כמה פעמים.. פרק 24 חלק ה'

נקודת מבט רותם-
התלבטתי, לענות או לא לענות. זאת השאלה.
אני מצד אחד אוהבת אותו. אבל מצד שני שונאת אותו.
"את לא תעני?" שאל מתן והזיז אותי מעט עם ידו החמימה שנגעה במותני החשופה.
כיביתי את הצג ולא עניתי לשיחה. אני פגועה מידי.
איפה הוא היה כשהיתי צריכה אותו? איפה הוא היה בשביל להגן עליי?
איפה הוא היה כשהיתי צריכה אוזן קשבת?
איפה הוא היה כשהיתי צריכה אבא? איפה? שהיתי לגמריי לבד בעולם הזה והוא החליט לעזוב.
הוא היה עם נטשה. הוא היה עסוק בלקרקר סביבה. והיא היתה עסוקה בלקרוא לי בשמות מכוערים ומעליבים.
'שרמוטה' כן. זה היה הכינוי שלי. נעים להכיר.
לא פגע בי כשנטשה אמרה לי את זה. כי אמא שלי גם אמרה לי הרבה שמות כאלה כשהיתי בהריון.אבל פגע בי כשאבא שמע את זה וצחק.
שוב הצג על האיפון מופיע
-מיכאל-
מרוב שהיתי פגועה אפילו אבא לא קראתי לו בטלפון.
החלטתי לענות.
"הלו?" אמרתי בשקט. הרגשתי את היד החמימה של מתן מטיילת על בטני ומלטפת אותה האיטיות וברכות. מביאה לי צמרמורת ותחושת ביטחון בו זמנית.
עדיין שנאתי את הגוף שלי בגלל סימני המתיחה.
אבל הם נעלמים עם הזמן. פעם הם היו אדומים כי השמנתי. עכשיו זה לבן כי הרזתי.
החזקתי בידו של מתן שנגעה בבטני ולא אפדרתי לו ללטף לי את הבטן. זה מדגדג מידי.
הבטן שלי התהפכה כמו מכונת כביסה. רק מחכה לשמוע מה 'אבא' רוצה.
"רותם, התגעגעתי אלייך" שמעתי את אבא אומר. רציתי רק לבכות. למה לא אוהבים אותי באמת? למה אבא שלי צריך לשקר?
הרי אמא שלי לא אהבה אותי. והיא אמרה לי את זה במפורש.

הנה שוב הזיכרון הזה שלא עוזב אותי ומשאיר אותי בסימן שאלה.
——
התיישבתי בחדר שלי שבקומה השניה וקיפלתי כביסה כי אמא כועסת שאני בבית והכל מבולגן.
שמעתי שוב את ענת בוכה. אבל זה בסדר. אני שמחה. כי יש לי בשביל מה לקום.
קמתי מהמיטה כשאני עוברת ליד המראה ואני בוחנת את בטני ההריומית שיורדת בקצב איטי ומסחרר. אני ילדתי את ענת לפני חודש ועדיין יש לי בטן קטנה.
הרמתי את ענת הבובה שלבושה בבגדים וורודים והנחתי אותה בזהירות על שידת ההחתלה.
החלפתי לה את הטיטול המסריח מעט והלבשתי אותה בחזרה. ירדתי לקומה למטה כשענת בידיי והשכבתי אותה על המזרון המיוחד שלה שעל הריצפה שיש עליו משחקים. התיישבתי בספה ליד ענת והתחלתי לאכול. הרבה זמן לא אכלתי.
אמא היתה עם חברות שלה למטה לפני חצי שעה ולא יכולתי לרדת למטה כי היא לא רוצה..
"כמה הדבר הזה בוכה" מלמלה אמא בזמן שירדה במדרגות.
הסתכלתי עליה והמשכתי לאכול והחזרתי את מבטי אל הטלוויזיה.
היא תינוקת. למה היא לא תבכה? הטיטול שלה היה מלוכלך, ברור שהיא תבכה!
סיימתי לאכול והסתכלתי על אמא שהתעסקה באייפד וכתבה רשימות מוזרות. כמובן היא התיישבה רחוק ממני. בספה השניה בקצה. כאילו יש לי מחלה. טוב… אני רגילה לזה…
"אני עוד מעט הולכת למיילי" אמרתי לאמא , סתם לספר לה.
"סוף סוף את יוצאת מהבית" מלמלה ולא הרימה את ראשה מהמסך של האייפד.
שתיתי מהכוס מים והתעלמתי מההערה העוקצנית.
לא קל להיות אמא מתבגרת. אין חברים. וכשאין משפחה זה עוד יותר הורס.
"איפה אבא?" שאלתי, אני בסך הכל מנסה לפתח שיחה אבל זה לא עוזר.
"בעבודה" אמרה וצחקה כשקראה משהו מהמסך של האייפד.
"ואת לא עובדת היום?" שאלתי
"אם זה בשביל שאני ישמור על הילדה שלך זה לא ילך" אמרה. בחיים לא ביקשתי כזה דבר.
"זאת לא היתה הכוונה שלי.." מלמלתי בשקט
"התינוקת שלך בוכה כל הלילה בגלל זה לא הלכתי" האשימה אותי.
