לא שמעתי על מה. ירדתי לקומה הראשונה ולקחתי את התיק שנפל בחצר, כל הדברים ממנו נפלו על הריצפה, ניקיתי את התיק והכנסתי את הדברים לתיק בחזרה. התהלכתי אל כיוון המנהל וכל הדרך חשבתי.. למה הם צוחקים?!
הכל בגלל שהמורה ביקשה שאני יישב ליד סאלי.. כל מי שישב ליד סאלי היה ידוע בתור ילד מסכן..
התיישבתי בספסל חיכיתי למנהל ושמעתי קבוצת בנים מתלחששים לידי, עד שילד אחד קרא לי
"היי את.. רותם מהפייסבוק!" צעק
הסתכלתי עליו וחייכתי, מישהו דיבר איתי..
"כמה את לוקחת ללילה?" שאל,
"מה?" צחקתי, מה נסגר
"דביל תברח מכאן, המנהל בא!" צרח הילד השני ושניהם ברחו,
רק ילד אחד נשאר לשבת בספסל, הסתכלתי עליו והשפלתי את ראשי, נכנסתי אל המנהל וכל השיחה חשבתי למה הילד הזה דיבר אליי ככה?
ניסיתי להסביר למנהל שזאת לא אני.. הוא לבסוף אמר שאני יחזור ללמוד רק בשעה הבאה והוא ויתר לי על שיחה עם ההורים.
התיישבתי בשירותים על האסלה, רק הסתכלתי על הטלפון, חיכיתי שהשיעור ייסתיים..
מרוב ישיבה באמת נהיה לי פיפי, עשיתי פיפי וכשסיימתי שמעתי קבוצת בנות נכנסנות לשירותים
"מסכנה. נכנסתם לפייסבוק שלה?" ושמעתי צחקוקים
"בעיה שלה. שלא תתעסק עם האקס שלי" שמעתי מישהי אחרת אומרת
"זאת את עשית את זה?" מישהי שאלה בתדהמה
"אני? מה פתאום.. אני סתם ילדה קטנה ומסכנה" אמרה בתמימות..
מאיפה הקול הזה מוכר לי?!
"ג'ייד את כלבה" שמעתי מישהי צוחקת
אה.. זאת ג'ייד האקסית של ג'ייסון, היא בשכבה של מיילי, הן יא'
"טוב צאו צאו חופרות" שמעתי את ג'ייד והן יצאו
יצאתי גם מהשירותים והלכתי לקפיטריה, קניתי קרואסון ובקבוק מים,
באתי להתיישב ליד אליסון אבל היא התעלמה מקייומי והתעסקה באיפון שלה, וכשראיתי מקום פנוי לידה מיד כל החברות השפוטות של ג'ייד תפסו את המקום "תפוס" אמרו ואני הסתובבתי והמשכתי משולחן לשולחן וכולם היו עם אנשים, לא רציתי לשבת גם ככה..
הלכתי לכיתת מתמטיקה והתיישבתי בשולחן האחרון בצד, שמתי את האוזניות על אוזניי ושמעצי מוסיקה, התנתקתי מכל השטויות לרגע..
אהבתי את השיר שמתנגן, השיר האהוב שלי 'love the way you lie'
התחלתי לאכול וציירתי על דף נייר ממחברת מתמטיקה, הצלצול התנגן באוזניי וכל הכיתה התמלאה, סגרתי את האיפון והתרכזתי בשיעור עד שפתק עף לי על השולחן פתחתי את הפתק המכווצץ וקראתי
'זה נכון מה שאומרים?' רשמו, הסתכלתי אל עבר ליה שזרקה עליי את הפתק
הסתכלתי עליה במבט לא מבין והיא זרקה לי עוד פתק
'כנסי לפייסבוק..'
חייכתי חיוך קטן והתרכזתי בשיעור. כל היום עבר כשאני לבד.
יצאתי מהבית ספר אל כיוון הבית וראיתי את ליה מלפניי, "ליה, חכי רגע" קראתי לה והיא התעלמה. מה נסגר? אמרתי משהו?!
"ליה..!" צעקתי חזק יותר
היא עצרה והדבקתי את הקצב אליה, "ליה .. מה יש לך?" שאלתי כשאני מתנשפת.
"את בהריון?" שאלה בלי להסתכל עליי, צחקתי וניסיתי להכחיש והצלחתי "מי אמר לך את זה?" צחקתי
"עזבי. אני צריכה להיות לבד.. את מכירה איך זה כשכולם מתנפלים על מישהו ולא בא לי שזה יבוא עליי בגלל שאני חברה שלך" מלמלה ורצה אל תוך הבית. מה נסגר?
WTF
הגעתי לבית ריק ופתחתי את הפייסבוק, ואו כמה התראות יש לי.. אני מבוקשת!!
7 הודעות 25 התראות ועוד 7 בקשות חברות
נכנסתי להודעות וזה מאנשים מהבית ספר נראה לי ,
כל ההודעות מרמזות על דבר אחד.. סקס. אבל למה?
חוץ מהודעה אחת.
נכנסצי לפרופיל של אותו אחד והוא נראה מאוד טוב.. הוא לומד בבית ספר פרטי נחשב. מעניין.
'אל תקחי קשה את כל מה שאומרים..' כתב, מה?
-'לקחת קשה מה?' שלחתי