"היא תינוקת.. למה שהיא לא תבכה?" אמרתי בפליאה. איך אפשר לומר כזה דבר.
"אם חבר שלך לא היה דופק אותך על ימין ועל שמאל בגלל שאת שרמוטה אז זה לא היה קורה" אמרה. נמאס לי להסביר לה שזה היה במקרה. כל הפעצים נזהרנו. ואם היה לי מישהו לדבר איתו אולי היתי נזהרת יותר. לא ידעתי את ההשלכות.
התעלמתי מאמא כמו שהיא מתעלמת ממני.. הסתכלתי על השעון והיתי אמורה להאכיל את ענת בדיוק. הרמתי אותה בעדינות והנחתי אותה בין שתיי ידיי כשכרית ההנקה תומכת בה.
פתחתי 3 כפתורים מהחולצה ופתחתי את החזיית הנקה המיוחדת והאכלתי את ענת. הכאב בלתי נסבל. אבל זה עובר. ככה הרופאה אמרה. זה בהחלט עבר אבל עדיין, לא נעים שמישהו תקוע לך בציצי.
"את נראת כמו דוב קטן" צחקה אמא. אני לא יודעת אם ההערה הזאת היא בשביל שאני אפגע או סתם לצחוק איתי.
"דוב קטן?" שאלתי, מה קטן בזה. ליטפתי את ראשה העדין של ענת והסתכלתי על אמא שרק צחקה.
"יש לך בטן ענקית, את עכשיו שמנה" צחקה והוסיפה "כשהיתי בהריון שלך לא סבלתי אותך. בגללך נראתי כמו אבוב, עד עכשיו אני מתחרטת שילדתי אותך. זה הרס לי את הגזרה. לא חזרתי למי שהיתי" אמרה.
"הרופאה אמרה דאם אני יניק את ענת אז הבטן תקטן לי" אמרתי. אמא כמובן צחקה.
"את חושבת שאם תרזי ג'ייסון יחזור אלייך?" צחקה. נמאס לי מהעלבונות האלה.
"לא חשבתי ככה. חוץ מזה ג'ייסון רצה לחזור אליי ושנגדל את ענת ביחד, אבל אני לא רציתי" אמרתי לאמא. מנסה להראות לאמא שלג'ייסון אכפת ממני.
היא צחקה והרימה סוף סוף את עינייה מהמסך
"ג'ייסון הציע? למה שהוא ירצה מישהי כמוך. הוא עשה בשכל שהוא עזב אותך לפני שתהיי שמנה ומגעילה" צחקה. צחקתי והרמתי את ענת וטפחתי קלות על גבה על מנת שתוציא גיהוק .
סגרתי את החזיה ואת החולצה והנחתי את ענת בעגלה. אני אלך אל מיילי. טיפה שקט. למרות שמיילי חוזרת מהלימודים ב1 ועכשיו רק 11 וחצי. עדיף על פניי להיות עם אמא כאן.
עליתי לקומה למעלה והחלפתי את המכנס פיג'מה שלי בג'ינס שחונק לי את המורה. רק בשביל שאני יהיה רזה. אמא צודקת.
ארגנתי לענת תיק ויצאתי מהבית עם העגלה המשוכללת שאבא קנה לה.
מעניין איך החיים היו נראים אילו ג'ייסון היה מגדל איתי את ענת..
התיישבתי בספסל שבגינה והכל היה שקט ונעים. ענת הסתכלה על השמיים וחיוך קטן בצבץ בשפתייה. בהחלט היא מאושרת. ה' תיתן לי את הכוח שיש לענת להיות מאושרת.
הבטתי על ענת ובהחלט נהיתי מאושרת.
השעה 12 ורבע ואני עדיין רעבה. אני אלך לקניון. עדיף. אל במסעדה הקבועה שלי.
הגעתי אל המסעדה עם העגלה. לא היתי כאן מאז שילדתי. חודש עבר.
המסעדה ריקה למזלי, אני נהיתי ילדה שמתביישת מהצל של עצמה. אם יבקשו ממני לספור כמה פעמים בכיתי בלילה זה לא אפשרי. כל לילה אני בוכה.
"רותם, ילדת?" שאלה בחיוך המוכרת שתמיד הביאה לי אוכל. המוכרים כאן היו מדברים איתי וצוחקים איתי. במסעדות אחרות שישבתי אף אחד לא דיבר איתי. לא הסתכל עליי.
"כן" צחקתי והתיישבתי במקום הקבוע שלי. בצד. שאף אחד לא יראה אותי.
"איזה יפיופה. איך היתה הלידה?" שאלה, היא היחידה ששאלה. חוץ ממילי שראתה שסבלתי.
"קשה, אבל היא כאן, זה מה שחשוב" צחקתי והרמתי את ענת על ידיי והבאתי למוכרת שתרים את ענת. היא כמובן ישבה והחזיקה את ענת בעדינות כאילו היא חפץ שביר, טוב היא כן.
החזרתי את ענת אל העגלה שלה שמשולבת עם סל קל שבול מתאים לגודל שלה.
"מה תרצי להזמין?" שאלה וחייכה.
"פסטה מוקרמת" צחקתי. היא מילאה את בקשתי והלכה אל המטבח.
האוכל הגיע והתחלתי לאכול. היתי רעבה כמו לא יודעת מה. חיכיתי כבר שמיילי תחזור ואני יבוא אליה. התגעגעתי אליה ואל אמא שלה.
אמא שלה באה לבקר אותי בבית אחרי שילדתי. אמא שלי כעסה.. כי היא אמרה שאני נראת מסכנה שכולם באים לבקר
היתי באמצע האוכל וענת בכתה. אני מרגישה לא נעים. היא בוכה והשני אנשים שישבו במסעדה סבלו. לא עברה שניה והרמתי את ענת על ידיי ושמתי לה מוצץ והיא נרגעה.
"כל היום תינוקות בוכים כאן! זה מסעדה לא גנ.." אמר מישהו והסתובב אליי וקלטתי זה הוא..
זה ג'רמי.. הוא השתתק והסתובב ברגע שראה שזאת אני.
היחס שלו כואב ומשפיל.
"מצטערת." אמרתי בשקט . שמעתי אותו מדבר עם חבר שלו עליי. זה העלה בי חיוך קטן. כנראה אני מעניינת אז הוא מדבר עליי. אבל בתוך תוכי נשברתי.
"היא רודפת אותי! אני אומר לך!" אמר ג'רמי לחבר שלו.
"היא בסך הכל ילדה. ג'רמי אתה מדבר שטויות" צחק חברו.
סיימתי לאכול והשארתי כסף עם טיפ נכבד ויצאתי מהמסעדה, מתדלת לא להתבלט.
"היא שמעה אותך." אמר חברו של ג'רמי.
בהחלט שמעתי אותו.
ישבתי בספסל בקניון מרוחק מאנשים והבטתי בענת שנרדמה בתוך העגלה. נשכתי את שפתי התחתונה ועצמתי את עיניי. החזקתי בידה הקטנה של ענצ ונידקתי אותה מספר פעמים בעדינות.
"אני מצטערת שאת תעברי את כל הסבל הזה בגללי, ענת" דיברתי אל ענת בעברית. כאן לא יבינו אותי.
הרגשתי רע וידעתי לאן ללכת. המקום שבו ידעתי שייקבלו אותי בחום ואהבה.
עברתי ברחוב הצר והארוך והגעתי אל הבית. הוא לא מפואר. אבל הוא בית.
בית שפתוח לכל יהודי ויהודיה. ואפילו לכל עובר אורח.
בית חב'ד.
היתי פה 3 פעמים והחלטתי לא לחזור. כי הרגשתי שחטאתי. שטימאתי את האזור.
"רותם. איזו הפתעה" הגברת פתחה את הדלת. הגברת דאני חייבת לה את החיים שלי.
היא צעירה. בת 23. יש לה בעל בן 24, הם הכירו בשידוך ועוד מעט יהיה להם ילדים. היא בהריון. ואו. הבטן שלה נגלתה אליי. לא האמנתי.
היא לא השתנתה. היא אותה דתיה צעירה ויפה עם הפאה על ראשה.
כשהיא ראתה שהיתי בהריון היא ישר הזמינה אותי לבוא אליהם. לא היה אכפת לה אם אני בהריון. אם אני בת פאקינג 15 וחצי. לא היה אכפת לה שאני לא נשואה.
"התגעגעתי" צחקתי וחיבקתי אותה.
"גם אני מאוד" אמרה וחיבקה אותי חזק. היחידה שלא חשבה שיש לי מחלה. היחידה שלא התרחקה ממני. אמא שלי לא מחבקת אותי.
"איך קוראים לתינוקת?" אמרה והרימה את ענת בזהירות ונכנסנו לדירה.
"נחשי" אמרתי.
"שם עברי?" שאלה. הנהנתי בראשי. היא חשבה ולא מצאה תשובה.
"ענת קראתי לה" אמרתי והוספתי "על שמך" והיא נדהמה. היא התיישבה בספה יחייכה חיוך לא מוגדר ולא ידעה איך להגיב.

כן.. ענת נקראה על שמה.
הכל התחיל באותו לילה.
אני לא אשכח.
זה היה ערב חג שבועות. הסתובבתי ברחובות ניו יורק והבטתי בעוברים ושבים. ראיתי יהודים יוצאים מהבית כנסת שכאן. רק הבית שלי ריק. ההורים שלי בחופשה מהעבודה ואני בבית.
חוגגת את שבועות עם קרונפלקס וחלב..
ישבתי על החומה הנמוכה עם הטרנינג האפור המגעיל.
הבטן שלי היתה נוקשית. אולי נוקשית בגלל שאני עצובה.
חודש החמישי לא הקל עליי .
רציתי לצאת לחופשה, טיפה לשכוח מהכל אבל אמא שלי אמרה שזה מסוכן. חאבא היא אמרה שזה מסוכן להריון , למרות שאין קשר. אבל ידעתי שהיא אמרה שזה מסוכן בשביל שיראו אותנו ביחד.