נכנסתי לקיר וראיתי מלא תגובות, התחלתי לקרוא 25 תגובות.
# 'הסטטיסטיקה אומרת שאחת מכל שכבה חייבת להיכנס להריון, את האחת מהסטטיסטיקה?' כתב לי אנדריאן. מה הוא רוצה? מאיפה הוא בכלל יודע? אני לא סיפרתי לאף אחד והתחננתי שאליסון וג'ייד לא יספרו..

# 'מה כלול ב"שירותים" האישיים שלך? אפשר להזמין תור?'
כתב לי מישהו שבכלל אני לא מכירה

# 'טוב עוד שרמוטה שג'ייסון סימן עליה וי'
פה הלב צנח לי… מה זה?

התקשרתי אל ג'ייסון כשאהי ממשיכה לקרוא את כל התגובות בקיר
# 'יש לה כינים, ריח מסריח. היא לא התקלחה שנים'
# 'גועל נפש'
# 'אני יכול להישבע ששכבתי עם רותם תמורת 5 דולר'

דמעות זולגות מעיניי , קמתי כשאני מתהלכת בחדריי ונחכה שג'ייסון יענה אבל הוא לא עונה..
התקשרתי 4 פעמים והוא ענה בסוף
"מה רותם!" צעק
"כולם יודעים!! הכל בגללך!!" צרחתי והתחלתי לבכות
"מה יודעים?" שאל
"עלינו!! תיכנס לפייסבוק! כולם!!!" צעקתי בבכי והתחלתי למחוק את הפרסומים שהתחילו להתרבות לי בקיר
"תעשי את ההפלה המזויינת הזאת!" התעצבן
"אני בקבוצת סיכון!! אני לא יכולה!! אני לא יצליח להביא יותר ילדים אם אני יעשה הפלה!" בכיתי
"מי עוד יודע?" התעצבן והרים את קולו
"כולם!!!" צרחתי
"תסתמי כבר! תנשמי! מי זה כולם!" צעק
"כל הבית ספר! ההורים שלי! כולם!" בכיתי ולא הצלחתי לנשום
מחקתי את כל התגובות והמשכתי לבכות בקו
"בגללך אתמול ההורים שלי התעצבנו עליי! בגללך אני לא יוכל להביא ילדים יותר! בגללך אין לי חברים! בגללך אני צריכה לחפש מקום אחר לגור בו!" צעקתי בבכי ולגמתי מהכוס מים בשביל להירגע
"תפסיקי לעזאזל לבכות! זה שנינו אשמים באותה מידה! תחסמי את הפייסבוק וזהו!" התעצבן
"ג'ייסון בבקשה !! תעשה משהו!!" בכיתי וצרחתי כמו משוגעת
"רותם אני ליד אנשים תפסיקי לעשות הצגה עכשיו!" התעצבן בשקט
"אתמול אמא שלי הרביצה לי! הלכתי לבית חולים שיחבשו לי את היד כי נכנס לי זכוכיות ליד!" צעקתי בבכי ורק עכשיו שמעתי שהטלפון נותק..
מחקתי את כל התגובות שנכתבו כל פעם מחדש
לא ידעתי מה לעשות… ראיתי הודעה שהתקבלה, זה כריס, ההוא שכתב לי לא להתייחס
'אנשים יכולים להיות רעים לפעמים' כתב
-' אני יודעת.. אני לא מבינה מה קרה..' כתבתי.