קלעתי צמה לצד והבטתי באישה דתייה מצקרבת אל עברי. היא בטח פה בשביל לצעוק עליי.
ירדתי מהחומה באיטיות והלכתי איטיות אל עבר ביתי. אני מנסה לברוח מאותה אישה. שלא תראה שאני צעירה, בהריון, ותתעצבן עליי גם היא.
"היא את" קראה לי באנגלית. אז היא לא יהודיה?
הסתובבתי והבטתי בה. היא בהחלט דתיה.
חייכתי אליה ואמרתי "הי" וליטפתי את בטני.
"את יהודיה?" שאלה באנגלית.
"כן" עניתי בעברית ונשענתי עם גבי על החומה.
"מה את עושה כאן? בואי תהיי איתנו בארוחת חג של שבועות" חייכה.
איך אני יגיד לה? היי אני רותם, בהריון, בת 15 וחצי. ההורים שלי עזבו אותי בחג בשביל לצאת לחופשה. חבר שלי ששימש לי משפחה עזב אוצי ברגע ששמע שנכנסתי להריון ממנו. ואני לא חוגגת שבועות כי ממזמן אני לא מבינה איפה ה' מסתתר לו כשאני כאן סובלת. אבל אני לא מאבדת אמונה. אני מכבדת. אבל חג? אני לא חוגגת.
"תודה אבל אני יחזור הביתה, ההורים שלי ידאגו לי" שיקרתי לה.
הם לא ידאגו לי כי אין להם בשביל מה. הם לא פה.
"אז מחר בבוקר תבואי?" שאלה. חייכתי וחזרתי לבית. ישבתי בפייסבוק וכרגיל בדקתי מה ג'ייסון עושה. הוא חגג את החג עם המשפחה המורחבת שלו והמקום הזה שהיתי יושבת לידו תמיד , היה ריק. כל החברות שלי חוגגות בבית ואני? בבית. עם בטן הריונית.
טוב אני יאלתר לי את חג שבועות. מצחיק לי. בא לי לבכות מכמה שאני נואשת.
הוצאתי מהמקרר גבינות והכנצי פשטידה לפי המתכון. סיימתי להכין והכנתי לי פלטת ירקות עם גבינה והתחלתי לאכול גם מהפשטידה. היה טעים.
יצאתי לגינה והתנדנדתי בנדנדה המנחמת ואכלתי גלידה. כל החצר היתה בניחוחות של הריח של הפשטידה. זה הזכיר לי ריח של בית.
שהיינו באים אל סבתא והינו אוכלים שם בשבועות.
אבל עברו 9 שנים ואנחנו לא בקשר..
"איזה ריח טוב, מה ליאת בישלה?" צחקה הבחורה שגרה עם ג'רמי.
הגדר הפרידה בנינו. שנאתי את השפה האנגלית.
"יש חג כזה אצלם שהם אוכלים מוצרי חלב" הסביר לה ג'רמי.
נכנסתי לבית ושמתי בצלחת חצי תבנית מהפשטידה. כי גם ככה אף אחד לא יאכל.
אני רק אוכלת. יצאתי מהשער ונכנסתי לשער של הבית של ג'רמי. הוא לא היה פה. הוא היה בתוך הבית רק חברה שלו בחוץ היתה.
"מה זה מתוקה?" שאלה חברה שלו באנגלית. הם לא יודעים עברית
"הכנתי פשטידה, ורציתי להיות שכנה טובה, אז חג שבועות שמח" חייכתי והגשתי לה.
"נראה טוב וגם מריח ככה. אבל זה הרבה, השארתם לכם משהו?" שאלה.
"זה בסדר. רק אני והוא אוכלים" חייכתי והצבעתי על הבטן . היא חייכה וג'רמי יצא.
"חג שמח, בתאבון" חייכתי אליהם ויצאתי מהחמר שלהם אל עבר החצר שלי.
הלכתי לישון כי לא היה לי מה לעשות חוץ מלאות מרתון האלופה.
התעוררתי הבוקר מדפיקות בדלת. מי זה..
שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. פתחתי את הדלת וידעתי שאין לי למה לצפות. כי בטח מי שדפק בדלת התבלבל והלך.
פתחתי את הדלת וראיתי שההיא מאתמול ישבה על הספה שבחצר. מה היא עושה כאן?
"הו. היי" אמרתי ולא ידעתי איך להגיב.
"אמרת שתבואי בבוקר.. לא באת" אמרה ונשכה את שפתה התחתונה. היא באמת התכוונה שאני יבוא?
"לא חשבתי שאת רצינית" צחקתי והוספתי "אני לא רגילה לכאלה דברים" אמרתי והתיישבתי בספה לידה. טיפה רחוק בשביל שהיא לא תתרחק..
"היתי רצינית. דווקא רציתי שתבואי" אמרה בחיוך וליטפה את בטני. הפעם הראשונה שמישהו נוגע בי ולא מפחד להיות נגוע. רציתי לבכות. לתלוש את השיער מהמקום.
"את לבד בבית?" שאלה, "בערך" צחקתי.
"מי עוד? אז תבואו, אני מחכה לכם. תעלי תתלבשי ונצא" אמרה.
"אני לא בטוחה שאני יבוא. עדיף לך.. אני יעשה לך שם רע" צחקתי.
"למה את חושבת ככה?" אמרה וחיבקה אותי. זה אמיתי?
"כי אני בהריון, אני בת 15 וחצי" צחקתי.
"שטויות. תעלי תתלבשי, מהר!" צחקה ומשכה בידי בשביל שניכנס לבית. מזל שהטלוויזיות סגורות.
נכנסנו לחדר שלי והיא ישבה על המיטה שלי. הוצאתי סוודר חמוד בצבע אפור חגיגי עם ציור של נמר עליו, היחידי שבמידה שלי. וג'ינס לייקרה שהבטן נכנסת בו.
בטן שלי חמודה. עגלגלה קטנה. טוב לא קטנה. אבל לא ענקית.
"איך קוראים לך?" שאלה. "רותם" אמרתי והיא חייכה.
התלבשתי לידה. משהו שאני לא עושה ליד אנשים. היה לי קשה להתלבש עם הבטן המציקה.
"קוראים לי ענת. אני באתי לכאן עם בעלי בשביל להתנדב בבית חב'ד כאן, אנשים באים אלינו בחגים ובשבתות ואפילו סתם" חייכה. חייכתי אליה וסיימתי להתלבש. התאפרתי מעט. סומק ושמתי בושם טיפה. סידרתי את שיערי הארוך שמגיע מעל הישבן מעט. הוא בצבע חום דבש בהיר.
"אני בת 23, בעלי בן 24, אנחנו נשואים עוד מעט שנתיים" חייכה.
"את נהנת כאן?" שאלתי אותה. "בהתחלה לא.. אבל עכשיו כן, זה כמו מחויבות" צחקה.
"איזה חודש את?" שאלה. "חמישי וקצת" אמרתי בחיוך ונעלתי את המגף של ugg בצבע חום קמאל שיחמם אותי מהקור שהיה בחוץ. לא הכי קר. אבל לי קפוא.
"ויש לו אבא?" שאלה בחיוך. "הוא יהודי" צחקתי, "הוא עזב אותי כשגיליתי שאני בהריון. בערך כמו כל האנשים שאני מכירה" אמרתי וירדנו במדרגות והלכנו אל כיוון הדירה שלהם.
"למה?" שאלה. "הוא אמר שהוא צעיר מידי. ובגלל שלא רציתי לעשות הפלה אנשים התרחקו צמני, אפילו ההורים שלי" צחקתי. רותם מה את מתוודה בפנייה!?.
"כשהיא תיוולד את תהיי מאושרת" היא חייכה. "את היחידה שדיברה איתי שיחה שלמה.. בדרך כלל כל האנשים רואים את הבטן ובורחים" צחקתי. "אני לא כזאת. אתמול שראיתי אותך התבאסתי שלא באת. סיימנו כבר לאכול, אבל אני ישב איתך, ונדבר, טוב?" חייכה.
"אני לא רעבה, אני באתי בגללך" חייכתי אליה. "אחך ידעת איפה אני גרה?" שאלתי בפליאה.
"עברתי בית בית בשכונה כאן, כי ראיתי שנכנסת לאחד הבתים כאן" אמרה. זה העלה בי חיוך. היא חיפשה אותי…
"אני מתביישת להיכנס, כולם ייתרחקו ממני" אמרתי ונעצרתי באחד הספסלים. גם קשה ללכת וגם לא רציתי להמשיך.
"אני בטוחה שכולם יקבלו אותך בחום ואהבה. ואני אישית שמחה להכיר אותך" אמרה. זה בהחלט ריגש אותי. בדברים ששמעתי בזמן האחרון היו קללות, היו מילים שמתארות אותי כ'שרמוטה' (סליחה על המילה), אנשים שמתחרטים שהכירו אותי. לא אנשים ששמחים…
המשכנו אל הדירה ודיברנו. היא הכניסה בי תקווה.
הגענו אל הדירה ונכנסתי אחריה כשאני מרגישה מובכת. לא מרגיש נעים להיות תקוע עם משהו בבטן כשכולם מסתכלים עלייך. אבל זה היה מוזר.
הם הסתכלו לי בעיניים.
בעלה חייך אליי והציג את עצמו. הוא לא נגע בי כי הוא דתי אבל הוא אמר דיב ראיתי ושאל על ההריון ואפילו בירך אותי. הייתם מאמינים?!
אז ה' הנה האמונה שלי חזרה. תודה שבראת אנשים טובים כאלה.
האנשים האחרים שהיו בדירה חיבקו אותי.
עמדתי בכניסה וכבר קפצו עליי בחיבוקים. ענת, זאת שבאה אליי לבית הביאה לי כוס מים קרים. ההליכה מעייפת.
היו בדירה את ענת בעלה, ועוד שתי נשים, אחת נראת בת 22 ואחת בת 30. ובחור בן 23 גם.
הבחור חיבק אותי ראשון לא ידעתי איך להגיב. חיבוק? בדרך כלל יורקים על המקום היתי וממהרים לברוח.
גם הבחורות חיבקו אותי וליטפו לי את הבטן.