ככל שהימים עברו התגובות התחילו להיות נוראיות יותר.
התחברתי לכריס. סיפרתי לו על עצמי והוא סיפר לי עליו.
שבוע עבר מאז שהלכתי לבית ספר, אמא שלי ואבא שלי לא מדברים איתי.
ג'ייסון לא מדבר איתי..
אף אחד לא מדבר.
היתי עושה את עצמי יוצאת ללימודים אבל התחבאתי כל הזמן בשכונה וחזרצי לבית כשההורים שלי הלכו, לא הוצאתי את הראש מהבית. רק במחשב נייד מול הפייסבוק שהפך לזירת אגרוף. כולם נגדי.
כל שעה היתי מוחקת עשרות פרסומים מהקיר. כל שעה. התייאשתי.
כריס הגן עליי ורשם אצלי בקיר שהוא מכיר אותי ואני לא כזאת.
ג'ייסון בטוח שעשיתי הפלה.
אני כל יום יושבת בחדר ובוכה.
אבל כריס עודד אותי כל הזמן. עד שראיתי שגם הוא התקלקל.
'הכל בגללך! נדבקתי במחלת מין! נגועה!' מה? אני לא שכבתי איתו…….
כולם עשו לייק והגיבו..
הסתכלתי בתמונה שתייגו אותי, רואים אותי והגדילו לי את הבטן ושמו לי עוד תינוק ביד וחולצה שכתוב עליה זונה.
אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה…….
מה שווה לי להיות כאן? אני ייגאל אותי ואת העובר המסכן מהייסורים האלה…
יצאתי מהבית עם ג'קט שמסתיר את החתכים בידיים שלי בגלל מה שקרה עם אמא בשסוע שעבר, כיסיתי עם הכובע של הקפוצון את הראש ורצתי לבית של אליסון
דפקתי חזק והיא פתחב את הדלת, היא הסתכלה עליי ואז בחוץ לראות אם מישהו מסתכל, היא לא הכניסה אותי לבית.
"בבקשה! בבקשה תגידי שזה לא נכון מה שאומרים עליי" בכיתי והיא הסתכלה עליי ואמרה "אנ..אני לא יודעת.. בבקשה אל תבואי יותר" אמרה ובאה לסגור את הדלת.
"היינו החברות הכי טובות! מה קרה?" שאלתי בעצב
"בינתיים. אי אפשר שיראו אותנו ביחד.. עד שזה ייפסק לפחות" אמרה והוסיפה "מצטערת.. אל תתקשרי יותר" וסגרה את הדלת.
הלכתי לבית והפעלתי את המצלמת ווידיאו וצילמתי אותי כסרטון
"אני רותם.. אני לא יודעת למה בעצם אתם שונאים אותי..
אני לא רואה סיבה לקרוא את ההודעות המעליבות
אני לא רואה סיבה לנשום, לשום בבוקר, לחיות……
אז אני רק רוצה להגיד דבר אחד.. אני לא זונה. לא שרמוטה. לא לוקחת כסף מאנשים שישכבו איתי.. אני בסך הכל רותם. לא עשיתי שום דבר רע..
אבל זה לא עוזר.. אז ביי.. מצטערת שאני חייה בכלל.. " בכיתי בסרטון, דמעות זלגו מעיניי, הכאב הגיע, קמתי והתהלכתי בין מילה למילה. לא מצליחה לעכל איך מילדה מקובלת הפכתי לילדה שסובלת מבריונות ברשת….
אמרתי והעלתי את הסרטון, מילאתי את האמבטיה במים חמים ולקחתי את הכדורים מהשידה שלא נפתחו, תפתחו!
(סוף פלאשבק)