התינוק זז ובעט בדיוק כשענת נגעה בבטני.
3 הצעירים נמצאים פה בשביל עסקים. הם עובדים כאן בקניון.
התיישבתי בשולחן אוכל והם ישבו לידי. תמר ישבה בצד שמאל שלי ומצד ימין שלי ישב הבחור ושאל שאלות. החיוך לא ירד מפניי. סוף סוף מתעניינים בי. אפילו שהם ידעו שאני בת 15 וחצי.
אכלתי טיפה מהעוגה ומהפשטידות שפי אלף היו טובות יותר מזה שהכנתי אתמול.
"איפה ההורים שלך?" שאל הבחור.
"בחופשה" חייכתי ולגמתי מהכוס מים. הנחתי את ידי על בטני העגולה והרגשתי תזוזות בבטן.
דיברנו וכבר לא היה לי נעים ורציתי לחזור. התנחלתי כאן.
חזרתי הביתה ובאתי לכאן יום למחורת. והפסקתי לבוא יותר כי אמא באה הביתה וכעסה שאני יוצאת מהבית ומספרת לעולם על ההריון שלי.
עבר שבוע ואמא בעבודה. היום הבדיקות השגרתיות שלי..
הגעתי אל הרופאה והיום הרופאה שלי היתה חולה והיה רופא.
הוא לא הסכים לבדוק אותי בלי ליווי.
אבא לא בדיוק אידיאלי שיהיה איתי.
התקשרתי אל אמא והיא בעבודה. היא לא יכולה.
"אין לי מי שיהיה איתי." אמרתי לרופא.
"אני מצטער אלו החוקים כשהרופאה שלך תחזור היא תבדוק אותך" אמר ושלח אותי לנפשי הביתה. הלכתי לבית וראיתי את ג'רמי מעמיס דברים.
התעלמנו כרגיל אחד מהשני ובאתי להיכנס לשער של הבית
"הי רותם, איך היה בבדיקה?" שאלה חברתו של ג'רמי.
"בסוף לא בדקו אותי" חייכתי ובאתי להיכנס. להיות רחוקה ממנו כי הוא מתנהג כאילו יש לי מחלה.
"למה?" שאלה, התעניינה.
"כי אני קטינה ולא היה היתי מישהו. כי זה היה רופא שבדק אותי" אמרתי ובאתי להיכנס. היא הנהנה בראשה ונכנסתי אל הבית
שיעמם לי אז החלטתי לבקר את ענת מבית חב'ד.
הלכתי ונעצרתי ליד הבית. להיכנס? לא להיכנס?.
"רותם, כמה נעים לפגוש אותך" אמר בעלה אברהם. כן דתיים
"היי" אמרתי בבישנות. אני לא מאמינה שאני כאן.
"הבטן שלך גדלה" צחק. "כן אני נראת כמו היפופותם" צחקתי
"ענת בפנים, היא תשמח לראות אותך, היא באנ אךייך היום ולא היית בבית" אמר וזרק את הזבל בפח.
נכנסתי לבפנים ואמרתי "כן, היתי בבדיקות אז לא היתי בבית" חייכתי
"ואיך היה?" שאל. מעולם לא שאלו אותי. אפילו לא אמא.
חוץ מחברה של ג'רמי ששאלה היום.
"לא בדקו אותי בסוף, אני יבוא יום אחד כשהרופאה שלי תחזור, זה היה רופא ולא היה מי שיבוא איתי, סתם חיכיתי בתור" צחקתי.
"אז אני יבוא איתך" שמעתי את ענת מתוך הבית.
"לא, זה בסדר. לא יהרוג אותי לחכות שבוע" צחקתי
"זה כן. יאלה בואי נלך" אמרה. נפרדנו מכולם, מכולם חחח רק מאברהם.
הרגשתי קשורה אליהם, למרות שאני מכירה אותם רק שבוע.
התחלנו ללכת ברגל אל עבר המרפאה כשאני מרגישה רע עם עצמי על זה שהטרחתי אותה.
"את לא חייבת לבוא." אמרתי והסתכלתי עליה במבט מצטער.
"אבל אני רוצה, אף פעם לא היתי בבדיקה כזאת" אמרה בחיוך.
חייכתי חיוך קטן והמשכנו אל המרפאה.
אמא שלי לא באה איתי לשום בדיקה. אף פעם.
נכנסנו אל הרופא ונשכבתי במיטה הלבנה והמגעילה. הרמתי את החולצה שראו את הבטן והרופא שפך את הג'ל, הוא העביר את המכשיר והסתכלנו על הטלוויזיה. אני רגילה להתרגש כל פכם מחדש. אבל ענת עוד שניה בכתה פה מאושר חחח. הבאתי תמלומים הביתה ואת הסרטון אבל רק אבא ראה. לא אמא. היא אמרה שזה אותו דבר כל התינוקות.
"בחתונה שלי לא התרגשתי ככה" צחקה. חייכתי ושמענו את הדופק של התינוק.
יצאנו מהמרפאה כשענת מספרת לי כמה היא התרגשה.
חזרתי הביתה מאושרת.

אוי שקעתי בזכרונות. אז רגע בוא נחזור לעיקר.