לא התאבדתי.. עצרתי כשאבא נכנס לבית ברוח סערה וזרק את הכדורים ואסף אותי לחיקו.
ישבתי שבועיים בדיכאון, פסיכולוג היה בא לבית ובודק אותי ומדבר איתי.
היתי מסכנה. והעובר? עוד יותר.
לא הלכתי לשום בדיקה.. לא אכלתי .. רק שתיתי, מידי פעם אכלתי.. נתנו לי כדורים נגד דיכאון, לא השאירו אותי לבד..
רק אבא נשאר לשמור עליי, כשהיתי לבד נשארתי לבכות.
חסמתי את הפייסבוק, לבית ספר לא חזרתי.
מחברות לא שמעתי ..
לינה המורה שמה לב בכיתה שמשהו קרה, היא התעלמה והמשיכה בשלה עוד כשלמדתי בכיתה.
הבית ספר לא בקשר איתי, ואני לא בקשר איתם.
היתי נוסעת שעתיים בשביל ללכת לבית חולים רחוק לבדיקות הריון שבהם היתי לבד.
אבא דיבר איתי מידי פעם ואני לא עניתי, רק בכיתי בתוך הלב.
האירוע הזה חקוק לי עמוק בראש. המכות, הקללות, הכל.
אמא ? לא מדברת..
אני לבד. לבד בתוך עולם מוזר.

** בחזרה למציאות**
יצאתי לבחוץ ונשמתי.
חזרתי לחדר כשאני רועדת, רועדת מהפלאשבאק ורועדת מהקור.
שתיתי מהבקבוק מים שבחדר וליטפתי את ראשה של ענת שישנה.
אני לא ישכח שראיתי את המוות כנגד העיניים שלי.
הטיפול הפסיכולוגי עזר לי. מאוד.
אבל עכשיו אני מרגישה עצובה.
אני רוצה אמא ואבא אמיתיים. אני רוצה אמא ואבא שילטפו ינשקו יחבקו.
כל פעם שאמא שלי דיברה איתי פחדתי שהיא תרביץ לי כמו פעם.
כל הזמן פחדתי.
נמאס לי לדמיין שההורים שלי אנשים טובים ושהם אוהבים אותי
כשהיתי קטנה היתי ממציאה לעצמי שההורים שלי עובדים בבית חולים, אמא שלי מיילדת ואבא שלי מנתח לב.
שתי עבודות חשובות שבגללן הם לא בבית.
אבל זה לא נכון. אמא שלי היתה חוזרת מהעבודה, מתלבשת ויוצאת.
'אמא אני אוהבת אותך!' היתי רצה אליה בחיבוק והיא היתה כל הזמן בטלפון או במחשב
'אני עסוקה, לכי להכין שיעורים' היתה אומרת ודוחקת בי להתרחק ממנה.
אני בתור ילדה הערצתי אותה.. עשיתי כל מה שהיא אמרה..
'אמא סיימתי שיעורים! קיבלתי 100 באנגלית!' אמרתי באושר רב והבאתי לה את המבחן, אתם יודעים מה היא עשתה? היא קישקשה עליו מספר טלפון.
'לכי תכיני בעוד משהו' אמרה והמשיכה לכתוב דברים על גבי המבחן שלי.
ולא רק זה.
כשהינו מתיישבות לאכול אני והיא היתי יושבת בשולחן החום העץ ממולה והיתי מספרת לה על זה ששיחקתי עם ג'וש בהפסקה והיא לא הקשעבה. רק הקלידה בטלפון.
'תאכלי כבר! את אוכלת כמו ציפור! רק מדברת, פקה פקה' אמרה בזלזול ודיברה בטלפון
אני צחקתי, כי חשבתי שהיא צוחקת.. אבל היא לא..
אפילו כשענת ממלמלת משהו, אני מקשיבה לה, לא מאבדת אותה לשנייה.