——
"התגעגעת?" שאלתי את אבא בפליאה.
"כן, אסור לי להתגעגע?" שאל. מתגעגע למה? אל הכסף שלי?
שתקתי.
הסתכלתי על היד של מתן שמלטפת את בטני ומשחקת בטבור שלי. הילד מציק.
היתי עם גבי אליו. הינו על הספה וניסינו להידחס בתוכה.
"רציתי לבוא לבקר" אמר כשראה שלא הגבתי.
"אנחנו עסוקות" אמרתי ושמעתי את אבא שותק.
"אתה לא יכול לברוח ואז לחזור" אמרתי והוספתי "אנחנו לא בנויות לזה" אמרתי.
"אני השתנתי" אמר וזה לא עניין אותי..
"זוכר מה אמרת לי? לא לעצור את החיים, צריך להמשיך אותם. תמשיך גם אתה. אל תעצור את החיים שלך בגללנו. אתה לא צריך לדאוג לנו. אני מסתדרת" אמרתי.
"את מגרשת אותי?" שאל בפליאה.
"אתה גירשת את עצמך ממזמן." אמרתי.
"את עוד תתחנני שאני יחזור" אמר בכעס.
"אני כבר רוצה שתחזור.." אמרתי בעצב לא מורגש לעין
"אז מה את רוצה?!אני לא מבין אותך!" כעס
"שתחזור להיות מי שהיית." אמרתי בעצב
"אני מי שאני! השתנתי לטובה! מה את עוד רוצה?!" צעק
"אותך. את החיים הרגילים שלי. טוב אף פעם לא היה לי חיים רגילים.. בא לי חיים רגילים בשבילי ובשביל ענת." אמרתי, מעולם לא שכחתי את ענת.
"רותם את מעצבנת אותי, ביי" אמר אבא וניתק.
"ביי" מלמלתי אל הטלפון שהשיחה בו ממזמן נותקה. מתן ליטף את בטני וקירב אותי אליו ונשק לכתפי.
מזל שמאיה התינוקת של הילה בכתה. ככה יצאתי מהמצב הלא נעים.
קמתי מהספה ומתן השמן נשאר לישון. קמתי מהספה והלכתי אל עבר החדר של מאיה. הרמתי אותה וליטפתי את גבה הקטנטן והרגשתי אותה. החלפתי לה טיטול והלכתי אל הסלון. האיפון שלי הבהב וראיתי שהילה שלחה לי תמונה של ענת שהיא יושבת במושב של התינוקות בעגלה של הסופר ואוכלת עוגיה כזאת והפה שלה מלא בפירורים. הראש של ענת מוטה לצד והיא מחייכת חיוך רחב שחושף את שינייה המלאות בשוקולד ושיער שלה אסוף בקוקו קטן על הראש שהילה בטח שמה לה, זה נראנ כמו ממטרה חחחח, והעיניים שלה בלטו, העיניים הירוקות.
אני מאוהבת בתינוקת שלי.
"מתן היא רעבה" אמרתי וכתבתי להילה הודעה שאני שמחה שהן נהנות.
"מה את רוצה, שאני יניק אותה?" צחק,
"לא.. שתעזור לי" אמרתי ונתתי לו מכה קטנה בכתף.
"לעזור לך להניק אותה?!" צחק ועשה אוירון למאיה.
קמתי אל המקרר והוצאתי את הבקבוק של מאיה שיש בתוכו את האוכל שלה. חיממתי בתוך קערהעם מים חמים והבאתי את הבקבוק ובדקתי שזה לא חם מידי ולקחתי את מאיה מידיו של מתן והשכבתי אותה בין שתי ידיי והכנסתי את הבקבוק לפיה והאכלתי אותה. היא כזאת קטנה.
ביד אחד היא תפסה את הבקבוק. למרות שאני החזקתי. ובדיק השניה היא הניחה על הלב שלי. ועל הדרך משכה בחולצתי מעט מטה וחשפה את החזה שלי מעט. ניסיתי להזיז את היד שלה מהחולצה שלי אבל היא לא עזבה.
מתן היה חייב לצחוק.
"מתי הפעם האחרונה שלך שהיתה בקשר עם מישהי?" שאלתי.
"קשר קשר?" שאל, הנהנתי בראשי.
"היתי אבל זה לא היה אמיתי. בערך לפני 8 חודשים, לפני שפגשתי אותך. כל השאר היה סתם סטוצים מתמשכים" אמר.
"וכשהינו בסוג של קשר, לא היית עם בחורה?" שאלתי, הוא הניד את ראשו לשלילה.
"את שכבת רק עם ג'ייסון?" שאל, מאיפה הוא בא.
"כן, מפריע לך?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה.
"אחרי שנכנסת להריון לא שכבת עם מישהו?" שאל
הסתכלתי עליו והנדתי את ראשי לשלילה, הוא הסתכל עליי ואמר "אחרי שילדת אז שכבת שוב עפ ג'ייסון?" שאל בפליאה. הנהנתי בראשי. הוא לא ענה. מה עשיתי? זה לא שהינו ביחד.
"למה?" שאל, "מה למה? זה קרה.." אמרתי והוא הסתכל עליי וחזר להביט בטלוויזיה.
"מתן" אמרתי והוא לא התייחס. "מתן?" שאלתי והוא לא התייחס והגביר את הטלוויזיה.
טעות היתה לפתוח את השיחה. הוא עכשיו כועס עליי. ועל מה? על זה ששכבתי עם מישהו? לא היינו ביחד בכלל , אני ומתן.
קמתי מהספה ביחד עם מאיה ושמתי את הבקבוק הריק בכיור וטפחתי על גבה בעדינות.
נעמדתי בצד ליד מתן וחיכיתי שמאיה תעשה גיהוק ואז היא תשחק
היא עשתה גיהוק ושמתי אותה על המזרון עם המשחקים.
התיישבתי בספה והבחנתי שמתן זז הצידה.
מה אני לא עושה טוב?
לקחתי את האיפון ושלחתי הודעה אל אלמוג, היחידי שיבין אותי. אבל הוא גם יתעצבן אם אני יספר לו ששכבתי עם ג'ייסון.
-'אני מתגעגעת אלייך! אתה שורד בבית?' שלחתי, קיבלתי תשובה מהר
'שורד, את האמת אני בעבודה, איך את?' רשם
-'אני אצל אחות של מתן, ענת ואחותו יצאו לטייל, אני עם הבת שלה הקטנה' רשמתי
החלטתי לשלוח לג'ייסון הודעה.
שלחתי לו את התמונה של ענת.
-'תראה את הקטנטונת, היא ביום כיף עם הבת של ציונה' רשמתי
'יפיופה קטנה. איך אתן? שמעתי שיש שוב אזעקות. את רוצה אני יחזור?' רשם
-'אני מסתדרת , תהנה בעבודה וכשענת תבוא אני יעשה לכם שיחת וידיאו, גם עם אמא שלך' רשמי

"עכשיו את גם מדברת איתו?" שאל מתן. הילד מקנא.
"כן.. זה אבא של ענת" אמרתי,
הוא התעלם בשיא חוצפתו ויצא אל החצר. מה נסגר?
"מתן? הכל בסדר?" שאלתי, והוא כתגובה סגר את החלון.
אם לא בא לו לדבר. לא צריך.
הסתכלתי על מאיה ונאנחתי.
"למה דוד שלך כזה קנאי?" אמרתי וקראתי את ההודעה של ג'ייסון.

'איך את? את ומתן בסדר?' רשם
-'כן, אני שמחה שהכרתי אותו, הוא עוזר לי הרבה עם ענת' רשמתי
'אני שמח בשבילך, אני מאושר בשבילך, ותגידי למתן שאם הוא רק יפגע בך, אני יפגע בו.
למרות שהוא נראה אחלה גבר' רשם
-'אני אמסור לו. ואני מאושרת בשבילך גם' רשמתי.
'חשבתי להביא את ענת לניו יורק, שהחברים שלי והמשפחה יראו אותה, מה את אומרת? ותבואי גם. ואפילו שמתן יבוא' רשם.
בהחלט בא לי לבוא לניו יורק ואז אני יראה את ענת, לא ענת שלי. את ענת הדתייה.
-'אני אשמח להצטרף אלייך, אני יקח את ענת אל מישהי שהתגעגעתי אליה' רשמתי
'בכיף. נסגור תאריך כשאני יחזור לארץ ונלך בחופש ככה היא לא תפספס את הגן' אמר. הוא מתחשב.
-'סבבה'
'הטיסה עליי, כולל בית מלון, כולל הכל חחחח' רשם
-'שטויות. יש לי כסף' רשמתי
'זה מהעבודה , מה אכפת לך' רשם.
-'טוב , כשתחזור נסגור תאריך'

"מה את מחייכת?" שאל מתן. אני כועסת עליו.
מזל שיש ווצאפ, ככה אני וג'ייסון מדברים כל הזמן.
"בא לי" אמרתי וסגרתי את האיפון.
"בא לי" צחק והתיישב לידי.
"ג'ייסון הזמין אותי ואותך לחופשה בניו יורק, כי הוא רוצה ללכת עם ענת לבקר את המשפחה שלו, ואני רוצה לקחת את ענת אל מישהי מניו יורק" אמרתי והוא נשכב על הספה ושם את הרגליים עליי.
"אני לא יכול. אני בצבא" אמר.
"אוקי.." אמרתי, תגיד משהו דביל
"גם מיילי תבוא, היא תבקר את המשפחה ותחזור איתנו גם" אמרתי
"יפה" אמר
"אתה מקנא?" צחקתי
"מי מקנא" אמר והסתכל על הטלווזיה. הבאתי את האיפון ופתחתי את ההודעות עם ג'ייסון והראתי למתן את הבודעה שהוא רשם שהוא מאושר שאני ומתן ביחד.
"מפרגן" אמר מתן
"אתה דביל" אמרתי והתעלמתי ממתן.
"טוב, תהני בטיסה, תהני בחופשה ואל תתגעגעי אליי יותר מידי" אמר.
"מי יתגעגע אלייך מכוער" אמרתי